איזה יופי עולה מן הסחי והכיעור של מושאי כתיבתה של פלין, כמה כאב שזור בהומור הדק. מתוך ערימת ספרי המתח הגבוהה, שקראתי בשנה האחרונה, הספר הקטן (במימדיו) הזה הוא הטוב ביותר.
ג'יליאן פלין היא כשרון נפלא. תשכחו את כל הסטריאוטיפים על מותחנים. בספר הזה אין בלש אלכוהוליסט עייף וגרוש, אין עלילה "יעילה" וכתיבה רזה ותכליתית, הספר הזה הוא רומן מצויין של סופרת עם עט זהב ושאר רוח.
בחצר האחורית של ארצות הברית, בלב קנזס, בעיירה שמתהדרת בתואר העלוב "הלב של אמריקה" (גיאוגרפית, חברים, לא יותר מזה...) מתרחש סיפורנו. למעשה, הוא מתרחש בחווה מוזנחת שרחוקה מן העיירה כשעת נסיעה, ועדיין נספחת אליה כמו פצע פעור של עוני מנוון.
בשני בינואר 1985, תאריך שיחרת בלבכם מפרק לפרק, נרצחה משפחתה של ליבי דיי. אמה פאטי ואחיותיה מישל ודבי, נרצחו בלילה אחד. אחיה בן, בן ה-15 , נאשם ברצח, הובא למשפט ויושב על מאסר עולם. ליבי הקטנה בת השבע, שהייתה הניצולה היחידה (לא בלי נזק גופני ונפשי), העדה היחידה לרצח, מעידה במשפטו של בן.
בעשרים וחמש השנים הבאות, ליבי מיטלטלת מקרובי משפחה למשפחות אומנה, בועטת, מורדת, מתפרעת, קורעת, ממיתה חתולה, שורפת, שותה, מתבטלת ובקיצור, עושה הכל כדי להמאיס את עצמה על העולם.
למזלה הטוב, נשמות טובות הקימו קרן על שמה של הניצולה הקטנה, שפירנסה אותה עד גיל 32, אלא שלא לעולם כסף, והוא מתפוגג כמו הרחמים, שמופנים לקורבנות חדשים ופוטוגניים יותר. מי שמציל אותה מרעב, היא אגודה ביזארית, שמאמינה בחפותו של בן, ומשלמת לה כסף כדי שתתחקר את הנפשות הפועלות מן הפרשייה ההיא. הסופרת מביאה את הסיפור בקולה של ליבי הבוגרת, ובמקביל, בכל פרק זוגי היא מתארת קטעים מן העבר, מנקודת מבטן של הדמויות השונות, שמשלימות את התמונה המזעזעת.
הרומן המופלא הזה (כן, אינני יכולה להמעיט בערכו של היהלום השחור הזה) מתאר את יום הרצח, החל מן הבוקר הקודר ועד הלילה המדמם. פלין מקימה לתחייה את פאטי דיי, אשה מזקינה בת 32, כמושה, שדופה ועייפה עד מוות, שמגדלת לבדה ארבעה ילדים מגיל 15 (כן, תעשו חשבון לבד באיזה גיל ילדה את בן) ועד 7. פאטי נאבקת בחווה המתה, שקוברת אותה חיים, בחשבונות הנערמים, במשכנתא הבולענית, בשכנים השמחים לאיד, שקונים את המכונות במחיר אפסי. היא כמהה לחיים נורמליים, שבהם לא תבשל מרק מחלקי בשר שתאריך התפוגה שלהם חלף והמבורגר מירקות רקובים. היא משתוקקת לחמם את ביתה בינואר המקפיא, בלי ללבוש שכבות אינספור כדי להתחמם. פלין מתארת את בן, נער מבולבל, נטול אב מתפקד, שמתאהב בנערה מטורפת, עשירה ומסוממת וחבריה המטורללים. ביום ההוא מתרחשים כל הדברים האיומים, אלא שלאט לאט חושפת פלין את ההתרחשויות לאמיתן.
מי שרוצה לקרוא על אמריקה המעונבת, השבעה, הבורגנית, המחונכת, ההולכת בתלם, המשכילה ובעלת הערכים, מוטב שימשוך ידיו מן הספר הזה. מי שרוצה להכיר את אמריקה האחרת, פח הזבל החברתי, זו שבצד דתיותה היא מצמיחה עובדי שטן, אמריקה הלוזרית, השתוייה, המסוממת, חסרת הבית, אמריקה של חוואים מותשים, של ילדים שמקבלים ארוחות חינם בבית הספר ולובשים בגדים מלוכלכים, מי שרוצה להכיר את עולמה של ליבי דיי, מוזמן לקרוא את ספרה של פלין, שנכונו לה גדולות ונצורות.
רשימת תודות ארוכה מזו שבסוף הספר, עוד לא קראתי בשום ספר אחר. תודות לכל האנשים המקצועיים שתרמו מידיעותיהם, לאנשי ההוצאה לאור ולבני משפחתה של הסופרת. אבל גם אם רשימה ארוכה זו הייתה ארוכה כפליים לא היה בה כדי לגמד את ההישג של פלין. הכישרון המופלא, שלה בלבד.
(ולמי שתוהה, את הספר הזה אינני מתכוונת למכור בחנות לספרים משומשים. הוא שווה קריאות נוספות).
