ראשית, אני חייב לציין לטובה את צורת הכתיבה של כריסטופר - מונגשת לקהל הרחב והופכת את הנושא לפשוט להבנה.

בראונינג מתחקה אחר יחידת מילואים בכוחות האיינזצגרופן ומשתמש בתיעודים מן השטח ויומנים של החיילים על מנת להבין את הכוחות המניעים אותם.

ומה שהוא מראה זה שלמעשה, רוב הרוצחים כלל לא פעלו מתוך מניעים אידיאולוגיים, אלא דווקא לחצים פסיכולוגיים וחברתיים הם אלה שאפשרו להיסטוריה להתרחש כפי שהתרחשה.

כל כך התחברתי לספר מכיוון שהוא מסביר כיצד משטר טוטליטרי, בניגוד לרודנות טיפוסית, אינו משתמש בכוח או כפייה על מנת לרתום את האזרח למערכה, אלא מנצל את חולשות האדם כנגדו והופך אותו לאמצעי שמשרת חזון דיסטופי.

סיפורו של גדוד המילואים 101 של "משטרת הסדר" הגרמנית שהוצב על אדמות פולין בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור מבוסס ברובו על עדויות של שוטרי הגדוד עצמם שנלקחו מהם בשנות ה-60' במסגרת הנסיון הגרמני להעמיד למשפט כמה שיותר מבצעי פשעים נגד האנושות בתקופת השלטון הנאצי.

ייחודו של הספר טמון ביציאה מהפרדיגמה הרגילה: חיילים גרמנים חדורי אידיאולוגיה נאצית-אנטישמית שמתענגים על הרצח ה"מוצדק" של היהודים המזרח-אירופים המפוחדים וחסרי האונים. בספר זה מבקש המחבר למוסס את התפיסה האוניטרית של הרוצחים ולהציג את מגוון הטיפוסים שלקחו חלק במעשי הרצח. על מנת לעשות זאת הוא בוחר להתעסק דווקא במי שלא נחשב לחשוד מיידי ברצח היהודים - שוטרים, ועוד שוטרים מילואימניקים.

לבראונינג יש שתי תגליות חשובות. הראשונה היא שגם אנשי המשטרה, או באופן כללי יותר - גם מי שלא היה חבר באס.אס - לקחו חלק משמעותי בהשמדת היהודים באירופה. בין אם בתפקידי שמירה, גירוש מהגטאות אל מחנות ההשמדה או אפילו במעשי טבח של ממש - היו אנשי המשטרה חלק מובנה במערך ההשמדה הנאצי.

השנייה, ואולי המעניינת מבין השתיים, היא לא ממש תגלית כמו שהיא חשיפת צוהר למחשבות והרהורים על טבע האדם. מסתבר שהיו כ-10 אחוז מכלל השוטרים בגדוד שבאופן זה או אחר נמנעו מהשתתפות במעשי הטבח. היו כאלו שסירבו באופן מוצהר ומובהק, היו כאלו שפיתחו מחלות וקשיים נפשיים לאורך הזמן והיו כאלו שפשוט הצליחו להתחמק ברגע האמת מביצוע האקט הרצחני. הדבר המפתיע באמת הוא שמסתבר שבאף אחד מהמקרים לא ננקטה כלפי ה"משתמטים" שום סנקציה משמעתית, בטח ובטח שלא תלו אותם בכיכר העיר או ביצעו בהם משפט שדה (כפי שנהוג לחשוב שעושים במשטרים טוטאליטריים).

אם כך הדבר - מדוע רק 10 אחוז סרבו ולא יותר? בראונינג מתקשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו, ומציע מספר הצעות לפתרון. הצעות אלו לא מספקות תשובה ברורה והאמת, שטוב שכך. ההרהור האמיתי והכן בטבע האדם ומידת השפעתם של גורמים כמו חינוך, אינדוקטרינציה, קונפורמיזם, גאווה וכד' הוא המורשת האמיתית של הספר. בדומה לספרים אחרים העוסקים באי-ציות ובסוגיות הקשורות אליו, גם פה אנו נותרים בסופו של דבר עם סימן שאלה גדול סביב מידת האפשרות והרצון שלא לציית, והאופן שבו מנגנונים חיצוניים מפרקים את היכולת לאי ציות אצל האדם ה"קטן".

הקריאה בספר קולחת ומעניינת, משובצים בו ציטוטים רבים מקטעי העדויות והוא מציג באופן אמין ומודע לעצמו ולמגבלותיו את האירועים בהם הוא מטפל. לדעתי עדיף לראות בספר דווקא פתיח לדיון פילוסופי ולאו דווקא תיאור מקרה היסטורי מהסוג הקלאסי.

בעיניים טרוטות וגרון חנוק, נעמד רב-סרן טראפ מול גדוד המילואים שלו, פועלים מן המניין, שלא חוו מעולם את תופת המלחמה – "המשימה שלפנינו לא פשוטה, לאסוף את הגברים, ולחסל את כל השאר – קשישים, נשים וטף - בירייה. מי שמרגיש לא כשיר, יכול לצעוד קדימה ולהשתחרר מהמשימה".

כמה מהאנשים ניצלו את ההזדמנות? כמה ויתרו ומדוע? מה עלה בגורלם (הפיזי והנפשי)?
כריסטופר בראונינג עוקב אחר האבולוציה של גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר, מאנשים רגילים כביכול לרוצחים בדם קר.

עם התפוגגות העשן, חילק בראונינג את הגדוד לשלוש – גרעין של סדיסטיים נלהבים שרצחו בהנאה, רוב ששיתף פעולה בצייתנות עיוורת אם כי לעיתים מהולת חרטה, ומעטי מעט שהתמזל מזלם להשתמט.
הפתאומיות בה הונחת הגדוד אל משימתו הראשונה, מעשה הטבח הברוטלי, הפכה את שאר המשימות (קיבוץ היהודים, ליווים אל הקברים וגירושם למחנות המוות) למעין חצי נחמה. עם זאת, לא לעולם חוסן, בסוף לא היה מנוס מהשתתפותם הישירה ברציחה.

חריגים האנשים המסוגלים לרוע טהור שכזה? לא ולא, חריגים הם אנשי המוסר – אלה המסוגלים מתוך אוטונומיה מוסרית להתנגד לסמכות מבלי שבכלל היו מודעים לכך עד רגע המבחן.

באחרית הדבר, מתייחס בראונינג אל הפולמוס בינו ובין דניאל גולדהגן, מחבר הספר "תליינים מרצון בשירות היטלר", אודות הגרמנים - האם היו הם אנשים רגילים או לא, ומהי המשמעות עבורם ועבורנו (העם היהודי והאנושות ככלל).

עם כן, מהם התנאים בהם אנשים מן השורה הופכים למרצחים? שלל הנחות הועלו – אלימות בשדה הקטל, ניתוק רגשי, רוטיניזציה של האקט, נטייה לקונפורמיות (מודעת ולא מודעת), דה-הומניזציה של הקורבן, חשיבה קרייריסטית, תעמולה אידיאולוגית אגרסיבית, ציות עיוור לפקודות, וחלוקת המשימות תוך אפשור הכחשה.

אילו מהתנאים הנ"ל, לדידו של בראונינג רלוונטיים לגדוד 101? אשאיר לכם לגלות.

מסמך היסטורי מרשים,

ארבעה כוכבים.

יחד עם היותו ספר קשה לעיכול הוא ספר חשוב לקריאה. מי שמחפש ספר חוויתי, שיתרחק. מי שמחפש להכיר את אחת ממדרגות השפל אליה יכול אדם להגיע בדרכו מטה ברמת המוסר, זה הספר בשבילו.
על פעילותם של השותפים לפעולות ההשמדה נכתבו הררי ניירת. כמו גם אותם "חוקרים" שעשו ככל יכולתם לערער ולהכחיש את עצם קיומה,
חלק מהמחקרים נעשו כדי לבדוק את הסיבות שהביאו אנשים רגילים להפוך להיות רוצחים אף שהדבר כלל לא נכפה עליהם.
התוצאות אליהם הגיעו היו החוקרים לא בהכרח קלעו לאותן מסקנות. הספר "אנשים רגילים" בא לתת מענה שונה למסקנות אליהן הגיע אחד החוקרים, דניאל גולדהאגן.
הספר מביא כראיה למסקנותיו של מחברו את סיפורה יחידת מילואים שאנשיה, אנשים בגילאי הביניים, אנשים רגילים (כשמו של הספר) שנשלחו למלא את תפקידם במחוז לובלין.
אנשים אלה היו המבצעים בפועל של הרציחות בערי המחוז כשהם רואים את קורבנותיהם למולם במרחק הושטת יד, קרוב מספיק כדי שדם הנרצחים יגיע עדיהם.
המעשים עצמם לא נכפו על המבצעים והיו כאלה שאכן נמנעו מכך והוצבו בתפקידים אחרים, אך ביחד עם זאת, כדברי שאול פרידלנדר חוקר ומחבר ספרים בעצמו: הספר "אנשים אחרים" תורם להבנת אחד ההיבטים הכי בלתי נתפסים ב"פתרון הסופי": הסתגלותם הפסיכולוגית של המבצעים.
הערה אישית:
שתי עיירות במחוז לובלין בהן פעלו אותם "גיבורי" "אנשים רגילים" נוגעות לי אישית. האחת: ביאלה פודלאסקא היא עיר הולדתה של אימי והשנייה - מזריטש שאל הגטו שהוקם בה הועברו יהודי ביאלה פודלאסקא ועיירות נוספות, ושימש לאורך זמן מקום ריכוז למיועדים למחנות ההשמדה ובהם גם אימי ובני משפחתה שסיפורם הועלה בספר "שבעת המדורים".

בספר "אנשים רגילים" מתאר כריסטופר בראונינג גדוד מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei) במלחה"ע השנייה. יחידה זו לקחה חלק משמעותי בפשעי המלחמה של הנאצים. בפתח הדבר שנכתב למהדורה העברית על ידי יהודה מלצר (וכן בתקציר שבגב הספר) נטען כי הבחירה בגדוד 101 של משטרת הסדר כמקרה בוחן נעשתה בשל העובדה שמדובר בגדוד מילואים. היותו גדוד מילואים מחזקת את השאלה "כיצד אנשים רגילים הפכו לרוצחים?".
הטענה של מלצר היא שחייל מילואים יהיה פחות מושפע מההשפעות הסביבתיות שהביאו חיילים בתקופת מלחה"ע ה2 למעשי זוועה. כך למשל מעלה מלצר את השאלה:
"כיצד יחידת מילואים ממוצעת של גרמנים לא צעירים, הפכה להיות חבורה של רוצחים-בדם-קר של עשרות אלפי יהודים [...] אלה היו 'אנשים רגילים', או במילים ישראליות: מילואימניקים, שיכלו לסרב בלי להיענש. ואכן היו שעשו זאת" .
וכן:
"היה לי ברור שאת אנשים רגילים יש למהר ולהוציא לאור בעברית, מפני שלמסע האיום הזה הוביל אותנו בראונינג בדרך שהיתה חדשה ומלמדת: אחרי עשרים שנה כחייל מילואים, הוא בא ומוליך אותי, את הקורא, לא כפי שלמדתי לצַפות, כבנם של הקורבנות, אלא כמו שאני: מילואימניק רגיל".
ובכן, אני מבקש לערער על התזה ולחלוק על ההשוואה.
לדעתי מאפייניו הייחודיים של חייל בגדוד מילואים בהשוואה לחייל בגדוד סדיר הם בין השאר, אלו:
א. ממוצע גיל גבוה, מספר חיילים נשואים רב יותר, מספר חיילים בעלי ילדים רב יותר.
ב. רוב החיילים בעלי השכלה על תיכונית.
ג. כל חייל מוכשר למקצוע "אזרחי" מקביל לתפקיד הצבאי (קשר שהוא גם מהנדס, מקלען שהוא עו"ד).
ד. משך שירות שאינו עולה על 30 יום ברצף (הן בתעסוקה מבצעית, הן באימון וככל שמדובר במלחמות בעשורים האחרונים: הן במלחמה וגיוס חירום).
ה. העדר נתק מן הבית (ע"פ חוק המילואים החדש, על כל 7 ימי שירות החייל זכאי ליום חופש).
ו. מפקדים עד רמת הגדוד (כולל) הם בדר"כ בשירות מילואים (למעט חריגי מנמ"ש).
בחינת מאפייני הפעילות של גדוד 101 ממשטרת הסדר על פי סעיפים אלו מביאה למסקנה כי גדוד 101 ממשטרת הסדר פעל במאפיינים הקרובים הרבה יותר ליחידה סדירה מאשר ליחידת מילואים. חייל מילואים רוכש את הכשרתו במהלך שירות סדיר, בניגוד לחייל מליציה שמוכשר במהלך הלחימה או בפרק זמן קצר במסגרת גיוס החירום ומכאן נגיע למסקנה הבלתי נמנעת שגדוד 101 ממשטרת הסדר היה למעשה יחידת מיליציה אזורית שהונהגה על ידי סגל פיקוד סדיר או בקבע. הגדוד היה קרוב במאפייניו ליחידה סדירה משום שפעל במשך תקופה של כמעט שנתיים ברצף ובנתק מהבית. ההשוואה בין גדוד 101 לגדוד מילואים ישראלי אנו נכון ואני כלל לא בטוח שבראונינג טען את הטענה שמלצר הוסיף לתרגום העברי.

ספר המשקף את השואה מנקודת מבטם של הרוצחים. מתברר כך צראו שמדובר באנשים הכי רגילים שהיו...מילואימניקים בשפה הישראלית שיצאו לעבודות שיטור וכו לבין היתר גם לרצוח יהודים...ילגים זקנים ונשים. ספר קשה אבל לאחריו אף אחד שלא יישאר עם שאלות מי ביצע את השואה...לא היטלר ולא הימלר...היו אלא הספר, החנווני והסנגלר בני 40 פלוס מהמבורג. רוצחים בדם קר.

ספר קשה לקריאה אבל מרתק בתוכנו.
הפלנטה האחרת הופכת להיות יום יומית. האנשים שעשו את הזוועות הם באמת אנשים רגילים שיכול להיות שבסיטואציה אחרת לא היו מגיעים להיות רוצחים כל כך אכזריים. הם מתנהגים כמו בני אדם וחיים כאחד האדם. והנורא הוא שאין משהו מיוחד שמפריד בין אדם רגיל לביניהם. מלבד זה שהם הגיעו להיות רוצחים מתועבים ואילו אחרים לא הגיעו לכך. הכל עניין של בחירה, והשתלשלות אירועים. ולכן הספר כל כך קשה ומבכביד.

ספר קשה אך לא מספיק מענין. ההרגשה במחקר ובהשוואה למחקרים אחרים שכל אחד משתמש בעובדות שמתאימות לו ,מתכחש לעובדות שלא מתאימות לו ויוצר תאוריה.

קצת נמרח אבל נושא חשוב מאד ולא רק בהקשר היהודי,
אלא כמשל על טבע האדם (רע מנעוריו).