כמה זקן צריך להיות כדי להחשב "זקן" באמת? נגיד - שמונים זה זקן? אני מסתכלת על אבא שלי בן השמונים, ולא נראה לי. נכון שיש לו שיער לבן, גם לי יש. נכון שהוא צריך תרופות בגלל הלב, נכון שאם הוא נוסע באוטובוס ומפנים לו מקום, כדאי מאוד שהוא יגיד תודה ויתיישב, כי כבר קרה שהוא נפל ככה באוטובוס ושבר חוליה בצוואר. נכון שהוא לא שומע טוב, וכדאי שיהיה לו מכשיר, אבל הוא סתם מסרב, והוא לא שומע כבר כמה עשרות שנים. אחי התקין מכשיר שמיעה והוא עוד לא בן ארבעים. אז אולי אלה לא הנתונים הפיזיים ולא מידת הבריאות, וגם לא התפקוד והקניות בשוק, אלא החשיבה המיושנת והמקובעת וחוסר הגמישות המחשבתית והפתיחות לשינויים? אין לדעת.
הזדקנות מלווה אותנו כל החיים. למעשה מאז הרגע שבו נולדנו אנחנו לא נהיים צעירים יותר, ורק הולכים ומתקרבים לזקנה. וזה נכון שאף אחד לא רוצה למות צעיר, אבל אף אחד גם לא ממש רוצה להזדקן. למעשה החיפוש אחרי "אבן החכמים" או מעיין הנעורים הנצחי הוא מוטיב חוזר בספרות ובתרבות כבר אלפי שנים.
ומה יקרה אם נניח לא נזדקן? מה יקרה אם בן אדם אחד בן שמונים יתחיל פתאום לגדול "אחורה", להיות צעיר יותר בעוד כל שאר העולם סביבו מזדקן? מין חוני-מעגל כזה, אבל עם טוויסט, כי הוא לא מת לשבעים שנה, אלא פשוט הולך ומצטער עם השנים. זה מה שקרה לקמיליה, אלמנה בת שמונים, ששני הילדים שלה נילס ושרה נטשו אותה לעיסוקיהם והפקידו אותה בבית אבות. בהתחלה אף אחד לא שם לב לזה, חוץ מהעובדת הסיעודית השחורה קיזי שהיתה עדה להשתטחות המוניטור ואז לתחיה מחדש, אבל בהדרגה אנשים מתחילים לשים לב.
בסקירה שכתבתי על הספר "בדידותו של קורא המחשבות" כתבתי ככה: "קח אנשים רגילים, תוסיף להם תכונה שלא באמת קיימת, תכניס למבחנה, תוסיף קורט דילמות מציאותיות, תערבב היטב, ותראה מה קורה. כנראה שהמעבדה נסגרה לפני הזמן, או שהלבורנטית התחילה עיצומים, או שסתם נגמרה הסבלנות. והתוצר בהתאם. מתברר שרעיון מקורי אינו מספיק כדי להחזיק על כפיו רומן שלם. התפרים נעשו בגסות ובחופזה והקשיים הנרטיביים צצים ומתבלטים מביניהם."
על התפר הגס הראשון במעלה כתב כבר אלון לפני. דלית אורבך היא ישראלית, מתגוררת ברמת חן על פי הנכתב על הכריכה הפנימית. למה היא בוחרת למקם את העלילה דווקא בארצות הברית? נכון שחלק מהסיפור הוא הצורך לעבור איזורים ולהעלם באנונימיות יחסית, וזה לא מתאפשר בפמילייריות של הארץ, וזה לא עובר טוב. בטח לא כשמכניסים דמות שהיא "חבר ממשלה" (סנאט? קונגרס? קבינט? מזכיר מחלקה? לא ברור בכלל), ובוודאי לא כשמנסים להכניס בעיות חברתיות כמו פער גזעי. אבל זו רק אחת הבעיות בעלילה. הסיפור כולו הופך להיות קיטש סנטימנטלי תפל, מוזר, ולא משכנע בעליל, בלי הרבה עיסוק בנושא הקריטי שמתחייב כאן והוא - מה זה באמת להיות "זקן"? זה אובדן התפקודים? זה צבירת הניסיון בחיים? זו הנכונות להתנסות בדברים חדשים?
בזבוז של רעיון מוצלח. מספריית הרחוב בא, ואל ספריית הרחוב ישוב.
