דוד מלך ברוקלין
פסל דוד של מיכאלאנג'לו המוצב בפירנצה, מהווה אחד מסמלי הרנסאנס, הוא תמונת דוד שלי, המייצגת עבורי תמימות ותעוזת נעורים של צעיר יפה תואר שעלה מהצאן בכדי להנהיג את ישראל מול הפלשתים בשעתה הקשה ביותר, תדמית נפלאה לדוד המלך כמיתוס שהשתרש בקרבי.
ג'וזף הלר, הציב לי תמונה חלופית, של דוד המלך בזקנתו, כשגופו בוגד בו, אך הוא עדיין חד מחשבה וזיכרון בכדי להתחשבן עם האמת והזיוף של חייו ומורשתו. הוא משוחח על: אלוהים, המורשת היהודית, והתרבות המודרנית שבנתה ועיצבה את המיתוסים של דוד המשקפים פער בין תדמית למציאות.
אין כמו הלר, שבצעירותו שרת כנווט בטייסת מפציצים, במלחמת העולם השנייה, מי שכתב את מלכוד - 22, בכדי לכתוב סאטירה נפלאה על מנהיג הצבא היהודי תנ"כי ומפקדיו, כמי שיודע דבר או שניים, על איוולת צבאית. דוד הצעיר של הלר, העומד מול גוליית הוא שחצן נטול פחד, המזהה במהירות משבר ביטחוני כנקודת זינוק לתועלת עצמית. לפני שהוא מתייצב מול גליית, הוא שואל, מה יצא לי מזה. הוא נטול מעצורים, או קווים אדומים כלוחם ואדם, אין לא בעיה להרוג פלשתים בשביל לפשוט את ערלותיהם, כהוכחה לשאול המבקש עורלות עבור מיכל בתו. הוא בוגד בעמו ומשרת בצבא פלשתים יחד עם חבורת השודדים שלו, ובו בעת הוא לא שוכח לשחד את נכבדי ישראל כשלח לחמך ליום שבו הוא יחליף את שאול.
דוד של הלר הוא יהודי מברוקלין מהמאה הקודמת המדבר אידיש, בהומור המשולב בציניות, הוא מקטר על האישה, מיכל הנסיכה היהודיה היהירה, התקועה לו כמו קוץ בתחת, סנובית שלא מפסיקה לנופף במוצאה, הבזה להמוניות של דוד, שבעצם אוהב את בת שבע, השיקסע - הגויה, בלונדינית, שופעת איברים ומיניות, המעוררת בו ערגה ליחסי המין הפרועים של השניים בצעירותם. אבל בת שבע היא קודם כול, יידישע מאמא - אמא יהודיה, הדוחפת ללא הפוגה את בנה שלוימה החוכעם - החכמולוג כיורש העצר, אף על פי שהוא לא הבכור, ולמרות הבוז של דוד אליו, כאחד שראשו מלא בנשים נכריות ובפתגמים, והסיבה שהוא רוצה להיות מלך, בכדי שיהיו לו טווסים וקופים. האם שלמה הוא התגלמות הטמטום, או שהעמיד פנים בתחכום כמי שאינו מסכן את אחיו השאפתנים ?
לדוד של הלר לכאורה בעיית אמינות, מצד אחד הוא רועה עני - נודד עם חסך תרבותי, תושב פריפריה שרוצה להיות עירוני. דוד גס, ובוטה, הוא חייל מקצועי הרוצה תהילת גיבורים, ולשכב עם נשים. מצד שני הוא מאוד תרבותי, פייטן שכתב את קינת דוד, כאלתרמן תנ"כי, הספד לאומי לשימושו הפוליטי והציני. הוא, מנגן בכינור כיהודי מנוחין, ושר ביוונית על גבורת אכילס, ואחרון, משורר שיר השירים, חמשירי זימה, אותם הוא חורז עם בת שבע ברגעים של סקס פרוע. הוא גם מכיר את התרבות הנוכחית, עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו לבקר את יצירתו של מיכלאנג'לו על כך שבחר להציגו כמי שלא נימול, עבודה טובה טוען דוד, אבל למה זה לא דומה לי, הוא מתלונן, בעיקר שמדובר באבר החשוב ביותר לדוד. דוד של הלר מסופר בסאטירה מטרופת ושנונה, הבנויה ממצבים קומיים הגורמים לצחוק או להרצין מהאבסורדים ששליטים, וחצרותיהם יוצרים אז והיום.
אלוהים יודע, הוא לא רק סאטירה מטורפת, יש רגעים שדוד של הלר מרצין, והעלילה מקבלת כיוון של דרמה וטרגדיה במיטבה, כמו הסיפור קורע הלב של דוד ואבשלום בנו, זהו סיפור בגידה, של בן אהוב המורד באביו. עלילה שבה קרב מוחות בין מרגלים ויועצים, אחיתופל, המבריק, מול חושי הארכאי, נאמן דוד. שליחים - רצים יוצאים לדרך להזהיר את דוד. מתנהל מרדף, האם השליחים יגיעו בזמן ? הלר מנתח בצורה מבריקה מצבים פוליטיים מרתקים, הוא כורך אותם במצבים אנושיים יוצאי דופן, בהם עולה דילמת האב האוהב מול הבן הקם להורגו, האם התייחסות דוד לאבשלום כבן הראוי לחמלה, אפשרית להבנה, או שהיא ביטוי לחולשתו כשליט, מה שמבטא בדוד תכונות אנושיות, ולא רק תכונות של שליט חסר רחמים ?
הלר כתב את סיפרו אלוהים יודע בגיל 61, גיל שבו ניסיון חייו, אפשר לו להזדהות עם דמותו של דוד המלך הזקן השוקע לחורף ימיו, המביט באופן מפוקח לאביב חלדו. יצירתו של הלר היא כתיבה מושלמת, מצחיקה, צינית, אך בו בעת היא דרמת חיים מורכבת של שליט המהווה את אחד מהמיתוסים הגדולים בתרבות היהודית. הלר מתמודד עם דמותו של דוד בצורה מרתקת, נפלאה, ורלוונטית לימינו שלנו, בשפה וירטואוזית הנעה משפת הרחוב לשפה גבוהה היוצרת יצירת מופת.
