לחם

הבית וזיכרונותיו, עולים ומצפים אותי, חלקם בבהירות לא מובנת,,, אני חושב שתכליתם להשיב אותי לזמנים אחרים, בהם נוצקו יסודות חיי על מוגנות וביטחון וחווית אכילה פשוטה כמהות חיים.

יש בי זיכרון בהיר הקשור ללחם, תמונת מאפייה קטנה שהייתה סמוכה לביתנו, אליה אמא שלחה אותי לקנות לחם. עד היום אני רואה בעיני רוחי את גופם החשוף של האופים עוטי סנרים לבנים, באמצעות המרדה הם שולפים מתוך התנור הבוער כיכרות לחם מוזהבות, המעלות ניחוחות מטרפים... בדרך הביתה לא יכולתי להתאפק וסיימתי את מחצית כיכר הלחם החמה והטריה , שטעמה היה עבורי פלאי.

אני מניח שהמושג לחם, על ריחותיו וטעמיו עלה בזכרוני כסיפור מנחם, על רקע התערערות המושג בית בקרבי...

במקביל, בעיתוי לא מובן הכנתי הרצאה על מעשה אמנון ותמר, יש בו כמובן פגיעה באישה צעירה, כהשפלה איומה. אבל הסיפור הזה מתחיל בטוב, אמנון מבקש מתמר שתכין לו לביבות, סוג של מאפה, שיש לו תכונות מבריאות, מעצם לישתו ואפייתו בתוך חדרו.

כשבקשתי לעצמי פרשנות לספור אמנון ותמר, נזכרתי בסיפור המאפייה שלי, שהוביל אותי לספר שתמיד בקשתי לקרוא, עשו של מאיר שלו, המספר על אב ושני בניו, אחים תאומים, אופי לחם. לבטח ספרו יכול לחבר בין סיפור ילדותי למשמעות אכילת הלחם הטרי.

פרשתי את משמעות בקשת אמנון מתמר: "וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ:" (שמואל ב יג י) כתהליך הקושר את האפייה לשורש ברה-להבריא, כטקס פולחני בעולם הקדום.

בכדי להבין את משמעותו המדעית של כוחו המכשף של הלחם הטרי, חיפשתי בעזרת הבינה המלאכותית, מחקרים העוסקים במשמעות המטיבה של הלחם הטרי, על בני האדם. מצאתי שלחם טרי מזכיר לבוגרים זיכרונות נעימים של בית ומוגנות ואף גורם להם להיות יותר מאושרים.

סיבות חשובות שגרמו לי, לחזור לספרו של שלו, ולבחון בו את המטפורות הגדולות העומדות בבסיסו, הלחם ואפייתו.

שלו, מספר על אופה לחם, אברהם, שגלה מירושלים עם אשתי שרה, לאחד הכפרים ופתח שם מאפייה, בה עבדו שניים מילדו התאומים, יעקב ועשו. כן לא טעיתם, הסיפור הזה מתכתב באופן ישיר עם נרטיב מאבקי ירושה בין אחים שבמוקדם, במקרה שלנו הלחם ואפייתו, אותם מתאר שלו, בראליה מפתיעה ההופכת לפנטזיה נפלאה וסיפור אגדה, שלא פעם מחובר את אפיית הלחם לארוטיות חזקה.

שלו, עורך היפוך בדמויותיו בהשוואה לתנ"ך, אומנם עשו שלו כמו הדמות המקראית, גלה מארצו, במקרה שלנו לארה"ב, ולא נשאר כאופה, אלא הפך לפסבדו אינטלקטואל ואיש תרבות, בשעה שכתב ספרים על הלחם, שחלקם מושתתים על חוויות חייו, ואחדים על הבדיות שבדה מליבו.

לאחר עשרות שנים, כמו שיעקב חזר מגלותו, הוא חוזר הביתה, רווק מזדקן וערירי, לאביו הגוסס, ולאהבת נעוריו לאה, הנשואה לאחיו, לעימות בלתי נימנע עם זיכרונותיו וחייו.

מכיוון שאנחנו עוסקים בלחם, מתחייבת בציעתו והגשת פיסה ממנו לטעימה:

"הבצק החל לרוץ ונתן את ריחו החמוץ ואמא הפשילה את שרווליה והחלה ללוש-מקפלת, חובטת, מושכת ומהדקת. דמעות נזלו מעיניה אל הבצק, זעה ומיץ נגרו אל העיסה. פניה התלהטו מהמאמץ וגניחות עמוקות עלו מן הגיא שבין שדיה" לחם שניתן להריח את ריחו המתחבר לארוטיקה מפעימה שרק שלו יודע לאפות.

חלקים מהספר של שלו, הם לא בדיוק סלסלת הלחם שלי. אני אוהב לחם אוורירי וקליל, המותפח בשמרים. הספר הזה, כבד וצפוף כמו לחם שיפון רוסי, שלא תמיד עבר לי בטוב בגרון, משום שהרומן מרובה דמויות, מנסה להרשים בווירטואוזיות שפתית ובציטוטים תרבותיים מרובים ובקפיצות תכופות בין הזמנים. אבל למרות מגרעותיו, בעיני זה ספר יפה, בעיקר בזכות תיאוריו את הלחם ואפייתו, כמעגל חיים ומוות ובכך הוא ממצליח לעורר רגשות אנושיים מפעמים.

מוקדש לגיסתי שגם בענייני אפייה, בת דודתו של שלו ז"ל, שכעת פליטה בארצה.

אובדנם של אהבה, משפחתיות וחיים-

השבוע היה אחד השבועות הקשים בחיי. הוריי אינם בקו הבריאות ואמי הדאיגה אותי יותר מכול. דאגתי וטרחתי סביבם מסביב לשעון ולמרות שהסכנה חלפה, עדיין נותרו שאריות ואיני רגועה כלל.
בשבוע זה הבנתי את חשיבותה האמתית של משפחה ואת ההבנה שאף אחד לא באמת תומך בך. שאתה לבד במערכה הזאת כנגד המוות והחולי. אתה מבין ברגעים האלה את שבריריותו של המושג "משפחה" וכמה הוא חשוב, אמיתי וכנה.

על כך הספר שלפנינו, על שבריריות משפחתית. על אובדן. על עצב ואבלות. על אובדן אהבה וגלות. על כעס ושמחה ובעיקר מפח נפש ומטענים רגשיים שבכל רגע עלולים להתפוצץ.

סאגה משפחתית רחבת יריעה הכוללת בתוכה תיאורי נופים מצמררים ויפים, לידות ומיתות ובעיקר קורותיה של משפחה אחת שאמיתות ובדיות הן מנת חלקה.
המספר, המכנה עצמו עשו, הוא בן למשפחת אופים. אביו הוא אופה שעבר לגור בעל כורחו מירושלים אל הצפון. משוליית אופים הוא הופך לאופה בעצמו ומשאת ליבו היא שאחד מבניו יירש אותו.
לאופה אברהם יש אישה יפיפייה וגברית אשר גבריותה וכוחה לא פוגמים ביופיה ולהם שני בנים תאומים- המספר ואחיו יעקוב.

הסיפור מתאר את חייהם בירושלים ולאחר מכן באזור הכפרי בצפון כפי שרק מאיר שלו יודע. באריכות, בתיאורים נהדרים של טבע, צבעים, ריחות ודמויות ססגוניות שנבראות מולך.
דמויות חידתיות ובעלות נופך ברור של מסתורין אף יותר רב מזה שנחל הספר " כימים אחדים". דמויות כגון טיה דודץ', דודתם של התאמים שמאז ששמעון נולד משוועת בכל רגע להניק, מאגר חלבה כאילו לא נדם לעולם ובחושיה הרגישים והדקים היא מצליחה לזהות כל ילד טרם לידתו, ילד שהיא תוכל להעניק לו מחלבה המצוי בשדה האחד והדואב.
בנה, שמעון הנכה, שמעון קטן הקומה שהולך אחרי יעקוב בנאמנות אין קץ, הוא עוזר נאמן לאביו ואחרי כן, כשיעקוב יירש את המאפייה, הוא יהיה ככלב נאמן אף בשבילו ולמענו.

לאה, הצעירה הנאה, אשר מחלפות ראשה כה ארוכות עד שהן נדמות כקרניה של שמש בוהקת ביום קיץ נאה. בשולי שמלתה של לאה כרוכים שני הנערים אך רק אחד מהם זוכה בה. השני מסלק עצמו אל ארץ רחוקה, אל ארצות הברית, ולמרות זאת, זכר משפחתו, קווי מתארם הניחוחות האופפים אותם, לא משים ממוחו. למרות שעשיו הוא מספר הסיפור וחלק ניכר משנותיו הבוגרות הוא לא עושה בחיק משפחתו, הוא עדיין מצליח לספר את סיפורם כאילו הוא יושב ביניהם ופועל עמם.

לצד כל אלה מצטרפות דמויות נוספות, משניות במקצת אבל חשובות לאווירה ההיסטורית של הספר, לאווירת הפעם ולחיים שהיו חייהם של אנשים שעברו מן העולם, וכל זאת באמצעות תיאוריו המיוחדים של מאיר שלו שטרם נתקלתי בכמוהם.
הוא מתאר את יחיאל הספרן שלעשיו ישנה פינה חמה אצלו בלב, אותו ספרן שגרם לו להתאהב בספרים עד מעמקי נשמתו. אהבה זו לספרים מפעמת במספר בכל עמוד כאשר הוא מפזר ציטוטים של סופרים שונים, מאזכר דמויות מספרים וכן הלאה.

אדלמן ובנו ולאחר מכן גם בנותיו, עוזרים לאבי יעקוב, ליעקוב עצמו ואז פותחים עסק משלהם.

ועוד ידי לא כתבה על ילדיו של יעקוב ועל הבן הנוכח-נפקד בינימין שמותו העכיר את יחסי אביו עם אמו לאה, שמאז מות הבן מסתגרת בחדרו ונופלת למשכב כמו היפייפיה הנרדמת. חיה וקיימת אך לא מעורבת בדבר. כמו רהיט בתוך סלון.

אחטא כנגד האמת אם אטען שאני הבנתי את הספר לאשרו. הדמויות היו מסתוריות מדי. הסיפור הראשון שבו פותח שלו על אודותיו של האדון אנטון לא היה נהיר לי מספיק חיבורו לסיפור העלילתי על המשפחה. לעיתים מניעיהן של הדמויות היו סתומות לי אך זה לא פגם יותר מדי ביופיו של הסיפור, הצלחתי להבין את העצב המחלחל בכל אחת מהן, כל אחת מהן הטביעה חותם ייחודי משלה על כאב ואובדן, על החמצה של אהבה וחרדה, חרדה לבן, לעסק וכמובן שנאה, שנאה בלתי מוסברת של גבר לאישתו ואהבה חסרת מעצור של אישה לבעלה האנוכי.
ואולי זה יופיין של הדמויות, בעצם, שהן לא לגמרי מובנות. אולי זה מה שהופך אותן לאנושיות.

בשורה התחתונה, מדובר בספר לא קל. אני משערת אחד הלא קלים של שלו. רצוף מידע רב מאוד אך לא כזה שמעייף אותך וגורם לך לרצות להפסיק שכן הספר מעניין מאוד לקריאה והחשוב מכול- בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שבזבזת את זמנך לריק כי בהחלט מדובר בספר עמוק עם תכלית וקסם. גם פה, כמו בספרו הקודם ואני מניחה גם בספריו האחרים, הראליזם המאגי מהווה חלק נכבד ומעשיר עוד יותר את הספר.

כל כך כואב לי, כל כך כאוב לי!
הספר הוא פשוט יצירת מופת עברית
גאוני, גאוני, גאוני.
אבל בבת אחת כ"כ מגעיל בתיאורים המינים הבוטים
שלא מוספים כלום

דווקא הספר הזה של שלו, שם את עצמו בסקאלה אחרת משאר הספרים האופיניים שלו.

נתקלתי בהרבה אנשים שכתבו שהם לא צלחו את הספר עוד מההתחלה, וגם בכאלה שנטשו באמצע.
וגם כששאלתי איזה מכר על הסיבה שככה נטש את הספר שבמקרה היה הראשון של שלו שקרא, ענה שהעלילה ואופן הסיפור, לא הצליחו להחזיק בו חזק בענייניות.

ענתיקה. תארו לכם פריט ישן כזה, שרק מביני דבר יודעים את טיבו, אבל ההמון הכללי מסתפק בידיעה כללית על יוקרו.
פריט יפה כזה, משהו ארוג וצבעוני, עם מין חוטים עבים וצהובים משנים של שהייה, דבר שדודה שלי לצורך העניין, היתה תולה בסלון.

בדומה לזה, ''עשו'' הילך בי רגשות דומים.
הסיפור בנוי בצורה קצת מסורבלת אבל למעליותא לדעתי. מסורבלות שסוחבת על גבה סיפור רחב מאוד, עם המון פריטים וידע יקר.
עכשיו הסיפור הזה, עם כמה שהוא רחב, הוא מצליח גם לבנות תקופה, טבע, רגשות, ואנשים;
כשכל בר נש שנברא ע''י הסופר, מקבל גוף ברור, עם נשמה ברורה.
יש הפשוטים, ויש המורכבים; כשגם המורכבים מקבלים זרקור שמברר אותם.
מעבר לזה קיים בסיפור גם צד, שהציג לי מין דמות ברורה כאמור, אבל מאוד מטושטשת ורחוקה, מה שקסם לי קצת, והוסיף לאווירה ולאישיות של כל אחד שם, קורטוב של ענתיקה מהודרת.

(וכמו שכתוב שם: "אנשים תובעים מן הכתוב את מה שאין בנראה. מן הספרים הם דורשים יותר הגיון ועקביות משהם דורשים מן החיים עצמם")

נהנתי מאוד.

מאיר שלו, מאירק'ה כמו שאני אוהב לכנות אותו ביני לבין עצמי, הוא בעיני הסופר העברי הטוב ביותר בעת המודרנית.
העברית, אהבת העברית, אהבת התנ"ך, משחקי הלשון, תיאורי הטבע, יכולת ההמחשה של חיבוטי הנפש העדינים, ההומור הדק ועוד- כל אלה הופכים אותו למה שהוא.
יחד עם זאת, את ספרו עשו זו הפעם השנייה שאני מנסה לקרוא ללא הצלחה, ממש נלחם בעצמי להמשיך.
אגב, בפעמיים שניסיתי לקרוא אני במהלך שירות מילואים ממושך, כך שאי אפשר לתרץ ולהגיד שחוסר פנאי, פיזי או נפשי, זו הבעיה ( מי שעשה יודע שאין כמו עמדת שמירה טובה כדי לשקוע בספר טוב).
מה יש בספר הזה שאני לא מצליח לצלוח, כשאת ספריו הקודמים של מאירק'ה בלעתי ? אולי הבעיה היא בי??

"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה?
יום הזכרון של המדינה. ויום הזכרון של החטיבה. יום הזכרון של היחידה.
ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר.
שלא נשתעמם אפילו רגע.
והימי זכרון שלי, מה איתם?
היום שהוא נולד. והיום שהוא נפל. והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה?
ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש?
והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד איתו בכיתה אחת.
ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו?
והמקומות?
כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא.
זה לא רק הקבר. זה גם האנדרטה של הכפר. והאנדרטה של החטיבה.
והאנדרטה של הפיקוד. וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר.
וחוץ מזה יש את המקום ששם הוא נהרג. שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית. והמקום שלו ליד השולחן. וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו.
וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות?
שניים או שלושה?"

מאיר שלו, עשו, עמ' 182

ובכן, ספר מופלא שנכתב ע"י סופר מופלא. ואין עוד להוסיף.

בהתאחדות לכדורגל הישראלית רשומים (בהערכה גסה) הרבה אלפים של שחקנים, החל מליגת העל וכלה בליגות הילדים.
אבל במדינת ישראל אין ולו כדורגלן אחד.
ברחבי ישראל נמצאים (בהערכה גסה) עשרות אלפי אנשים שכתבו, כותבים ויכתבו ספרים.
אבל במדינת ישראל יש בדיוק 3 סופרים.
וזה ראש וראשון להם.
והספר הזה הוא ראש וראשון לספריו המנצנצים כמו יהלומים על מדף הספרים שלי.
איזו יכולת סיפור. איזה ידע כללי. איזה מגע שמלטף את הלב ובלוטות הדמעות. איזו שירה בתנועה. איזה ספר מדהים.
יש לו למאיר שלו את היכולת הזו (והנה אני כמובן מרביץ ציטוט לא מדויק מהספר בן האלמוות הזה) לספר על "האהבה, הזכרון, הגעגוע, כלומר כל הדברים האלה שכולם מדברים עליהם אבל איש אינו יודע להסביר אותם".
אין מלבדו.
פלא שאחרי שאני קורא את הספרים שלו אני לא מסוגל לקרוא אף אחד אחר בעברית?
הספר הזה תמיד דבוק לידי, עיני ונשמתי כשאני קורא אותו.
כאמור כל אחת מיצירותיו של שלו היא יצירת מופת, אבל כאן זה "טור דה-פורס" אימתני בו הוא מפזר אבקת קסמים בכמות כה נדיבה והלב כל פעם מתקמט מחדש למגעה.
אחד משני המתחרים על המקום בתיק שלי לאי בודד.

אודה שלא סיימתי לקרוא מחמת גודל הפונטים ומרווח השורות שהקשו עלי.
עם זאת, התרשמות בהחלט יש.
צריך להיכנס לאווירה ולהתמקד בנפשות המפתח בין לא מעטות, מעברים ביניהן ובין זמנים המקשים תחילה.
הספר נפתח בסיפור אגדה על הדוכס אנטון הרבגוני בעל הרגלים יוצאי דופן, חיים בלתי רגילים ובכללם מסעות למזרח התיכון, אירוסיו לנסיכה אוסטרית שנודעה בחזותה הנוראה. סיפור חייו החריג המסתיימים באיבחה.
המספר עֵשׂו הוא אחד מתאומים – יעקב ועשו, כמובן (אלא מה...) שנולדו בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה. בנים למשפחה ענפה ושורשית שעברה לירושלים מהגליל. הספר רחב היריעה פורס בפנינו את תולדות משפחתו בהווה ודורות אחורה, אביו אברהם לוי שמגיל עשר פרנס את משפחתו כאופה, מקצוע העובר כחוט השני בספר. אמו שרה, דודו ליהוּ ודור סביו. מצוקה ומחסור, שכול ואבדן בצד שמחה והרפתקאות בלתי רגילות כגון דודו שננעל במחסן תת קרקעי אדיר בו שהה שנה עד הצלתו המפתיעה על ידי גנרל עטור תהילה.
המאפיין הבולט בספר הוא סגנון כתיבתו הייחודי ויוצא הדופן. שפה לא שגרתית ולא דומה לסופרים וסופרות ישראליים שקראתי. דימויים ותיאורי הטבע בירושלים וסביבתה, תושביה הרבגוניים על הרוכלים ואנשי הדת. טיפוסים יוצאי דופן כאמן כתיבה זעירה היכול לכתוב פסוקים על ראש סיכה ומי שישן בעיניים פקוחות. עברית עשירה מעורבת בביטויים ומשפטים משפות זרות ומילים נשכחות כגון קַליקֵרים, קַצְ'קֶס וצָ'פַּצ'וּלה. חלקם מעלים חיוך כגון "אלף בתולות בולגריות צורחות". ספר המכניס את הקורא לאווירה של מקום וזמן אחרים, מסע של דור שחלף מן העולם.
מהחלק שקראתי-נהניתי.אך בשל הסיבה שלעיל לא המשכתי.

אומרים שהספר הראשון של מאיר שלו שאתה קורא הוא גם הספר שלו שאתה הכי אוהב ואכן הספר הראשון שלו שקראתי, "כימים אחדים", היה ספר שריתק אותי, גרם לי להרגיש שגיליתי עולם חדש וללא ספק פתח לי את התאבון לספרים אחרים שלו.

"עשו" הוא הספר השני שלו שקראתי ואין ספק שהוא כובש בזכות הסגנון והשפה העשירים שכנראה יש רק לשלו, אך לא אשקר, פחות נהניתי ממנו, אולי משום הכבדות והמליציות היתרה של התיאורים.

לסיכום, הספר נפלא ומומלץ אך כנראה יותר ל"מטיבי לכת" ובעלי סבלנות וכושר ריכוז.