"לאמא חזר הסרטן" סימס לי אבי באמצע שיעור, "אני לא רוצה להפריע לך, זה לא דחוף".
ככה, ללא שום הכנה מראש, למדתי שהסרטן תקף את אמי זו הפעם הרביעית.
ברור שהתקשרתי מייד.
"מתי היא נבדקה? ממתי אתם יודעים? זה באותו מקום?" יריתי שאלה אחרי שאלה.
"אתמול היינו אצל הרופא. הוא אמר שהתוצאות של הסי-טי חד משמעיות. לא רצינו להדאיג אותך".
"מה זה לא להדאיג אותי? אני לא צריכה לדעת?!" צעקתי, "איך זה יכול להיות? הרי רק לפני חצי שנה היא עברה את כל ההקרנות ואמרו שזה נגמר!"
השתתקתי. פתאום קלטתי שאני צועקת על אבי, כאילו הוא אשם בסרטן הזה שחזר פתאום, אורח לא קרוא.
לא נורא, ניחמתי את עצמי, הרי היא כבר יצאה מזה שלוש פעמים, היא תצא גם הפעם.
טעיתי. הפעם הזו היתה שונה וגורלית. הגידול אכן חזר באותו המקום, אבל הפעם מגודל יותר, אגרסיבי יותר, מסובך יותר לניתוח. המציאות שלנו התמלאה בהתייעצויות עם רופאים, התלבטויות.

"בבקשה בואו אלי, אני אסדר לכם פגישה באיכילוב. ביררתי על רופא מומחה לסרקומה. אי אפשר לנתח כזה ניתוח על סמך חוות דעת אחת!"
"את לא סומכת עלי?!" צעק אבי, "זה הרופא הכי טוב שיש! הוא מנהל מחלקה בעין כרם! אני עבדתי עם אבא שלו! הוא יהיה הכי מסור שאפשר! מה את חושבת, שאיזה רופא בתל-אביב שאת לא מכירה בכלל יהיה יותר טוב?!!"
"יש לי עוזרת ביום שלישי" הודיעה אמי, "אני ממילא לא יכולה לנסוע לתל-אביב ולהשאיר אותה."

במקום להגיע לחוות דעת נוספת, נקבע לאמי תור לניתוח.

זו היתה ההתחלה של רכבת ההרים של הסרטן. במהלך התקופה הזו למדתי איך הכל יכול להשתבש, וגם נאלצתי להתמודד עם המציאות שבה מצבה של אמי הולך ומדרדר, ובמקביל אבי הולך ומזדקן במהירות מבהילה. הקירבה הכפויה המחודשת של כולנו, כזו שלא היתה מאז עזבתי את הבית בגיל 20, העלתה מהנפטלין טינות ישנות, כעסים לא פתורים, בעיות שהצלחתי להחניק כל כך הרבה שנים. לפתע הייתי שוב חשופה ליחסים ביניהם, על המשפטים הקבועים והמקוממים, התלות ההדדית בחולשות יותר מאשר בחוזק. הייתי בו זמנית גם ילדה וגם נערה וגם אישה שמנסה ללא הצלחה יתרה לטפל בהוריה על הצד הטוב ביותר.

"בישלתי סיר מלא אורז, שיהיה לי הכל מוכן כשאני אחזור מהניתוח. ככה לא אצטרך אח"כ לדאוג לכלום!"
בבוקר הניתוח אמי התלבשה במיטב מחלצותיה, כולל איפור תכשיטים ולק שידעה כי יוסרו.
"איך אני אבוא בסמרטוטים? את ראית כמה המנתח חתיך? אני עוד לא זקנה!"

"אבא, הבאתי לך מים וכריך. תאכל שלא ירד לך הסוכר. אמא תהיה עוד הרבה זמן בניתוח"
"אני לא שותה מים. השירותים פה רחוקים. ואם אני אצטרך פיפי כשהיא תסיים את הניתוח?"
"אני אהיה איתה. אתה לא יכול לא לשתות כל היום. אתה תתיבש."
"אז אולי תביאי לי קפה אם זו לא קשה לך?"
"בטח, אבא. אני אקנה לך קפה."
"וגם איזו עוגה במקום הכריך הזה שאני לא יודע מה יש בו. אמא ממילא לא רואה אז אני יכול לאכול מתוק."
"אין בעיה."
"הנה, קחי 100 שקל."
"אבא, יש לי כסף!"
"קחי, קחי, למי אני אתן אם לא לבנות שלי. לזרים?"
לקחתי את הכסף. חזרתי עם כוס קפה וקוראסון שקדים. אבי אכל במהירות כהרגלו, ממלא את חולצתו פירורים.
"מזל שאמא לא רואה. אמא שלך היתה כל כך כועסת אם היא היתה רואה את הפירורים."
הוא מסיים לאכול, מרים בחוסר זהירות אופייני את כוס הקפה, ושופך אותה על שנינו.
"אוי ואבוי! איך אני מנקה את זה עכשיו? אמא תהרוג אותי כשהיא תתעורר מהניתוח".

הרופא קורא לנו להיכנס. אני אוחזת בידו של אבי ואנחנו נכנסים לחדר ההתאוששות. יש לנו פרוטקציה, אז האחות האחראית מרשה לנו להיכנס ביחד. אמי עטופה בסדין הכרוך סביבה כמו עיטוף של תינוק בן יומו, פניה מעוננים.
"הכל עבר בהצלחה" ניגש אלי המנתח. הוצאנו הכל. היא תצא מזה."
"הרגל שלי" ממלמלת אמי, "אני לא מרגישה את הרגל."

***************

מה שכתבתי למעלה הוא אכן הסיפור האמיתי שלי, אבל היה יכול בקלות להיות חלק מ"בקשתה האחרונה" של אילנה ברנשטיין. הספר מתאר על פני ספר שלם מקרה ממש זהה למה שאני חוויתי. אם שחלתה בסרטן, אב מבוגר יותר שצריך להתמודד עם מחלתה, ובתווך הבת, אלה, גיבורת הספר, שצריכה לזגזג בין הוריה, הטיפול הרפואי בהם וגם זה הנפשי, תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם חייה שלה. הספר כל כך מציאותי וכל כך דומה לחיי, עד שלפרקים היה נדמה לי שהיא כתבה עלי. קראתי ובכיתי ושמחתי חליפות. פשוט הרגשתי שקיבלתי בחזרה את הורי לכמה שעות. כל כך הזדהיתי עם אלה, וגם הרגשתי נקיפות מצפון יחד איתה, על כך שאני מתקשה לגייס את החמלה הנדרשת. זה נורא לומר, אבל היה לי קל יותר להחליף סיר ולנקות אחריה, מאשר סתם להעביר ליטוף ונשיקה. אילנה ברנשטיין לא מייפה את המציאות ולא את עצמה, מסתכלת ישר בעיניים גם בחלקים הפחות נעימים באופי שלה, גם אם אינם ראויים למעמד.

לא אגלה את סוף הספר. את הסוף של הסיפור הפרטי שלי אתם מכירים מהביקורות שלי. אמי נפטרה. רשלנות רפואית. אבי נפטר חודשיים אחריה, ללא סיבה מוגדרת. פשוט שיברון לב. אני מתגעגעת אליהם יותר ויותר ככל שחולף הזמן. מה לא הייתי נותנת כדי שיהיה לי עוד קצת זמן איתם, להתקרב עוד פעם אחת, לפני הפרדה האחרונה.

הספר מאוד קל לקריאה,"מושך" וקולח החל מהעמוד הראשון. בהתחלה הייתי בטוחה שזהו סיפורה האמיתי של המחברת, כיוון שהוא אמין מאוד. רק לאחר מכן שמתי לב שבתחילת הספר נכתב שהוא פרי הדמיון.
הנושאים המועלים בו לא פשוטים כלל לקריאה: המספרת נאלצת להתמודד עם הוריה- האם התבשרה שהיא חולה במחלה חשוכת מרפא ועומדת למות, האב אף הוא אינו אדם בריא ובעייתי בהתנהגותו.היחסים והתקשורת בין שלוש הדמויות הללו מורכבים ומשולבים בהם חמלה וזילזול, כעס וטינה, ליגלוג ואמפטיה. תוך כדי כך, המספרת צריכה להתמודד עם בן זוג שבוגד בה על ימין ועל שמאל.
על אף שהסיפור עצוב מאוד, מלא בתיאורי סבל, ייסורים ובגידת הגוף, וסופו המר והבלתי נמנע צפוי מראש, הוא לא גרם לי להורדת דמעה או לתחושת מועקה, כפי שניתן היה לצפות לאור תוכנו.
הספר בנוי כמעט כולו משיחות, אך לא תמיד ניתן להבין תוך רגע מי הדובר. יש בו משפטים "קלישאתיים" מאוד, שיכולתי להזדהות עימם כי הם אכן נפוצים גם בדיבור של בני משפחתי.
למרות הכול, משהו הפריע לי בספר, אך איני יכולה לשים בדיוק את האצבע לגביו. אולי זה המלל הרב, המשפטים שחוזרים על על עצמם פעמים רבות ואולי בסופו של דבר הוא משעמם.

- לא סיימתי (בינה ק.).