וודאי רבים מכם מכירים את הרגע שבו אתם אומרים לעצמכם "כמה טוב שנפל לידי הספר הזה". הוא השני מבין חמשת הכותרים מהסיפור ששיתפתי אתכם בסקירה הקודמת, שנחים עכשיו בספריה הפרטית שלי ואני די מתקשה לסקור אותו ...קורה...

הכותרת שניתנה לספר לקוחה מספר ירמיהו ט' א' "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם..." הרצון לעזוב את ביתך וללכת למדבר, להתרחק "מ" ולהתקרב "אל", ולהיטמע בטבע בנוף בראשיתי, הוא לעתים נחוץ לנפש ומאפשר את מידת השקט הנחוצה. להתרחק מבית שכבר קיים ולהתבונן בו מרחוק... מנזרים לסוגיהם אגב, הבנויים במדבריות, מראים את הצורך של האנשים "העוזבים את עמם" לצאת ולגור "במדבר מלון אורחים". רצון לחיי פרישות ונזירות, שקט והתבודדות.

מלון הוא בעצם מיקרוקוסמוס של תרבויות מדינות ואנשים. הוא בית ארעי, זמני, מעין קורת גג לפרקי זמן קצובים. וחומסקי כותבת באופן שובה לב על הגיבורים שלה שכרוכים ככוכבי לוויין סביב מלון המדבר "ענפי הרימון" שנמצא על שפת ים המלח... מלון שלאחדים מאפשר לברוא חיים חדשים – ללדת, לאחרים מאפשר לסגור מעגלים, ולשאר להתחיל פרק חיים חדש שיהיה טוב מקודמו. המלון המדובר הוא אבן שואבת. הוא כמו מכונת מזל שפולטת מתוכה את כל מטבעות האהבות של כל הדורות... ("ציטוט שעשיתי בו טוויסט משיר של יהודה עמיחי ....)

ספר יפיפה, כתוב נפלא, שיש בו גם אהבות כובשות, אהבות אחרות, ודומות, שנכתבו למעננו ברגישות רבה (הסופרת אגב היא גם משוררת) והונחו על כתפיהם של "תינוק יום ההולדת" ואמו דריה, שמצפה ומצפה ומצפה בשקט, אלישע נתן, חוקר מערות קומראן שמשתלב יופי עם המגילות, תרזה האלמנה האצילה, ומימי פקידת קבלה שחולמת וחולמת וחולמת ובדרך מצליחה לשנות את תוואי הגורל .

הספר נקלע לידי באקראי, וטוב שנקלע. כי עושר שפתה של חומסקי, העניק לי שעות הנאה מרובות והזכיר לי שוב ש"החיים לא סובבים סביב "מה" אנחנו עושים (הרי יש הרבה מכשולים בדרך שמטרפדים ומכשילים ) אלא "איך" אנחנו עושים אותם וה"איך" הוא זה שעושה את כל ההבדל .

יש לי חולשה לכריכות של ספרים. בעיקר ים ועצי רימון..
הגעתי אליו במקרה וזהו הספר הראשון של גילית שאני קוראת.
בסך הכל סיפור עדין ומלא קסם על אנשים טובים באמצע הדרך עם טוב לב ומעשים טובים ללא כוונת רווח.
סיפורי משפחה, הורות, בחירות בחיים ובכלל על החיים עצמם. כל זה קורה במלון בים המלח.
במלון זה מתגבשת כל שנה ביום מסויים חבורה קבועה ואקראית לחלוטין -
תינוק יום ההולדת, תינוק שנולד במלון בליל ירח, אמו דריה, אלישע חוקר מערות קומראן, תרזה האלמנה,
מימי פקידת הקבלה שכל חלומה הוא לעזוב את הדרום ולהגיע לתל-אביב.
בכל שנה לפני הימים הנוראים מגיעים משלוחים למלון של מגבות גנובות שמחזירים אורחים מלאי חרטה.
לפעמים יש גם גניבות אחרות כמו שרשרת מיוחדת שמתבררת כמו קמע של רב בן המאה ה-17 המוענק לגומלי חסדים.
במלון זה נילדו בלילה אחד שני תינוקות ולכל הנוגעים בדבר במלון יש יד ורגל בגורל התינוקות ועל המשך חייהם.
ספר עם המון דמיון פורה, טוב לב וסוף טוב.

כשהייתי ילדה היינו נוסעים כל קיץ לחיפה, לאותו המלון. זה היה מלון קטן וישן, אז עוד לא קראו למלון כזה מלון בוטיק. כל בוקר היינו ממהרים לים, לחוף הכרמל, ובצהריים חוזרים שרופים עם תיאבון מוגבר לחדר האוכל שבמלון. זה היה מלון בו המנהלת היתה גם פקידת הקבלה, כזו שזוכרת איך קוראים לי ואומרת כמה גדלתי מהשנה שעברה. עד היום בכל פעם שנפרש בפני הים מצד אחד והעליה לכרמל מצד שני ליבי רחב, אפילו שכיום אני מגיעה לחיפה רק לעבודה.

חומסקי מתארת מלון כזה בדיוק, רק שבים המלח. מלון קטן וישן שיש בו מתארחים קבועים שבאים באותו תאריך בכל שנה. עלילת הספר נסבה סביב אותם אורחים קבועים שסיפוריהם השונים מתלכדים לעלילה משותפת. הרעיון עצמו יפה, ומהווה נקודת פתיחה מצויינת לספר. גם את הכתיבה של חומסקי אני אוהבת (זה הספר השני שלה שאני קוראת, קדם לו בסדר הקריאה שלי "גחליליות" המקסים). הכתיבה שלה עדינה ושקטה כמו רקמת תחרה יפיפייה.
"האורחים מבלים את רוב שעות היום כשהם צפים על גבם במי המלח, זורים מלח על פצעים ונושמים אוויר הרים. הים עצמו רירי וסמיך, תשליל דהוי של ים כנרת שנמצא במרחק ארבע-חמש שעות נסיעה. בעוד אורחי הכנרת בצפון מפזרים פירורי לחם וצופים בדגים המתקבצים או לחלופין צורחים מזעם כשהללו נוגסים בכפות רגליהם בשנת בצורת, אורחי ים המלח יכולים להיות בטוחים שהם צורת החיים היחידה במים. נפקדותם של הדגים היא שהעניקה לים את שמו המורבידי, ים המוות. יש בשם לא מעט עוול - אחד היתרונות במקום הנמוך ביותר בעולם הוא שאי-אפשר לטבוע בו. המלח מציף את המתרחצים כאילו היו פירורי לחם, השמש נוגסת בהם טביעות חום."
צחקתי מתיאור עונת החגים כ"עונת המגבות" – בכל שנה בתקופה שלפני יום הכיפורים מתעורר מצפונם (המזויף?) של אורחי המלון לשעבר והם שולחים בקשת סליחה בצירוף חפצי מזכרת שגנבו מהמלון. האווירה של חשבון הנפש המלווה את הספר, ספק נוכחת ספק נעלמת, וכן הרמיזות התנ"כיות הופכות את הספר מרומן קליל וקריא לספר המעורר באדם תהיות ומחשבות.

הבעיה בספר היא שכל זה לטעמי לא מספיק. העלילה לא מרתקת בלשון המעטה. יש נסיון למיני עלילת מתח שלדעתי לא עולה יפה והפתרון ברור עמודים ספורים אחרי שהמתח מתחיל. יש גם חוסר אמינות נוראי בעלילה (לא אפרט כדי לא לספיילר). נכון שזה לא עיקר הסיפור כאן, אבל עדיף היה להמנע בכלל מתעלומת מתח או לכתוב תעלומה ראויה. האמצע במקרה הזה פשוט גרוע. עוד דבר שממש לא אהבתי זה שחלק מהספר כתוב בגוף ראשון מפיו של ילד, עוד מהיותו רך שרק נולד. אותו תינוק הוא מספר כל יודע, וגם מוזכרים כאן גלגולי נשמות. אני לא אוהבת מיסטיקה בספרים, בטח כשאין לה שום סיבה ולא נוכחות בעלילה.

בקיצור, לא מוכרחים לקרוא, עדיף ומומלץ לקרוא את "גחליליות".

גילית חומסקי, היא סופרת שאני מכירה כבר 7 שנים מאז שראיתי את הספר שלה גחליליות שהתפרסם בהוצאת ידיעות ספרים אהבתי את הספר, אבל אני חושבת שהספר הזה מיוחד עוד יותר. הסיפור מגולל את סיפורו של מלון ליד ים המלח.סיפןרם של אנשים פשוטים סיפור של זוג שהתאהב ונולד להם ילד במלון ההוא, האב עזב והאישה נאלצת להישאר לבדה לגדל את התינוק ובכל יום הולדת הוא חוגג במלון. חוקר קוראן ואישה מיוחדת בשם תרזה, עובדת במלון שחולמת לגור בעיר הגדולה תל-אביב. חייבת לציין שהרגשתי שהסיפור מאוד מושפע מסופרים העונים לשם עגנון ולמחזה פונדק הרוחות של נתן אלתרמן, ניכר ההשפעה על הסופרת עצמה. למרות שהוא ספר מצוין לקח לי זמן לסיים אותו, שמחה שקראתי מאוד נהנתי מהכתיבה של גילית מחכה לספר הבא.

בכותרתה של גילית חומסקי לספר, כבר מופיע רמז, עבה ומעט צולע יש לומר, על מה אנו עתידים לקרוא.
ומדוע זכה לכינוי צולע? כי לא התרשמתי שמצב הדמויות שבעלילה, במקום מגוריהם, כה רע. (שם הספר נלקח מירמיהו הנביא שרוצה לברוח מעמו החוטאים, למדבר), אולם מי שבחר שם זה - טעמו עמו. שיהיה.
וכך, לוקח אותנו הסיפור למלון בים המלח, שחלק מהנופשים שבו באים בקביעות ליחידת הדיור הקבועה שלהם (מעין "קלאב הוטל"), ובו נחשפים אנו למעשים טובים שעושים חלק מהדמויות שבו. כמובן, שלא על מנת לקבל פרס.
הסיפור מסופר ע"י ילד שנולד במלון - דבר שהעניק לו את התואר הנכסף "הילד של המלון", ושזיכה אותו בחופשה שנתית תמידית בשערי מקום הולדתו.
סיפור סתמי, אם כי חביב, ש"ממש לא מוסיף דבר למוח", שדי מושך להמשיך ולקרוא למרות מספר דמויות ומעשים שאתה מוצא את עצמך תוהה לגביהם: "רק רגע, מהיכן הם צצו?"
בסך הכל: נקרא בנשימה אחת.
נהניתי.

זה בהחלט אחד הספרים הטובים שקראתי . סיפור רגיש ועדין על מספר אנשים ששבים ומתאחדים כל שנה במלון קטן על גדות ים המלח .

מלון "ענפי הרימון" מהווה המרכז של רוב ההתרחשות, נולדים בו תינוקות ,קשרי אהבה מתנפצים ונקשרים, אנשים נעלמים ,מעשים טובים נעשים וים המוות אינו משתנה .

גילית חומסקי מתארת בספרה השני מציאות שבירה ומרתקת. אי אפשר לעזוב את הספר הזה. גם לאחר סיומו הקסם ממשיך.

אהבתי את סגנון הכתיבה. הוא היה מיוחד וזה נתן לספר כמה נקודות יותר ממה שהגיע לו.

ספר מדהים בעדינות שבו, בתיאורים שבו ובאווירה שהוא מרשה.
סיפור מורכב ומיוחד, נדיר ורגיש. לא ניתן להניחו מהיד.