****





הנה עוד אחד מהספרים שלא הייתי מתוודע להם אילולא "סימניה", וגם לו הייתי נתקל בו בספריה, אין ספק שהייתי מחזיר אותו למדף חיש מהר, בתואנה הפשוטה ביותר: "אווילי". למה אווילי? העיפו מבט במטותא בכריכה. אדם בחליפה מציץ מבעד לחור מנעול של דלת כלשהי. האיש נראה מכובד, אבל הסיטואציה גרוטסקית. למה שמישהו יציץ מחור של מנעול? ועוד על כריכה של ספר? האמירה ברורה. יש פה העמדה ברורה ומכוונת של סיטואציה לא רצינית. נלעגת. וזה אכן נראה אווילי.
אם בכל זאת צולחים איכשהו את הכריכה וקוראים את גבה, המצב מחמיר: "בעיירה הקטנה פסיק באזור שכוח אל בים הבלטי גר טיבּוֹ קרוביץ', ראש העיר הטוב וההגון של פסיק, המאוהב במזכירתו, גב' אגתה סטופאק, היפה, הבודדה והנשואה. טיבו אינו יכול לעשות דבר בנוגע לאהבתו לגב' סטופאק בעיירה שקטה ומכובדת שכזאת, אבל יום אחד, כשהיא שומטת במקרה את ארוחת הצהריים שלה למזרקה, הכול משתנה, ומרגע זה חייהם לעולם לא יחזרו לקדמותם."

ג'יזס. העיירה פסיק? הגברת סטופאק? run for your lives!!

בכל אופן, מסתבר שיעלהר, בכבודה ובעצמה, אושיית סימניה בזכות ולא בחסד, צלוח צלחה את שני המכשולים האימתניים האלה, ולא זו בלבד אלא שגם חרגה ממנהגה והעניקה לספר חמישה כוכבים תמימים, בתוספת ביקורת נוצצת. זה הספיק כדי לפחות לתת לו צ'אנס, לא ככה?

ככה.

התחלתי לקרוא.

למרות כל השיט האווילי שנמצא למרבה הצער גם בפנים, הספר הזה כתוב פשוט מעולה. התיאורים חיים ומאירי עיניים, הדימויים מקוריים, מדוייקים וחסרי כל מאמץ, הכתיבה משועשעת אך לא זחוחה, אנושית, מצחיקה וגם עצובה, והתרגום משובח. יש כאן מין אגדה שהיא אלגוריה מתוחכמת על מוסריות, צדק, אהבה ותקווה, סופים טובים, שכר ועונש ועוד דברים, ואני חייב לומר שלא יצא לי לקרוא ספר כזה בעבר, לטוב ולרע.

עם זאת, ולמרות שאת הדפים הראשונים קראתי בשקיקה והתפעלות אמיתית, באיזשהו שלב... נמאס לי. לשפע התיאורים הפנטסטיים, האגדות והדימויים התגנבה נימה סכרינית מעצבנת, שברגע שהבחנתי בה, המאיסה עליי את הספר במהירות וזנחתי אותו קצת לפני הסוף, כמו קינוח גדול מדי אחרי ארוחה דשנה, שאתה יודע שאם תאכל את שלושת הביסים הנותרים, תשלם עליהם בריבית קצוצה בשירותים.

אבל היי, אולי זה אני. סיכוי גדול שזה המצב. אולי אני ציני מדי, אולי הסבלנות שלי קצרה מדי, ואין לי עצבים לאלגוריות בכסות של... טוב, בלי כסות, אבל המתקתקות הצינית הסרקסטית הזאת נכנסה לי מתחת לציפורניים והחלטתי שאני חייב לעבור הלאה.

למרות שלושת הכוכבים המסכנים שלי (כמעט ארבעת), אני בהחלט מבין איך אפשר להתלהב ממנו, גם עד לרמה של חמישה כוכבים. ולראייה, משפט לדוגמה:

"היא עדיין אהבה אותו, אבל לא באותה הדרך. לא בצורה הזאת. כעת אהבה אותו כמו שאוהבים כלב זקן ועיוור. אהבה מהולה ברחמים. מסוג האהבה שאינה חזקה דיה ליטול את הרובה שמעל האח ולעשות מעשה של חסד."

****

אגדות הן דבר רציני. נראה לי שהן מאפשרות להגיד דברים שאי אפשר להגיד בספרות לא בדיונית. לפעמים אומרים בהן אמירות תמימות ומביכות, לפעמים חתרניות, לפעמים הן מציגות את העולם באור בלתי מחמיא. כאגדות אפשר להתענג על הסיפור בלי להרגיש אשמה, כי מה בלתי מזיק כאגדה? הספר הזה שייך לז'אנר האגדות. הוא אומר דברים תמימים. הוא אומר דברים חתרניים. הוא מציג את העולם באור בלתי מחמיא. הוא אירוני, לעתים סרקסטי בתחפושת. והוא נפלא.

במקום בלתי אפשרי גאוגרפית שוכנת העיירה פסיק. שכנה ויריבה לעיירה דגש. היא שוכנת סמוך לים הבלטי, יש בה חודשיים של קיץ חם ועשרה חודשי חורף בו קופאות הבהונות, והרוחות מקשות על ההליכה. בעיירה הזו ראש העיר הוא טיבו קרוביץ' "הטוב", הוא מנסה לפתור בעיות ולעזור ככל יכולתו לתושבים. והוא מאוהב במזכירתו, אגתה סטופאק, הנשואה לאחר. ועכשיו נסו להשליך את קוביות המשחק ולראות מה יקרה: ראש העיר "הטוב" יזכה בחסדי מזכירתו ויעבור על לאו חמור - כי היא אשת איש / או אולי ראש העיר "הטוב" יימנע מלדעת את מזכירתו במובן התנכי ויאכזב את האשה המאוהבת בו / או אולי המזכירה המאוהבת תמצא פיתרון אחר לחיי הנישואים האומללים וחסרי האהבה שהם חייה?

הסיפור - כמו כל אגדה טובה - עוסק בדברים רציניים. הוא בוחן אהבה ואיך מבטאים אותה במצב בלתי אפשרי. הוא בוחן תקווה הצומחת גם במצבים שבהם היא למעשה טפשות. הוא בוחן רציונליות מול אמונות בעל טבעי. והוא בוחן את גבולות "הטוב" ו"הרע" בלי להגיע למסקנה חותכת.

הספר כתוב נפלא, גרם לי לחשוב עליו הרבה. 367 עמודים ולא מצאתי בו מילה מיותרת. הגעתי אליו בזכות הביקורת של נצחיה, לה אני מודה מקרב לב. יש בו הומור מעודן ונפלא, סיפור מעשה מרתק ושואב, והמון חומר של אגדות, כזה שאנחנו אוהבים: למשל סוף טוב. למשל צדק (למרות שלא חוקי...) אפשר להגיד שהספר הזה - שעם כל מה שכתוב על העטיפה האחורית שלו הסכמתי - מזין את חיבתנו לאגדות ודוחה את הרציונליות ההכרחית. יש כאלה שיחשבו שזה דבר טוב.

כשהפסיק אוהב ת'נקודה
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
שהוא פסיק על ידה
ורק אני מרוב אהבה שותק....
(מרוב אהבה - יוסי בנאי)

הסתכלו על תמונת הכריכה: גבר לבוש בחליפה מכובדת, מתכופף באופן בלתי מכובד ביותר, ומציץ בעד חור המנעול אל מבעד לדלתות סגורות. זהו טיבו קורביץ. טיבו הוא ראש העירייה של העיר פסיק, והסיבה שגורמת לו להתכופף באופן כה בלתי מכובד ולהדרדר להצצות מבעד מנעולים, היא המזכירה שלו אגתה סטופאק היפה. כן, ראש עיר המתאהב במזכירה שלו. היש קלישאה בנאלית מזה?

והנה התלבטות מוסרית:
אגתה סטופאק היא יפה. וטובה. ונחמדה מאוד. ומסכנה. מגיע לה את כל הטוב שבעולם, כמו למשל שאיש טוב, בעל מעמד ועשיר יתאהב בה. כמו כן היא נשואה. לכודה בנישואים אומללים וחסרי אהבה. הסופר מזמין אותי לאהוב את אגתה ולאחל לה את כל הטוב שבעולם ברומן המתפתח בינה ובין הבוס שלה. ההתלבטות היא האם לקבל את הזמנת הסופר ולצעוד איתם יד ביד? אם אקבל - אמשיך לקרוא את הספר. אם אדחה - אסגור את ספר ואפסיק לקרוא. התלבטות.

כמובן שיש גם דרך שלישית, והיא לקרוא את הספר אבל בעין ביקורתית. לא לקבל דברים כפשוטם, לא את עינו של הסופר, ולא את עינה של המספרת, הלא היא אלת העיר פסיק שפסלה מתנוסס על בניין העירייה ושאפשר למצוא את תמונתה בכל בית ומוסד בעיר הקטנה. אלא לבחון כל משפט שנאמר בשבע עיניים, ולבדוק האם מתאים לקבלו כפשוטו אם לא. ומסתבר שהיתה זו בחירה מוצלחת. ולא זו בלבד, אלא שאליה כיוון הסופר כשכינה את ראש העיר בספרו בשם "הטוב", ובשותלו אירוניות דקות לאין מספר במהלך הספר. "ועשית הישר והטוב" מצווה עלינו המקרא בספר דברים. בין אם הוא מכיר את הציווי הזה ובין אם לא, טיבו ("הטוב") קורביץ מנסה לעשות רק מה שטוב. ומתאים. והולם. וצודק. ומגלה לדאבונו שהחיים הם לא סרט של דיסני, ושלפעמים הטוב אינו צודק, ושהצודק אינו בהכרח טוב.

ובכן, מה הספר? ספר.רומן. כפי שמדגישים לנו בפירוש, כדי שלא נחשוב חלילה שמדובר בביוגרפיה או בספר עיון. רומן בין טיבו ואגתה, והקשיים העומדים בפניהם במימוש אהבתם. כך שהוא לא רק רומן, אלא גם רומן רומנטי. ממוקם בשום מקום - בעיירה פסיק שלחוף הים הבלטי, זו שנמצאת קרוב לדגש, לנקודתיים ודי רחוק מלוכסן. מתחת לטקסט ולעלילה הסיפור נע בין אירוניה דקה לסאטירה עדינה, ומתגלגל בסופו של דבר אל האבסורד. עשוי כל כך טוב, עד שהתפלאתי לגלות כי המחבר אינו צ'כי, וכי אנדרו ניקול אינו שם עט של קארל צ'פאק או משהו כזה.

אמנם זה ספר רומנטי מאוד, והגיבורה הראשית שבו היא האהבה, בצורותיה ובביטוייה השונים, אבל זה לא רק רומן מתקתק, עם זוג אוהבים העוברים קשיים, טועים בכל הטעויות האפשריות, בוחרים בחירות לא נבונות, עד שהם זוכים להתאחד לשמחתנו.
ראשית, מדובר באנשים בוגרים, למודי אכזבות וראליסטים, שנראה שמסלול חייהם כבר מקובע ולא ישתנה עוד. בנוסף לכך יש פה תערובת של דמויות משנה מרהיבות, מעורבות של דמיון ופנטזיה, הומור ורגישות, תמימות ופיכחון.
זה לא ספר גדול, אבל כתוב היטב.
ויש גם מוסר השכל קטן - הרבה צרות היו עשויות להימנע אילו אנשים היו מסוגלים לדבר זה עם זה בכנות.
ועוד משהו - לכל אחד צריך להיות לפחות מישהו אחד שידע בכמה סוכר הוא ממתיק את הקפה שלו.

ראש עיר ומזכירתו, נכון, הסיפור ידוע מה יקרה בסוף.
אבל הדרך מעט שונה. היא מהסוג של האוהב המתלבט והמוסרי.
המזכירה צריכה לעבור "חניכה" מוקדמת, וראש העיר שינוי בקונספציה ה"מוסרית".
אם רק זו היתה תמצית הסיפור, הרי הספר היה משתייך לרומן הרומנטי בדרגה ג.
בצד הסיפור הזה יש תובנה עיקרית: אינך יכול להיות מוסרי מוחלט, אין דבר כזה.
הדבר מתבטא ומודגש במשפט שכבוד ראש העיר מנהל מתוקף תפקידו, שם מודגש הפער בין צדק אנושי למשפטי. כמו כן בעכבות שה"מוסר" מטיל על מקבלו.
יש בספר סצינה על ניהול פוליטי, שבו ראש העיר מכין מכתב אחד לחברו בעיר דגש ומכתב מקביל בסיגנון "שונה וסנסציוני" לעיתון.
בקיצור בספר יש אירוניה מעודנת, גם בשמות הערים "פסיק" מול העיר השכנה והיריבה "דגש".
אין זו ספרות של "גדולה", אבל , היא נעימה לקריאה ומשאירה טביעת אצבעות אצל הקורא.

בעיירה פסיק, השוכנת על גדות נקודתיים בסמוך לעיירה דגש , לא הרחק מהעיירות לוכסן ומקף (לשם יוצאים לחופשות), ראש העיר הטוב, טיבו קרביץ מאוהב במזכירתו.
וולפוניה, קדושת העיירה, היפה מכל שהתנזרה וקיבלה על עצמה כיעור וכן את זעמם של ההונים שתקפו את העיירה לפנ י1200 שנה , היא המספרת של הסיפור.

אגאתה סטופאק שחוותה עם בעלה טרגדיה נוראה, מנסה לפתותו ללא הצלחה, הטרגדי גרמה לבעלה להיות מת מהלך החי על שתייה. היא כמהה אליו כ"כ, וכשהדברים לא הולכים וראש העיר שמוקסם ומאוהב בה בטירוף חושים (עד כדי שהוא מציץ מתחת לדלתו בעת הגיעה) מזמין אותה יום אחד לארוחת צהרים , כך במשך מספר חודשים השניים מבלים בחברת השני, אך לא כאן נעצר הסיפור כשהאבה של השניים יודעת מהפך מסוכן כשהיא אינה נעה בכיוון הרצוי
בספר יש נבואה של מאמא צזארה , בעלת בית הקפה בעיירה, וקללה שמעורב בה הקטור, דודנו של הבעל.
הספר כולל דמויות משנה מרהיבות והוא מרתק מעניין: מאמא צזארה וסיפורה המרתק ונבואתה, עו"ד גיום ימקו השמן בצורה גרוטסקית.
הספר נע על גבול האהבה הסוערת לצד הבדיוני והמסתורי.
ספר מקסים.

ספר נפלא!!!!
מקסים ומצחיק וחכם ועונג אמיתי רוצו לקרוא.