לכבוד הוא לי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על ספר זה!
תחילת מסעו של הספר הזה אלי בכתבה שהתפרסמה לפני כמה שבועות במוסף "גלריה שישי" של עיתון "הארץ". הכתבה הייתה למעשה ראיון (כותבים ריאיון או ראיון?) עם שני הסופרים שכתבו את הספר הזה. הם סיפרו על תחילת דרכם ועל המשחק ששיחקו בכתיבת ספר זה. באופן טבעי, מאחר ואני רואה בעיתון "הארץ" עיתון רציני ואמין, כשנתקלתי בספר בחנות "צומת ספרים" בכרמיאל כמעט קניתי אותו - אבל היה מבצע 1+1 ולא היה לי ספר אחר לקחת (מה גם שזו לא הייתה מטרת הביקור ב"צומת"). וכך קרה שסבתי קנתה לי את הספר.
אני בהחלט מסכימה עם המחברים של ספר זה. זהו משחק. משחק תפקידים של סופרים. כל אחד מגלם דמות, והעלילה מתפתחת בהתאם. ניכר שהסופרים לא דיברו ביניהם על הספר ולא תיאמו מראש את המהלכים שלהם. זה ניכר בכך שהספר ספונטני לחלוטין. אולי ספונטני היא לא המילה הנכונה. המילה הנכונה היא "אמיתי" ו"מיידי". במידה מסוימת כל ספר הוא יחידה שלמה ומגובשת עם התחלה וסוף ולפעמים גם אמצע, אבל "השפעה בלתי הוגנת" הוא כמו פרוטוקול של זמן ורגשות של שני אנשים. כאילו מישהו הקליט את החיים שלהם לפרק זמן מסוים. זה מאוד מוצא חן בעיניי.
אבל כמו בכל ספר, יש בספר זה גם דברים פחות טובים. כמו למשל השפה בה כותב "נתנאל". שפה מאוד גבוהה ומליצית, בניגוד לכתיבתה של "לורי". לעיתים קרובות מצאתי את עצמי קוראת ברפרוף מכתבים שלמים בגלל אורכם, שיכול לנוע בין שורה אחת לבין מונולוג של שישה-שמונה עמודים.
באופן כללי אני הרבה יותר אוהבת את "לורי" ואת כתיבתה של רונית מטלון. ישירה, סוערת לעיתים, מסודרת ומפורקת, מלאה בתיאורים מעניינים ובתחכומי לשון.
ועוד לא אמרתי מילה על העלילה! קשה להגדיר עלילה מגובשת לספר כזה, שכן אין כזו. הגרעין של העלילה הוא פנייתה של לורי לנתנאל כדי שיעזור לה להסדיר עניין משפטי ומשפחתי בנוגע לכפל צוואות של אביה שנפטר. אבל הסיפור שצומח סביב שונה לחלוטין (מדי פעם משולבים בספר "מכתבי אורח" של דמויות אחרות מהסיפור) ומתמקד בעיקר ברומן המלבלב בין לורי לנתנאל. רומן איטי וקשה מבחינה נפשית, עדין בהתפתחותו ובאופן המופלא שבו מתארים אותו שני הסופרים.
וזה מוביל אותי לנקודה המכאיבה ביותר בספר הזה, הנקודה שפגעה בי כקוראת יותר מכל: הסוף. הסוף מעורפל מאוד, לא ברור לאן יתפתח הרומן של לורי ונתנאל , הוא משאיר אותי עם קצה חוט ביד. הסוף גם נראה מקוטע מאוד, כאילו מישהו חתך את הרצף בסכין.
ועוד הערה קטנה אחת יש לי: אופן הסידור של הטקסט בעמוד. הוא שונה מאופן הסידור בספרים אחרים וזה קצת מפריע לעין. אני לא יודעת להגדיר בדיוק מה מפריע לי.
בסך הכל, מאוד אהבתי את הרעיון ואת החופשיות שבספר, את הרצון לא להיצמד לכללים ופשוט להתחיל סיפור בלי סוף. נכון, יש פעמים שפורמט המכתבים פוגע בסיפור, אבל הוא מקורי ומעניין. כך גם עלילת הספר שמתפתחת בעדינות וכוללת נקודות מפנה שונות ומגוונות.
הנקודות החלשות בספר: הסוף, אורכם של חלק מהמכתבים, שפה גבוהה מדי לעיתים.
ממליצה לכולם!

















