גב הכריכה שולח אותנו אל האתר של פטרישיה קורנוול. נכנסתי כדי לראות את ד"ר קיי סקרפטה מביטה בי משלל תצלומים. פטרישיה? קיי? קורנוול מתארת את הגיבורה שלה בצלמה ובדמותה. איפה מתחילה קורנוול ואיפה מסתיימת סקרפטה, או הפוך?
פטרישיה קורנוול היא אמם הורתם של סדרות טלוויזיה כדוגמת C.S.I, היא שימשה עיתונאית המסקרת את המכון לרפואה משפטית (האבו כביר שלנו) בריצ'מונד, וירג'יניה, וכך רכשה את הידע הנרחב שלה על האופן שבו מתים מדברים.
עד שייסדה קורנוול את הז'אנר, עקבות בספרים היו טביעת סוליה, כפתור שנתלש, תרמיל של קליע, טביעת אצבע, כרטיס אוטובוס או קווצת שערות.
מאז הגיעה ד"ר סקרפטה אל קדמת הבמה של ספרות המתח, עקבות נשאבו לתוך שואב אבק: סיבי מעיל, גרגיר חול, פיסה מיקרוסקופית של נוצת פוך נדירה, קיסמים מזעריים, טיפת נוזל שהקרישה, פיסות עצם בגודל של מאית סנטימטר, נשורת של צבע קיר. תערובת כימית מיוחדת האירה עקבות דם ששקע ברצפה שנים קודם לכן, והעלתה על פני השטח פשעים שנקברו מזמן. פיסות עור דקיקות גורדו מתחת לציפורני הקורבן וגופותיהם של המתים נותחו בידיה המומחיות של סקרפטה, עד שהצביעו אל רוצחיהם היישר מן העולם הבא.
ביחד עם המומחיות הנדירה שלה, הביאה קורנוול אל הספרים את לוסי, אחייניתה גאונית המחשבים של קיי סקרפטה, ומתקדמים מבחינה מדעית וטכנולוגית, המשיכו סקרפטה, לוסי, פיט מרינו, הבלש החוקר ובנטון וסלי, פסיכולוג ה-F.B.I, לפצח תעלומות.
מכאן כוחם של הספרים ופה טמונה חולשתם. כיוון שאנחנו מלווים את הרביעייה החל מן הספרים הראשונים (וסלי האריסטוקרט הגיע באיחור), אנו מכירים את אהבותיהם ושנאותיהם, את הוויכוחים המרים והמריבות האינסופיות שביניהם, כמו גם את האהבה שלהם זה לזה ואת התלות ההדדית, איש במומחיותו של רעהו.
אנחנו אוכלים את בישולי הגורמה של סקרפטה, ומציצים לתוך צלחת האוכל המהיר, השמנוני ועתיר הכולסטרול של מרינו. חוקרים את צפונות מוחם של הפושעים עם וסלי ומתחבטים עם בעיות הזוגיות של לוסי הלסבית.
הגיבורים מתבגרים לעינינו ונעשים חלק מהמשפחה, אבל קורנוול מותחת את החבל עד הקצה. מי שקורא באקראי אחד מספריה פשוט לא מבין מי הוא מי ומה קרה קודם. ובלי להבין את ההקשרים, חוויית ההיכרות נעשית מוקש רציני. אי אפשר לצנוח אל אחד מספריה המאוחרים וליהנות מן הקריאה באופן מושלם. אפילו אני, שקראתי את רוב הספרים נתקלתי לפעמים באיזכורים (ששכחתי) מספרים קודמים, שהעיקו על הבנה ולא נתנו לסיפור העכשווי לעמוד בפני עצמו.
בספרים האחרונים נדמה שקורנוול ממחזרת את עצמה לדעת. גם פה, התהליך מעניין הרבה יותר מהגילוי הסופי, כי הפושעים שלה כמעט אף פעם לא מוכרים לקוראים וגיבוריה לרוב לא מגלים, שהדוד החביב עם המקטרת ותחביב הגננות, הוא מבתר גופות מקצועי. ומכיוון שלא פיתחנו יחס של חיבה לפושע, אין שום סיכוי שהמהלומה תטלטל אותנו ברגע הגילוי.
גם כתיבתה של קורנוול לוקה בחסר. היא רצינית עד אימה, מיקצועית וטכנית, ישרה כסרגל, נטולת שביב הומור, עצית וכבדה. לא בכי ולא צחוק. בשקית הראיות של ד"ר סקרפטה לא תמצאו עקבות של רגש.
האם זוהי תוצאה של שהות ארוכה בחדר המתים הקפוא? או שמא הבילוי השתקני בחברת אנשים שאין צורך להצחיקם לפני הניתוח, כי ממילא פרשו כבר לעולם שכולו טוב. או סתם ככה, קורנוול פשוט משוללת אותו תבלין ספרותי שגורם לקוראים לחייך לפעמים, גם כשהעולם מלא טרגדיות שותתות דם. מי חכם וידע.
אין צורך לומר שאמשיך להניח את ידי על כל ספר של פטרישיה קורנוול, מפני שגם אם אני לא שואבת הנאה צרופה מהספר, טיפשה יותר מאשר הייתי לפני הקריאה, לא אהיה. איסוף הראיות הוא מחכים ומלמד ויש לו ערך מוסף.
פטרישיה קורנוול היא סופרת חכמה וידענית גדולה. בלי לעבוד במכון לרפואה משפטית, אני בטוחה שבספריה יש מינימום של טעויות טכניות. אם הייתה חוברת לסופר אחר או לעורך מוכשר, שהיה מנכש את אימרות הקרש ומזרים קצת חום למקפיא של חדרי המתים, ספריה היו נשכרים. אולי לא היו נמכרים בעותקים רבים יותר, או זוכים בפרסים נוספים, אבל אז הייתי יכולה להעניק לה ברוחב לב 5 כוכבים.
(כל האמור לעיל הוא בבחינת העתק-הדבק לספרה "הטורף". ככה לא תאלצו לקרוא ביקורת זו פעמיים).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
