אני נהנית לקרוא את ספריה של מיכל שלו ועכשיו שיצא ספרה החדש "שקרים שקטים" מיהרתי לרוכשו.
באיזה שהוא אופן היא תמיד מצליחה לגרום לי להזדהות עם הדמות הראשית של הספר וכך גם קרה לי הפעם עם סיון, יש בה חוכמה, הגיון בריא לצד סקרנות, פתיחות , רומנטיות והיא חווה לאורך שנים את הקושי למצוא את קשר האהבה שתהיה בו הדדיות מלאה.

אני אוהבת את המוטיב של הרצון לעשות טוב עבור אחרים, של הנכונות לפנות מזמנך ומשאביך לטובת הזולת, גם אם הכרת אותו בזמן האחרון. זה מוטיב שהיה חזק בספרה "הזדמנות למשהו טוב" ועכשיו חוזר על עצמו.

ונכון שהכל קצת אוטופי, אך מה רע בזה? האם לא גם לשם כך נועדו הספרים, להביא לקורא אגדות שרוצות לחזק את הטוב והנכון עבורנו בני האדם.
צפיתי לאחרונה בהרצאה שנתנה מיכל שלו בפייסבוק ובהתייחס לספרה האחרון זה, היא ספרה שהיתה לה מחשבה לעשות הפעם סוף שהוא פחות טוב, והיא התייעצה על כך עם בתה נטע, ואמרה לה נטע (לא ציטוט מדויק) : "אמא, את לא יכולה לעשות כך, לספרים שלך יש אופי מסוים והקוראות שלך מצפות שיהיו אופטימיים, את לא יכולה לאכזב אותן. "
תודה רבה לך נטע, אני אחת מאותן קוראות ואני גם קוראת ספרים אחרים שבהם הסוף אינו טוב, או אינו ברור או אין בכלל סוף, אבל שאני עם ספר של מיכל שלו אני רוצה להיות עם אגדה שסופה טוב.

ותוך כדי הסיפור שוזרת מיכל אמירות או סצינות אשר מביאות את ההבנות שלה על החיים ויש בהן סוג של עצה , או לתשומת ליבנו , כל אחת ומה שתופס אותה, אזכיר כאן כמה מהן שדיברו אלי (אזהרת ספוילר למי שעדיין לא קראה את הספר):

הקשר בין השכנים בבניין הדירה בשכונת פלורנטין – מעיין הרופאה מלאת הגוף ופלג החתיך ההורס בתבל, פערי מראה חיצוני הכי גדולים שאפשר ובכל זאת מתפתח בינהם רומן וקשר עמוק שלא חוו קודם, כולנו שבויים כל כך במראה החיצוני שלא מאפשרים לעצמנו בדרך כלל להיות עם אנשים במראה לא טוב יחסית אלינו , אבל זה כל כך לא חשוב, וכמה היו לנו חיים טובים יותר אם היינו מצליחים לדלג מעל המשוכה הזו.

ההתעקשות של במבי שהיא וסיון יסעו לבקר את אימן שנמצאת על ערש דווי למרות שהאם וגם האב רצו לחסוך מהן את ההתמודדות עם מצבה של האם , היתה חשובה כל כך וסיון בתחושה טובה שכך עשו שתלווה אותה כל חייה . כמה פעמים קורה שאנשים קרובים לנו באמת שנמצאים בימים/שבועות/חודשים אחרונים לחייהם מחליטים שהם מעדיפים שלא יבקרו, לא יפרדו, כדי שלא יזכרו את המצב שלהם בתקופה זו. זו טעות לוותר, אני עשיתי זאת פעם אחת ומצטערת על כך שנים רבות ואין אפשרות תיקון.

הסידור שמסדרת סיוון את חדרה של ביתה ללי לאורך שנים כדי שיהיה לה נעים, ולא חוששת שבכך היא מפנקת אותה מדי והיא לעולם תמשיך להיות מבולגנת כל כך נכון בעיני. דרך נהדרת להביע אהבה ולגרום לללי להרגיש טוב ונעים בבית, ובבוא היום ללי תרצה להנות מחיים במקום מסודר ותעשה זאת עבור עצמה. נראה לי שאם אבדוק את עמדתן של נשים לגבי כך הרוב תחשובנה שלא נכון נהגה סיוון, ומעטות מאד נהגו כמוה, אני מסכימה איתה , אבל לה היה לי הרעיון הטוב לנהוג כך.

ואחרון חביב הקשר הורים ילדים, אין חזק ממנו ואין חשוב ממנו, סיוון וללי הן האם ובת הכי קרובות שאפשר, אבל אף אחת מהן אינה מושלמת ולכל אחת יש את הטעויות שלה, להורים קל לסלוח לילדיהם , לילדים פחות. כאן מביאה מיכל שלו את הסיפור שאכן יש סיבה לללי לכעוס על סיוון, אבל היא כל כך קשורה ואוהבת אותה שמוצאת די מהר את היכולת להתגבר ולסלוח לה. וחשוב שלנו כהורים יהיה את הבטחון שהילדים שלנו אוהבים אותנו וגם אם טעינו הם יסלחו לנו, ולא לוותר עד שהם יסלחו, גם אם זה לוקח זמן.

הפוסט על ספרה של מיכל שלו נכתב בלשון נקבה מתוך ההנחה שרוב הקוראות הן נשים, אך בהחלט גם גברים יכולים להנות ממנו.

"בני משפחתו הג'ורדנים, היו אנשים נינוחים, אבל מאחורי יישוב הדעת החיצוני שלהם הסתתר זן חסון של גברים שחורים שלא רצית להיתקל בהם – אנשים קשוחים, דוביים, שידיהם החומות והחזקות לפתו פטישים ועיניהם הביטו ישירות בעיניך. ידיים אלו יכלו לתקן כל דבר שאפשר להניע, להזיז, כל מנוע שפלט חום, התיז מים, או שהיו בו מסתמים, משאבות או כבלים."
כך מתאר הסופר את משפחתו של אביו החורג שהיה בעלה השני של אימו, הוא היה האב שהכיר כי אביו האמיתי הלך לעולמו כאשר אימו היתה בהריון איתו. כתיבתו של גיימס מקברייד אשר נמצא במסע להכרת עולמה של אימו, היהודיה הלבנה, אשר הוסתר על ידה לאורך שנים, היא כתיבה מעולה בעיני. הוא מאותם סופרים אשר מהלכים קסם בדרך בה הם עושים שימוש במילים ומספרים את הסיפור, אשר כל פרק שלו עומד בפני עצמו , כמו גם מצטרף לתמונה הגדולה.
הוא מתאר ואינו מנסה לפרש, כי חלק מהדברים נשארו סתומים לו ולנו לאורך כל הספר, וטוב שהוא עושה כך, כי בידי כל אחד מהקוראים יש מידע מספיק כדי לנסות להבין, וכל אחד יבין בדרכו שלו מתוך נסיון חייו הוא.

דורית דינור פורסת בפנינו בספר הזה את מסע הגילוי העצמי שהיא עשתה בעזרת לימוד שיטת פלדנקרייז.
דורית עשתה כל חייה את מה שצריך, למדה כימיה ונהייתה מורה לכימיה כי רצתה לרצות את אביה, התחתנה עם בחור שאמה חשבה כי הוא טוב עבורה ומתפקדת כרעיה ואם , בחיים שגרתיים ומשעממים.
עד שבמקרה היא מגיעה לסדנה ללימוד פלדנקרייז אשר מלמדת אותה להקשיב לעצמה, בשיעורים הראשונים היא בקושי מבינה מה אומרים ומבקשים, אך לאט לאט היא נכנסת לזה ודרך זה מגלה באיזה ריחוק היא חיה מעצמה, מרצונותיה ומדברים אשר גורמים לי עניין והנאה.
הספר כתוב בצורה כל כך מרתקת שאי אפשר להניח אותו, ואותה חוויה היתה לחברה נוספת שנתתי לה לקרוא אותו. ממליצה עליו בחום.

השיר הפותח את הפרק "לרכוב על גב הנמר"
"אם בדרך המלך
אחזתי בשרוולך
אל נא על תשנאני
דרוש זמן להתגבר
על מנהגים הישנים"
שבוע הספר זימן לי את הספר הזה שיצא כבר מזמן דרך האפשרות לעשות החלפת ספרים שקיימת בחיפה בשנים האחרונות בשוק "קרא תן" . כל אחד מפרקי הספר פותח בשיר, סיפור, או תאור ההסטוריה של סין והשירים והסיפורים יפים עד מאד.
בספר מובא סיפורה של סהר אביב מהיות בת 9 שנים ועד גיל 90 , 1892 עד 1972 , ודרכה סיפורה של סין שהפכה ממדינה של קיסר ופיאודלים למדינה קומוניסטית קיצונית. המאורעות האלו הם רקע לסיפור של אנשים, סהר אביב עצמה שפרצה דרך ולמדה לקרוא וגם אנגלית , עניין שלא היה מקובל לבנות בתקופה שלה, והמשך בביתה אשר הקדישה את חייה להבאת המהפיכה לסין.
דרך הדמויות בספר עולה השאלה האם יש באמת טעם בכל המאבקים הפוליטיים וההפיכות למינהן כאשר בסופו של דבר מגיעים בערך לאותו מקום. הסינים תחת משטרו של מאו צה טונג לא נעשו פחות עניים ממה שהם היו קודם, ושלטונו היה אכזרי הרבה יותר מהקיסרים שמלכו לפניו. "רוח שגב" אוהב את "ברקת פז" שנלחמת כל חייה למען המהפיכה והוא שואל אותה אחרי ימים רבים של מאבק שחייה בסכנה מתמדת והיא מוותרת על גידול הילד שלה, האם את מאושרת? אך עבורה השאלה הזו לא חשובה בכלל כי יש לה מטרה ועבורה היא מוותרת על להיות מאושרת.
הוא כתוב יפה ומענג לקרוא אותו, מהספרים שלא רוצים שיסתיימו. בעיני הוא שייך לספרים נבחרים שאנחנו קוראים להם קלאסיקה ואני ממליצה עליו בחום.
ועוד שיר אחד לסיום, תחילת הפרק שנקרא "הכלה":
"הצרצר מצרצר בחרדה
החרגול מנתר בטרדה.
בטרם ראיתי את אהובי
לא היה ליבי שקט,
אך עכשיו אחרי שראיתיו,
עכשיו, אחרי שפגשתיו,
שרוי לבי במנוחה."

אני מחבבת מסעות, והספר הזה הוא מסע לאורך שבוע ארוך, מסע שבו כל אחד יוצא מהמקום שאליו הוא רגיל ומוצא עצמו במציאות אחרת, די הזויה, אך כל אחד מצליח לתפקד בה וגם להנות ממה שהיא מציעה, כל אחד מהשותפים למסע עוזר ונעזר, וכאשר הם חוזרים מהמסע, הם השתנו והחיים משתנים.

ספוילרים בקטנה:
זהו הספר הראשון שאני קוראת של ג'וגו מויס, על פניו העלילה די סטנדרטית, משפחה עם צרות, מופיע האביר על הסוס הלבן (במקרה כאן זו אוודי מפוארת), לנסיכה ולאביר לוקח זמן להבין שהם צריכים להיות ביחד ואז כאשר הם מבינים , תקלה טפשית והכל מתפוגג לאכזבתנו הרבה , אך בסוף זה מסתדר כמובן. אבל הכתיבה של מויס לא קרובה להיות בנאלית וקיטשית, היא כותבת בכשרון רב, מרתק לקרוא מהרגע הראשון , לדמויות יש עומק והן מתפתחות ומשתפרות לאורך הסיפור ולכן הסוף הטוב מסב לנו הנאה בלי התחושה שהספר קיטשי.

ממליצה בחום

מכירים את המצב של ספר קריא שמתקדמים איתו ואחרי ה-100 עמודים הראשונים עולה השאלה האם זה לא בזבוז זמן? זה מה שעברתי עם הספר הזה.
הוא כתוב בקולה של ג'ו∙ן , נערה בת 14 שגרה בפרבר של ניור יורק, עם אחותה הגדולה ממנה בשנה והוריה שרוב זמן אינם בבית. לג'ו∙ן אין חברים רגילים, היא אחרת, מתעניינת בימי הביניים ובונה לה עולם דמיוני משלה. היא היתה קשורה מאד לדוד שלה "פין" שמת ממחלת האיידס ומוצאת עצמה מחלקת את האובדן עם חברו "טובי", אשר הוכרז ע"י המשפחה כאשם במה שקרה לפין.
תאור הקשר שנוצר בין ג'ו∙ן לטובי הוא נוגע ללב, אבל לצערי אין הרבה מעבר לכך. מערכות היחסים האחרות מוצגות בצורה מוקצנת מדי לטעמי ולא הרגישו לי אמיתיות.
המחשבות של ג'ו∙ן לאורך הספר מעניינות ואצטט אחת מהן, ג'ו∙ן משוחחת עם אביה הרואה חשבון שכמה חודשים בשנה לא רואים אותו כמעט בבית כי הוא עסוק בדוחות המס של כל הלקוחות שלו. היא מבינה שהוא לא באמת אוהב מה שהוא עושה וכאשר מבררת איתו מדוע אם כך הוא עושה זאת, כתוב כך:
""אז אם ככה למה אתה עושה את זה?"
התכוונתי לזה ברצינות. באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד, המנהרה נהיית צרה בחצי. נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא וגם סביר שלא תהיה מניקוריסטית או גננת. ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת. אתה מטפס על עץ ושובר את היד, אז כבר לא תוכל להיות מגיש בבייסבול. נכשלת בכל מבחן במתמטיקה, אז כבר אין סיכוי שתהיה מדען. וככה זה נמשך. עוד ועוד לאורך השנים, עד שאתה נשאר תקוע. נהיית אופה או ספרן או ברמן. או רואה חשבון. וזהו, זה מה שאתה. ביום שאתה מת, המנהרה בטח כבר כל כך צרה, ואתה נדחק אליה עם כל כך הרבה בחירות שבחרת, שאתה פשוט נמעך."

לסיכום, הספר מתאים יותר לבני הנעורים , אבל אני לא מצטערת שהמשכתי וקראתיו עד הסוף.

הספר הזה הוא דוגמא לקלאסיקה אמיתית , עבר יותר מיובל מאז שנכתב והוא עדיין נוגע וגם אקטואלי.

רבדים רבים לספר הזה שניתן להסתכל דרכם, יש בו את החוויות של ילדה מתבגרת והיא מטיבה לספר את השינוי שחל עליה ועל אחיה בשנים קריטיות אלו, יש בו את ההווי של מקום קטן על טיפוסיו השונים , יש בו את הדמות המרשימה של האב "אטיקוס" אשר נוקט עמדה נגד האווירה הכללית , אשר עושה את מלאכתו בשקט , אשר מתמודד עם גידול ילדיו , והכל כתוב פשוט ועמוק.

כתבה בגליון "ספרים" (עיתון הארץ) עלית קרפ על הספר והדגישה כי בישראל של היום הספר הזה רלוונטי במיוחד, גם אני חושבת כמוה, אנחנו חיים לצערי בחברה גזענית, שמפלה בין ערבים ליהודים, מתייחסת מאד לא טוב לפליטים ולא מגנה מספיק על החלשים.
כתב לידה בגליון יובל אלבשן שהוא עו"ד ומספר שגדל לאורו של הספר הזה, כי לצערו אין צדק השווה לכולם בבתי המשפט בישראל, העשירים מיוצגים על ידי עורכי הדין הטובים יותר ונהנים גם מקשרים טובים עם המערכת השיפוטית, אני לא מצויה בפרטים אך נראה לי שיש צדק בדבריו.

ספר נפלא (שיצא לאחרונה בתרגום חדש) וראוי שיקראו בו עוד ועוד כי חוכמתו ואמירותיו חשובות.

הספר הזה הוא דוגמא לקלאסיקה אמיתית , עבר יותר מיובל מאז שנכתב והוא עדיין נוגע וגם אקטואלי.

רבדים רבים לספר הזה שניתן להסתכל דרכם, יש בו את החוויות של ילדה מתבגרת והיא מטיבה לספר את השינוי שחל עליה ועל אחיה בשנים קריטיות אלו, יש בו את ההווי של מקום קטן על טיפוסיו השונים , יש בו את הדמות המרשימה של האב "אטיקוס" אשר נוקט עמדה נגד האווירה הכללית , אשר עושה את מלאכתו בשקט , אשר מתמודד עם גידול ילדיו , והכל כתוב פשוט ועמוק.

כתבה בגליון "ספרים" (עיתון הארץ) עלית קרפ על הספר והדגישה כי בישראל של היום הספר הזה רלוונטי במיוחד, גם אני חושבת כמוה, אנחנו חיים לצערי בחברה גזענית, שמפלה בין ערבים ליהודים, מתייחסת מאד לא טוב לפליטים ולא מגנה מספיק על החלשים.
כתב לידה בגליון יובל אלבשן שהוא עו"ד ומספר שגדל לאורו של הספר הזה, כי לצערו אין צדק השווה לכולם בבתי המשפט בישראל, העשירים מיוצגים על ידי עורכי הדין הטובים יותר ונהנים גם מקשרים טובים עם המערכת השיפוטית, אני לא מצויה בפרטים אך נראה לי שיש צדק בדבריו.

ספר נפלא (שיצא לאחרונה בתרגום חדש) וראוי שיקראו בו עוד ועוד כי חוכמתו ואמירותיו חשובות.

ראשית אומר כי הכתיבה מאד טובה בעיני, זה כתוב כך שאני רוצה להמשיך ולקרוא עוד ועוד , מעניין, זורם , מחבר אותי כקוראת באופן כמעט מיידי למתרחש. יש הרגשה שעבור הסופר זה בא מאד בקלות, מאד טבעי לכתוב כך, עם יד קשורה לאחור כפי שאומרים. אני מודעת לזה שלא בהכרח זה כך , אך זו התחושה.
ובאשר לתוכן עצמו אשתף בכמה מחשבות שעלו בי.למי שעדיין לא קרה יהיו ספויילרים ......

הדבר הראשון שתפס אותי הוא היוזמה של אריק שרודר הנער לצאת מהמעגל שבו הוא נמצא. לא טוב לו במקום שבו הוא נמצא בתור נער שזו לא ארץ מולדתו ולא שפת האם שלו. הוא מבין גם שהסיכוי שלו לצאת מאותו הפרבר העלוב והמקום החברתי שהוא נמצא בו קטן ביותר , אלא אם הוא יעשה מעשה ... והוא מעיז ועושה מעשה ובאופן מפתיע זה גם עובד. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי באנשים שהמציאות של חייהם קשה , הם מוכשרים מאד אך בנסיבות החיים שלהם הם אינם מצליחים לממש את עצמם, הם נמצאים במעגל שקשה מאד לצאת ממנו. ואני לא מדברת על מדינות העולם השלישי כמו הודו , או ויאטנם שיצא לי לבקר בהן. אני מדברת על המוכרת שעובדת בחנות בגדים, שעלתה לפני כמה שנים מברית המועצות והיא כבר מטופלת במשפחה ואין לה שום אפשרות לעשות פסק זמן וללכת ללמוד, והיא כבר אפילו קודמה למנהלת החנות עם השנים, אבל יש עבורה תקרת זכוכית שהיא לא יכולה לעלות מעליה. והיא רק דוגמא. אז אריק שלנו עושה מעשה ומשנה באמצעותו את נסיבות חייו. או שאולי בסופו של דבר לא ממש משנה, כי החיים לאורך שנים עם זהות שאולה דורשים ממנו מחירים כבדים. הוא לא מצליח לחבר את השם האמיתי שלו , ואפילו יותר משמעותי, את האבא האמיתי שלו לחיים שיצר לעצמו. והפער הזה יש לו השפעה מהותית למקום שאליו הוא מתדרדר בסופו של דבר.
לכמה שנים בכל זאת הוא מצליח לחיות בעולם שטוב עבורו, עם בת זוגו שאח"כ הופכת להיות אשתו ואם ביתו. והנה אנחנו בימים שבהם הוא נאלץ לעזוב את הבית המשותף של המשפחה ומסתבר שהוא צריך להלחם על הדבר הטבעי ביותר עבורו , לקיחת חלק פעיל בגידול ביתו "מדו". הוא נאיבי , וגם מתקשה לעכל את המציאות שאשתו האהובה עושה פעולות שהן ממש נגדו, וכך מוצא עצמו במצב שהיכולת שלו להיות נוכח בחיי ביתו מאד מעטה. ובמצב הזה שכל כך פגעו בו , והוא די נואש , נהיה לגיטימי עבורו לעשות מעשה שהוא לחלוטין לא ייעשה. למי מאיתנו זה לא קרה, שמשהו פוגע בנו , מתנהג אלינו לא יפה, ואנחנו מוצאים עצמנו צועקים , מתכננים איך להחזיר לו בצורה זו או אחרת ונוקטים בפעולות שאינן מדרך ההתנהגות הרגילה שלנו ופעמים רבות אינן ראויות. כך גם קורה לאריק שבבסיסו הוא לא אדם רע , אך הוא חסר אונים מול הכוח שהפעילו נגדו והוא פונה לפעולות שאינן ראויות. בשלב ראשון הוא מספר לעצמו שזה עניין של יומיים שלושה, אך העניינים מתגלגלים לא ממש בשליטתו, ומשהו בו לא מסוגל לוותר , להגיד לעצמו עד כאן, בוא נפסיק את המעשה המטורף הזה. הוא כבר מבין שהמשמעות של ההרפתקה הזו היא חמורה ושזה יגרום לכך שהוא ינותק מביתו האהובה לשנים רבות , אך אינו יכול להפסיק.
לא קל לי לקרוא ספרים שבהם מעורבים ילדים ושלומם עומד בסכנה, תודה לסופרת היקרה שהוציאה את מדו המקסימה בשלום בסופו של הדבר. ואיך תראה מדו בעוד כמה שנים את ההרפתקה הזו שהיתה לה עם אביה? נניח כאשר היא תגיע כבר לגיל 20+ , וסביר להניח שבמהלך השנים האלו לא תראה אותו בכלל עקב העובדה שהוא ישב בבית הכלא. בהתחשב בעובדה שהיא מאד אינטליגנטית ורגישה אני מאמינה שיישאר לה זיכרון טוב מכך, היא תבין שאביה עשה את זה מאהבתו הרבה אליה ומהרצון שלו להיות איתה. ואולי לא, אולי בדיוק ההפך, היא תבין את חוסר האחריות הרבה שהיה במעשה כזה, את חוסר ההתחשבות באימה המסכנה שעברו עליה ימים קשים מאד בדאגה נוראית לביתה והוא יימצא בלתי ראוי בעינה כאדם ובוודאי כאב.
כך גם אני בנסיוני לקבוע מה דעתי על אריק שרודר גיבור הספר, רגשותי מעורבים, מצד אחד הבנה למצבו ואפשר אפילו להגיד שהוא התחבב עלי במידה מסוימת, בדיבורו הקולח, בחשיבתו היצירתית והמיוחדת ומצד שני קשה לסלוח על הדרך שבה נהג , על חוסר האחריות, חוסר ההתחשבות וגם הבחירה שלו לשתוק לא ממש הבנתי אותה.
ולסיכום אומר שהספר הוא טוב מאד בעיני, ואשמח לקרוא ספרים נוספים מהסופרת הזו.