אהבה היא שד רע דביק משוגע ומאכזב.
זאת בלי ספק המסקנה שקפצה למוחי תוך כדי קריאת ספרו המקסים של 'מרקס (Marquez) קשישא'.
לסופר הדרום האמריקאי ברוך הכישרון המתאר עיירות שכוחות- אל ברחבי היבשת ישנה חיבה עמוקה לסיפורים ספק דמיוניים או דמוניים על משפחות של קריאולים (ספרדים שבאו לגור בארצות אמריקה הלטינית והתערבו בקשרי נישואין עם מקומיים/יות), על המעמדות השונים בחברה הדרום אמריקנית התלויה בצבע העור והמוצא, הלבנים במעמד העליון של ה"אצולה שלטת" כשגם ביניהם המושלים ואלו שנשלחו מספרד מטעם המלך או הכנסייה בדרגה גבוה יותר מהלבנים שכבר נולדו ביבשת אמריקה.
המעורבים "מסטיטוס" אינדיאנים עם לבנים נחשבים בערך לשכבת ביניים.
ובמעמד הנמוך יותר הם המולאטים נישואי תערובת בין לבנים לשחורים או שחורים למהדרין. אצל מרקס התיאור על המעמדות בסיפוריו
מקבל דגש מיוחד ומפורט כדי שהקורא לא יישאר מבולבל וידע בפני מי ומה הוא עומד.
בעל אהבה ושדים אחרים מתייחס מרקס באופן חד מבקר ונימה שאינה משתמעת לשני פנים
לכנסיה הקתולית ושליחיה, למעשה הוא מציג את הכנסייה ואת סמלה, מנזר לנשים וההגמון האזורי, כשליחיו של השטן עלי אדמות ולא של אלוהים.
הבורות, האמונות התפלות, טקסי גירוש שדים, ההתיימרות לשלוט בנפשות המאמינים ואלו שעובדי
אלילים ממש מעוררת רצון לצעוק חמס ולעצור בעד המזיקים הללו לנפש ולגוף. ועדיין אני מתייחסת
לנציגי הכנסייה בספרו של מרקס, אם שמתם לב.
ספור העלילה עוסקת באהבה בלתי אפשרית, אסורה, מפתיעה (האין היא תמיד כך בסיפורים?)
סוחפת, מלאת תשוקה והערצה של פרח כמורה כבר לא כל כך צעיר אבל מסור לתפקידו לבין ילדה
בת 12 (כן בדיוק, לוליטה הלטינית :) בת לעשירי העיר זוג שאינו אוהב אחד את השני או את בתם המשותפת כל אחד עסוק בעולמו הצר. הילדה מינקות גדלה בקרב המשרתים המולאטים במגוריהם
לומדת 3 שפות אפריקאיות ואת מנהגי הדת של החבר'ה עובדי האלילים ונוצרים הכל ביחד וכל אחד לחוד.
אנחנו יודעים שלאלים של עכו"ם לא מפריע עוד אל אחד לאוסף. זאת רק הכנסייה הקתולית-לטינית קנאית חשוכה ונבערת אליבא דמרקס שמחפשת ל"גרש שדים" גם מאנשים שננשכו על ידי כלב שוטה.
בקראי את הספור להנאתי נסחפתי לתוך העלילה והשפה הציורית תיאורית ונהדרת של ידידי גבריאל,
לא המלאך כמובן.
ההרגשה הייתה כל כך מעיקה: למה? שאלתי את עצמי, למה סובלים אוהבים בגלל דיעות קדומות , צרות אופקים, בורות ואנוכיות של הורים מולידים?
האין עוד אהבות כאלו ? האם לא קרו במציאות אי פעם מקרים של אהבה שהרים עמדו בדרכה וניצחו?
למה מצליח מרקס כל כך לרגש, לסחוף אותנו בדמיונו הפרוע, לשכנע אותנו שסיפורים
הזויים הם למעשה חלק ממציאות וכל סיפור אצלו זה ממש אמתי וקרה אי שם אי פעם.
למה כשבא לקורא לבכות מרוב צער מוצא את עצמו מגחך לפתע מתיאור הומוריסטי מלגלג בחן
באמצע הקטע הכי דרמטי?
בעצם את –אהבתי- אני מתארת , לכתיבה המשובחת של גרסיה מרקס ה"שד " המוכשר שיודע
איך, בכל כך מעט עמודים, ליצור עולם כל כך מלא חן ותשוקה וחושניות אפילה ואמונה וברבריות
ולעג ודמויות שרק במוחו הקודח אפשר למצוא?
שבויה בידי שד ומאוהבת, כבר אמרתי?

















