כשהייתי ילדה היינו נוסעים כל קיץ לחיפה, לאותו המלון. זה היה מלון קטן וישן, אז עוד לא קראו למלון כזה מלון בוטיק. כל בוקר היינו ממהרים לים, לחוף הכרמל, ובצהריים חוזרים שרופים עם תיאבון מוגבר לחדר האוכל שבמלון. זה היה מלון בו המנהלת היתה גם פקידת הקבלה, כזו שזוכרת איך קוראים לי ואומרת כמה גדלתי מהשנה שעברה. עד היום בכל פעם שנפרש בפני הים מצד אחד והעליה לכרמל מצד שני ליבי רחב, אפילו שכיום אני מגיעה לחיפה רק לעבודה.
חומסקי מתארת מלון כזה בדיוק, רק שבים המלח. מלון קטן וישן שיש בו מתארחים קבועים שבאים באותו תאריך בכל שנה. עלילת הספר נסבה סביב אותם אורחים קבועים שסיפוריהם השונים מתלכדים לעלילה משותפת. הרעיון עצמו יפה, ומהווה נקודת פתיחה מצויינת לספר. גם את הכתיבה של חומסקי אני אוהבת (זה הספר השני שלה שאני קוראת, קדם לו בסדר הקריאה שלי "גחליליות" המקסים). הכתיבה שלה עדינה ושקטה כמו רקמת תחרה יפיפייה.
"האורחים מבלים את רוב שעות היום כשהם צפים על גבם במי המלח, זורים מלח על פצעים ונושמים אוויר הרים. הים עצמו רירי וסמיך, תשליל דהוי של ים כנרת שנמצא במרחק ארבע-חמש שעות נסיעה. בעוד אורחי הכנרת בצפון מפזרים פירורי לחם וצופים בדגים המתקבצים או לחלופין צורחים מזעם כשהללו נוגסים בכפות רגליהם בשנת בצורת, אורחי ים המלח יכולים להיות בטוחים שהם צורת החיים היחידה במים. נפקדותם של הדגים היא שהעניקה לים את שמו המורבידי, ים המוות. יש בשם לא מעט עוול - אחד היתרונות במקום הנמוך ביותר בעולם הוא שאי-אפשר לטבוע בו. המלח מציף את המתרחצים כאילו היו פירורי לחם, השמש נוגסת בהם טביעות חום."
צחקתי מתיאור עונת החגים כ"עונת המגבות" – בכל שנה בתקופה שלפני יום הכיפורים מתעורר מצפונם (המזויף?) של אורחי המלון לשעבר והם שולחים בקשת סליחה בצירוף חפצי מזכרת שגנבו מהמלון. האווירה של חשבון הנפש המלווה את הספר, ספק נוכחת ספק נעלמת, וכן הרמיזות התנ"כיות הופכות את הספר מרומן קליל וקריא לספר המעורר באדם תהיות ומחשבות.
הבעיה בספר היא שכל זה לטעמי לא מספיק. העלילה לא מרתקת בלשון המעטה. יש נסיון למיני עלילת מתח שלדעתי לא עולה יפה והפתרון ברור עמודים ספורים אחרי שהמתח מתחיל. יש גם חוסר אמינות נוראי בעלילה (לא אפרט כדי לא לספיילר). נכון שזה לא עיקר הסיפור כאן, אבל עדיף היה להמנע בכלל מתעלומת מתח או לכתוב תעלומה ראויה. האמצע במקרה הזה פשוט גרוע. עוד דבר שממש לא אהבתי זה שחלק מהספר כתוב בגוף ראשון מפיו של ילד, עוד מהיותו רך שרק נולד. אותו תינוק הוא מספר כל יודע, וגם מוזכרים כאן גלגולי נשמות. אני לא אוהבת מיסטיקה בספרים, בטח כשאין לה שום סיבה ולא נוכחות בעלילה.
בקיצור, לא מוכרחים לקרוא, עדיף ומומלץ לקרוא את "גחליליות".


















