לבוא אין, לבוא אין עונים, לא לבוא בכלל. בביאה, בנשיותה, להכריע בשמלתה, במלמלה מגומגמת, כלה מחוררת שלי, מכוערת לגילופין, מעין קופת תענוגות פרטית, עובדת סוציאלית לעת מצוא. לבוא, יש לבוא, המון המון לבוא, לבוא עד שלא נותרה סיבה, עד מוות ארעי, לחפש תירוצים לבוא, כשלא בא, בשישישבא, לבסוף לא נותר לאן לבוא כי גם הלאן נקבר במבוא

ודווקא אז אמרת לי: בוא.

את תבואי לחדרי באישון ליל, לאור עששית ריקה ומתנדנדת,

מטופפת אצבעות לבנות מצחור,

מתוך סמטה שחורה משחור.

וכשתגיעי, נערתי,

יברכוך בריחי דלת סקרנים,

לא תביני שפתם של נוהמי הבדידות, זאבי המלכות.

נגוע תגעי בבשר רדום, תבחיני בצללים הרכוסים,

האורות יהבהבו וכסיות יזרקו לחלל האוויר,

רוח מערבית תנשב מהים המתסיס.

שנינו נעוף מהבזק ברק שובר גלים, מרתך גאות,

נתגלגל בשדות וערים זרות, ריקות מהבעות פנים

ויגולו בין לסטותיך בין רקותיך ובין עצמותיך חרטומי הפינים,

מעמידי הבנים.

כשאזדחל הישר לhall of fame שלך, אחרי ימי "ANNIE HALL"

אתנודד כאחרון השורדים, מט לנפול,

מת למות כבר, לזרזף עם אלוהים כמה בדיחות תפלות,

להתקפל כאחרון תניני חמת גדר בהפסקת שידורים מושלגת.

אתדפק בדלת כמו ה"ק.ג.ב" בשעתו היפה

ואחקור מזימותיך המכופתרות ביותר.

את תתקמרי ותשרטי, תנבחי, תצלצלי אפרכסות, תדנדני אדומות,

תשחררי קצובות בסונטת יללות.

אז אצא מחדרך באחת, מחייך,

בתנופת אל חזור, אל אחור,

רק כדי להצרב שם אחת ולתמיד,

בתודעתך, בתשוקותיך, ברחמך.