בשפה פשוטה וישירה משתף המחבר, קצין בחיל המשלוח הצרפתי באלג'יריה, בחוויותיו והרהוריו מהמלחמה ההיא. במשך כל קריאת הספר עלה בעיני דימוי של אלג'יריה כמין קדירה ענקית שנזרקים לתוכה עוד ועוד מרכיבים: תושבים מקומיים, מורדים מפלגים שונים, מתנחלים צרפתים, מיליציות של מתנחלים, יחידות שיטור של המתנחלים (מרחביים), פוליטיקאים, אנשי עסקים, עיתונאים, פילוסופים וחיילים. מיותר לציין כי כל אחת מהקבוצות מונה אינספור תת-קבוצות, פעמים רבות בעלות אינטרסים מנוגדים במובהק, וכי בסופו של דבר כולם עוסקים רוב הזמן בניגוח אחד של השני.
מערכת היחסים המתוארת בספר היא כזו שבה הצבא נשלח כדי לגשר בין המתנחלים לבין המורדים האלג'יראים ולשמר את הסטאטוס-קוו. הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר הבהירות של הדרג המדיני שמשאיר פתח ליוזמות שונות של גנרלים, קולונלים ולעיתים אף סמלים בשטח - שהופכים את הפעילות הצבאית בסופו של דבר לחסרת אחידות וחסרת אונים.
תחושת חוסר האונים היא המלווה את הקריאה בספר. לא מתוארות פעולות הרואיות, אין גיבורים גדולים ואין סוף אופטימי - הכל נסוב במעגלים מייאשים של הרג, גמול, הדברות, יאוש וחוזר חלילה.
לבסוף, אי אפשר שלא לקשר בין הסיפור של אלגי'ריה הצרפתית לסיפור של הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים. מבלי להכנס להשוואות מדויקות אני חושב שמי שיקרא בספר, ובקיא אפילו באופן שטחי בהיסטוריה ובאקטואליה של מדינת ישראל, יבין טוב מאוד את המסר שמבקש המחבר להעביר, אפילו אם לא במודע, גם אלינו. המסר הזה הוא בפשטותו - הכיבוש משחית. זה לא משנה אם מדובר בארץ אבות או במקום שבו יושבים צרפתים כבר יותר ממאה שנה, בסופו של דבר המתח היומיומי מול האוכלוסיה, הצורך להצדיק את שהותך במקום כל הזמן, תחושת הגזל והאונס והשימוש התכוף בצבא ובאלימות גורמים גם לבני האדם ה"טובים" ביותר להתקלקל. השאלה היא האם הרווח שווה את המחיר הזה. תשובת המחבר ברורה, ואני נאלץ להסכים איתו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
