פצע עמוק הוא ההזדמנות לריפוי
2014 – עזה. צוק איתן – הודעת sms מקפיצת דופק באחת השעות הקשות לכולם: "אבא-אמא / יקירתי ...כעת נכנס. שמרו על עצמכם. נתראה אחרי המלחמה. אוהב xxx"
במקביל, שולח xxx אל קצינת הת"ש, מסר חפוז ב- WhatsApp, "...מייד נכנסים, את יודעת.. אז, במקרה ש... אם יקרה... את יודעת, העבירי את ההודעה הזו ממני לאמא-אבא / לחברתי.. ו..תגידי להם גם שאהבתי...".
באותם בתים - בהם זמן קצר אחרי הביקור הבלתי נתפס של קצינת הנפגעים מלווה ברופא ובעוד כמה נציגים במדים – "מצטערים להודיע לכם שהלילה... בפעולה...", מגיעה גם קצינת הת"ש ומעבירה את ההודעה... בלתי נתפס. ולאותם "ברי המזל" שההודעה הקשה הגיעה אליהם בשיחת טלפון – מספר לא מזוהה וקול ענייני מבשר - " ..xxx נפצע / נפצעתי – תגיעו, מחכים לכם.." ומיד - נסיעה ארוכה או קצרה, קשה מנשוא. בתחושה זו הנסיעה הכי ארוכה שאי פעם הייתה, בין אם היא נמשכת שעות או דקות – מיד מגיעים. ואנשי מקצוע ממתינים - מלווים, מסבירים, תומכים, מקשיבים, מחייכים, מבינים, מחבקים – למרות ההמולה סביב, למרות שהמלאכה כל כך רבה.
מאה חלפה... אחורה למאה שעברה -
1914-1918 – צרפת / בלגיה – מכתב שנסע ימים ארוכים ליעדו מספר "אמא-אבא / יקירתי, החלטתי שזה הצעד הנכון. מאסתי בחיי הדוחק, הקושי – התגייסתי לסייע במלחמה. נשלחתי לשדה הקרב. נמצא בצרפת / בלגיה. שמרו על עצמכם. נתראה אחרי המלחמה, אוהב xxx
ויש את אותם הבתים שכמה שבועות או חודשים אחרי אותו המכתב, מגיעה ידיעה ראשונה על החייל... מגיע - מברק, בלתי נתפס, נייר קר ומנוכר "בהול", שעשה את דרכו שעות ארוכות.. ובו המסר: "מצטערים להודיעכם כי..." או, אצל "ברי המזל", הודעה שמספרת "..אמא-אבא / יקירתי, רציתי לספר לך... לפני שבועיים/שלושה, נפצעתי בשדה הקרב. מאושפז בבית חולים צבאי בצרפת. כשאתאושש / כשהרופאים יחליטו שאפשר – אבוא הביתה. היו שלום..."
מאה עברה... ואלו הם לא רק הזמן והטכנולוגיה שעשו את שלהם – אלו ההבנה והתודעה שהשתנו...
לואיזה יאנג, מביאה ברומן היסטורי את סיפורה של המלחמה דרך נקודות המבט שהיא בוחרת להדגיש. את כיעורה של המלחמה. את הצלקת שהיא הותירה אצל הלוחמים שהיו בשדה הקרב ואת זו שנותרה בקרב האזרחים שבעורף. ברומן שלה היא בוחרת להביא דרך שני סיפורים אישיים (סיפורו של ריילי, חפ"ש בריטי [הוא רק ריילי, הוא בן המעמד הנמוך] והוא מוכשר, והוא חכם והוא מקסים. ואת סיפורו של הקולונל פיטר לוק [בן המעמד הגבוה, אז יש לו גם שם משפחה!] והוא לא מקסים, אבל הוא בן המעמד הגבוה.. את סיפורן של שתי אהבות גדולות. הצטלבות הסיפורים וגורלם של אנשים כתוצאה מאותה המלחמה.. לשני הסיפורים מתווספת תפאורת רקע של תיאור הנופים, אנשים מגוונים תיאור אורח החיים והלך מחשבה המדגיש את הבדלי המעמדות בבריטניה.
לפי הבנתי, ל' יאנג ביקשה להביא ברומן שלה בעיקר את סיפורי האהבה עטופים במסגרת רומן היסטורי (אחטא לשנייה במגדריות ואומר "ספר נשים"). אני, לעומת זאת, מצאתי בו שלושה דגשים אחרים ומהותיים שמצביעים על תקופה שהייתה נקודת מפנה לעתיד: השנים 1914-1918 לונדון. האחד - הבדלי המעמדות המשמעותיים בבריטניה. אדם נולד אל תוך מעמד. זה חזק. זה משליך על חייו. על עתידו. המלחמה באה לעזרת השאפתניים שבבני במעמד הנמוך, אותם אלה ששאפו לשנות את גורלם, אך לא תיארו לעצמם כמה הדרך הזו תפצע את נפשם. צעירים בני המעמד הנמוך (חלקם, כמובן) בהחלטה של רגע בוחרים – להתגייס למלחמה (לא "להתגייס לצבא" כי אם "להתגייס למלחמה") – הם לא יודעים, שאפשר לבזבז אותם, הם לא חשובים – הם מגיעים ל"תחנת גיוס" מצטיידים בגדים, ציוד, נשק!! (ולא, הם לא עברו טירונות, מסלול, השלמה - גם לא בקצרה), בדיקה רפואית בסיסית בעיקר כדי לוודא שאינם נושאים מחלה מדבקת או דומה. ונשלחים לחזית, לצרפת, "מושלכים לשדה הקרב" לגורלם. החיילים בני המעמד הגבוה, "מתגייסים לצבא" והופכים את חיי החיילות למקצועם - עברו את כל ההכשרות, המסלולים, הידע ומצויידים כראוי לאותם ימים.
כמובן, שאיש מהם לא יצא לחופשה לביתו, אף לא קצרה במהלך כשנתיים.
השני: חיילים פצועים ופגועים בגופם פונו לבתי חולים וטופלו לפי מיטב יכולת הרפואה, אז. אך בתחילת אותן שנים - אין בכלל, ובסופן – יש מעט מאוד התייחסות לפגיעות, לפציעות - נפשיות ולהלם קרב. חיילים חזרו "שלמים ובריאים" אבל הלומים ופצועים בפצעים קלים עד קשים מאוד בנפשם. והם אפילו לא הבינו מדוע אינם מצליחים לחזור לחיים נורמטיביים ולשגרה או לתפקוד בסיסי, כמובן שגם האנשים בעורף, בני משפחותיהם, נשותיהם - לא הבינו אותם.
השלישי: הנותרים בעורף. קרי המשפחות: במשך חודשים ולעתים שנים - ללא כל ידיעה אודות הבנים. חיים בשיטת ה- No news is a good news, עד שהגיע, אם הגיע, אותו מברק מבשר רע. ול"ברי המזל" מגיעה הודעה קצרה ולקונית אודות פציעה. אין מידע מפרט מצב ואופי פגיעה. ומעבר לכך - לא התאפשרו כלל ביקורים של הקרובים (ומי שהתעקש והגיע - סולק). לא התאפשרה התעדכנות ושהייה ליד הפצועים. הפגועים שטופלו בבית החולים התמודדו עם הפציעה ועם הבדידות - או שלא. שרדו - או שלא. ולנותרים בעורף לא נותר אלא להמתין לשובו של הפצוע יום אחד לביתו - חסר איבר זה או אחר. או שיגיע מברק במקומו.
ומה שאני מצאתי כאן יותר מכל, הוא ביטוי לתובנה שעד לאותה המלחמה, המין האנושי למעשה לא הבין כלל משמעותה של מלחמה "מודרנית" ושעם אותה המלחמה נכנס העולם למאה העשרים, שבאותה החזית, לראשונה התמודדו הלוחמים עם מכונות הירייה, המוקשים, מטוסי ההפצצה, הטנקים וכל אותם כלים שעשו את הופעת הבכורה שלהם. ולמעשה הציוד הפיזי היה שייך כבר למאה העשרים בעוד הכלים המנטליים שייכים היו עדיין למאות ה-18 וה-19. הפצע שסלל את הדרך...
(תודה לליאור שהעשיר את ידיעותיי סביב אותה המלחמה).
הפצעים העמוקים מאותה המלחמה, סללו את הנתיב לריפוי
