נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט:

"חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש."

דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם.

הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים.

הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים.

יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

דוד מלך ברוקלין

פסל דוד של מיכאלאנג'לו המוצב בפירנצה, מהווה אחד מסמלי הרנסאנס, הוא תמונת דוד שלי, המייצגת עבורי תמימות ותעוזת נעורים של צעיר יפה תואר שעלה מהצאן בכדי להנהיג את ישראל מול הפלשתים בשעתה הקשה ביותר, תדמית נפלאה לדוד המלך כמיתוס שהשתרש בקרבי.

ג'וזף הלר, הציב לי תמונה חלופית, של דוד המלך בזקנתו, כשגופו בוגד בו, אך הוא עדיין חד מחשבה וזיכרון בכדי להתחשבן עם האמת והזיוף של חייו ומורשתו. הוא משוחח על: אלוהים, המורשת היהודית, והתרבות המודרנית שבנתה ועיצבה את המיתוסים של דוד המשקפים פער בין תדמית למציאות.

אין כמו הלר, שבצעירותו שרת כנווט בטייסת מפציצים, במלחמת העולם השנייה, מי שכתב את מלכוד - 22, בכדי לכתוב סאטירה נפלאה על מנהיג הצבא היהודי תנ"כי ומפקדיו, כמי שיודע דבר או שניים, על איוולת צבאית. דוד הצעיר של הלר, העומד מול גוליית הוא שחצן נטול פחד, המזהה במהירות משבר ביטחוני כנקודת זינוק לתועלת עצמית. לפני שהוא מתייצב מול גליית, הוא שואל, מה יצא לי מזה. הוא נטול מעצורים, או קווים אדומים כלוחם ואדם, אין לא בעיה להרוג פלשתים בשביל לפשוט את ערלותיהם, כהוכחה לשאול המבקש עורלות עבור מיכל בתו. הוא בוגד בעמו ומשרת בצבא פלשתים יחד עם חבורת השודדים שלו, ובו בעת הוא לא שוכח לשחד את נכבדי ישראל כשלח לחמך ליום שבו הוא יחליף את שאול.

דוד של הלר הוא יהודי מברוקלין מהמאה הקודמת המדבר אידיש, בהומור המשולב בציניות, הוא מקטר על האישה, מיכל הנסיכה היהודיה היהירה, התקועה לו כמו קוץ בתחת, סנובית שלא מפסיקה לנופף במוצאה, הבזה להמוניות של דוד, שבעצם אוהב את בת שבע, השיקסע - הגויה, בלונדינית, שופעת איברים ומיניות, המעוררת בו ערגה ליחסי המין הפרועים של השניים בצעירותם. אבל בת שבע היא קודם כול, יידישע מאמא - אמא יהודיה, הדוחפת ללא הפוגה את בנה שלוימה החוכעם - החכמולוג כיורש העצר, אף על פי שהוא לא הבכור, ולמרות הבוז של דוד אליו, כאחד שראשו מלא בנשים נכריות ובפתגמים, והסיבה שהוא רוצה להיות מלך, בכדי שיהיו לו טווסים וקופים. האם שלמה הוא התגלמות הטמטום, או שהעמיד פנים בתחכום כמי שאינו מסכן את אחיו השאפתנים ?

לדוד של הלר לכאורה בעיית אמינות, מצד אחד הוא רועה עני - נודד עם חסך תרבותי, תושב פריפריה שרוצה להיות עירוני. דוד גס, ובוטה, הוא חייל מקצועי הרוצה תהילת גיבורים, ולשכב עם נשים. מצד שני הוא מאוד תרבותי, פייטן שכתב את קינת דוד, כאלתרמן תנ"כי, הספד לאומי לשימושו הפוליטי והציני. הוא, מנגן בכינור כיהודי מנוחין, ושר ביוונית על גבורת אכילס, ואחרון, משורר שיר השירים, חמשירי זימה, אותם הוא חורז עם בת שבע ברגעים של סקס פרוע. הוא גם מכיר את התרבות הנוכחית, עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו לבקר את יצירתו של מיכלאנג'לו על כך שבחר להציגו כמי שלא נימול, עבודה טובה טוען דוד, אבל למה זה לא דומה לי, הוא מתלונן, בעיקר שמדובר באבר החשוב ביותר לדוד. דוד של הלר מסופר בסאטירה מטרופת ושנונה, הבנויה ממצבים קומיים הגורמים לצחוק או להרצין מהאבסורדים ששליטים, וחצרותיהם יוצרים אז והיום.

אלוהים יודע, הוא לא רק סאטירה מטורפת, יש רגעים שדוד של הלר מרצין, והעלילה מקבלת כיוון של דרמה וטרגדיה במיטבה, כמו הסיפור קורע הלב של דוד ואבשלום בנו, זהו סיפור בגידה, של בן אהוב המורד באביו. עלילה שבה קרב מוחות בין מרגלים ויועצים, אחיתופל, המבריק, מול חושי הארכאי, נאמן דוד. שליחים - רצים יוצאים לדרך להזהיר את דוד. מתנהל מרדף, האם השליחים יגיעו בזמן ? הלר מנתח בצורה מבריקה מצבים פוליטיים מרתקים, הוא כורך אותם במצבים אנושיים יוצאי דופן, בהם עולה דילמת האב האוהב מול הבן הקם להורגו, האם התייחסות דוד לאבשלום כבן הראוי לחמלה, אפשרית להבנה, או שהיא ביטוי לחולשתו כשליט, מה שמבטא בדוד תכונות אנושיות, ולא רק תכונות של שליט חסר רחמים ?

הלר כתב את סיפרו אלוהים יודע בגיל 61, גיל שבו ניסיון חייו, אפשר לו להזדהות עם דמותו של דוד המלך הזקן השוקע לחורף ימיו, המביט באופן מפוקח לאביב חלדו. יצירתו של הלר היא כתיבה מושלמת, מצחיקה, צינית, אך בו בעת היא דרמת חיים מורכבת של שליט המהווה את אחד מהמיתוסים הגדולים בתרבות היהודית. הלר מתמודד עם דמותו של דוד בצורה מרתקת, נפלאה, ורלוונטית לימינו שלנו, בשפה וירטואוזית הנעה משפת הרחוב לשפה גבוהה היוצרת יצירת מופת.

לא קראתי את ספר באנגלית, בשפתו של המחבר.
העברית אליה הספר מתורגם נפלאה, עמוקה, מעשירה.
הספר עצמו מייצג דמויות אנושיות (דוד, שאול, נתן, שמואל, כמובן בת-שבע) מלאי חולשות, פגמים וגם עוצמות.
כולם, מתוארים דרך עינייו של דוד.
יש קטעים רבים, בעיקר על מערכת היחסים עם בת-שבע, שחוזרים על עצמם.
הקטעים בהם דוד מתייחס לארועים שארעו הרבה אחרי מותו, מוסיפים קריצה ועניין וגם מחשבה.
הציון שנתתי לספר, ניתן בעיקר עבור התרגום.

דויד שוכב על ערש דווי ויורה את חיציו בהיסטוריה היהודית. על יחסיו עם יונתן, על שאול על הפסל המפורסם הקרוי על שמו ומה לא.
מעולם לא נהניתי כך מספר עם מוטיבים תנ"כים כמו זה. הוא חד שנון, מצחיק ואכזרי. וכמובן אי אפשר לשכוח את אבישג השונמית, ללא ספק הדמות התנכית הסקסית ביותר.
מעולה

ספר "אוטוביוגרפי" אודות דוד המלך המגולל את סיפור חייו בזמן שהוא כבר זקן ונרגן.
באמת כמו שכתבו בביקורות לפני הוא מציג את דוד באלף ואחד דרכים שונות: פייטן רגיש, לוחם מרהיב, אב כושל, מאפיונר, איש אהבה ועוד.
חצי מהספר מכיל עובדות מן התנ"ך שבתור ילדים בבית ספר יסודי לא ידענו איך להתייחס אליהם ועכשיו בתור בוגרים אנחנו מבינים כמה עלילות רצח, אהבה, טלנובלה ואופרות סבון קיימות בתנ"ך.
רק בזמן שסיפרתי לחברים על הספר הבנתי כמה הוא מעשיר את הידע ונותן לקוראים פרספקטיבה אודות הספר הקדוש ביותר בעולם.
דוד המלך בספר זה הוא דמות חריפה, שנונה, צינית, נרגנת, אי אפשר שלא לאהוב אותו, פשוט הדמות המושלמת שמלאה ברבדים שונים.

מומלץ בחום

מי נתן הסמכה לג'זף הלר לעשות כזו קומדיה על חשבון התנך?
הספר מספר את סיפורו של דוד המלך ובין היתר את הדמויות שליוו אותו לאורך כל התקופה כולל הרמון הנשים.
קראתי חצי ולא יכולתי להמשיך מפאת השפה מפאת הצניות.
הספר הוא ריכול אחד גדול והשמצות אין סופיות של הדמויות.
בשביל גוז'ף הלר לאורך כל הספר האחד טיפש והשני מטומטם וכך זה ממשיך.אני לא אוהבת אף גבר שמתבטא ואומר "להשחיל בחורה" ואני מסרבת לקרוא הגיגים מסוג זה,זה לא תרבות בעיניי. חוויה נוראית...אצלי לגו'זף הלר יש מינוס כוכבים

מאסטר-פיס!
יצירת מופת גאונית, שנונה, צינית, מבדרת.
דוד גאוותן, אך אינו טוען לצדיקות. הוא תופס את עצמו כיצור אנושי שמשתדל להיות טוב, ולרוב מצליח (גם אם סביבותיו אינם רואים זאת), וכך הוא מתאר את עצמו. אדם מוסרי ורודף שלום, על אף היותו לוחם מקצועי שהרג ברבבותיו.
הוא מתאר את נסיונותיו לתמרן בין הרצון להיות אהוב, לרצות את כולם, לבין התנהגות חכמה, לבין מוסריותו הגבוהה לבין תשוקותיו ונאנמנויות.
דוד, הסופר-אנושי, כועס על אלוהים ודורש את התנצלותו, בקרב שתיקה רועמת בין שניהם, ואינו מתכוון לוותר.

שליחתו של דוד את אוריה החתי למות בחזית המסוכנת וכן סליחתו לאמנון שעינה את אחותו תמר, מרחפות מעל ראשו, אך בבסיסו הוא מאוד רך, טוב, אבהי ואנושי, שהוא מצליח לעורר בנו אהדה לנוכח צרור הרעות והעונשים החמורים שפוקדים אותו.
תמיד הצליח להתעלות על רגשותיו לטובת התנהגות נאותה ותקינה פוליטית. וזו הגדולה שלו בעיני, לפי הסיפור שלפנינו.

נהנתי מכל רגע! התרגום - מושלם!

מומלץ לקרוא לפני או במקביל את ספר שמואל א ט"ז עד סוף שמואל ב'.

נערך לאחרונה והועלה לסימניה בתאריך 9/10/18

איך זה מרגיש להיות מלך לוחם, לכאורה כל- יכול, שלרשותו עומדים כל העוצמה, הרכוש והנשים שלבו חפץ בהם? האם זה באמת כיף כמו שזה נשמע? הקריאה ב"אלוהים יודע" תספק לכם את התשובה.

בספרו המבריק אלוהים יודע ג'וזף הלר מעניק לקורא הצצה ל"יומנו" של דוד המלך, כפי שנכתב על ידיו בערוב ימיו. דוד של הלר מגולל בגוף ראשון את האוטוביוגרפיה הסוערת שלו, המקיפה את חייו גדושי ההרפתקאות , משחר נעוריו עד לימיו האחרונים , בעודו שוכב על ערש דווי , נזכר בעברו בגעגועים וממתין למותו ללא חמדה.

בדומה ליוסריאן, גיבורו הבלתי נשכח של "מלכוד 22", ספר הביכורים של ג'וזף הלר שפרסם אותו בכל העולם, דוד חש רוב הזמן לכוד במציאות מאיימת שנכפתה עליו, ומתרכז במאמצים לשרוד, בידיעה שאין לאן לברוח מהטירוף שמסביבו.

יחד עם דוד הגוסס אנו סוקרים את תחנות חייו ואת הקשרים המורכבים שלו עם מבחר דמויות משמעותיות. ביניהן: בת שבע (אהבה ממבט ראשון), שמואל הנביא (שנאה ממבט ראשון) ושאול המלך (אהבה עזה שהחמיצה לכדי יריבות ושנאת מוות).

כנרמז בשם הספר, אלוהים גם הוא דמות משמעותית שלה מערכת יחסים ארוכת שנים עם דוד, הכוללת הדרכה ומשימות שהאל מטיל עליו, ושיחות משעשעות בין השניים.

בשונה ממרבית היהודים החיים בסביבתו ובתקופתו, דוד אינו סוגד לאל, וגם לא ירא מפניו. כל אותם שירי תהילה חנפניים, שכתב דוד לכבוד אלוהים בספר תהילים, אינם כנים במיוחד. בעיני דוד של הלר, שאינו מצטיין בענווה יתירה, בכל התגלות אלוהית הוא והאל מגלגלים ביניהם שיחה כשני חברים ותיקים, בצורה הטבעית ביותר.

ככל שהולך הסיפור וקרב לקיצו, קולו של דוד המספר משתנה בהדרגה מקולו הבוטח והנלהב של נער תאב- חיים, אמיץ ושחצן, לקולו החלוש והרועד של קשיש נרגן ומלנכולי. האם כל זה היה כדאי? הקורא מוזמן להסיק בעצמו את המסקנה.

"באלוהים יודע" שוב מתגלה ההומור האירוני שובר הלב של ג'וזף הלר, חד כתער ומזוקק כיהלום. זהו הרומן ה"יהודי" ביותר שכתב הלר, ואחד הטובים שבהם. קליל ומלא עומק בו בזמן, משעשע, מרגש ומעורר מחשבה. רוצו לקרוא! ההנאה מובטחת.

.

ג'וזף הלר מתח את הגבולות - אבל הוא עשה זאת בחינניות.

בהתחלה התרעמתי על ה"חילול" לכאורה של דמויות התנ"ך - אבל אז הבנתי שבראיה אני נכנסת לעולם שהסופר ברא. הוא לא חייב לי או לאף אחד אחר דין וחשבון. מכיוון שכך, החלטתי שאדחה את הטיפול ביבלות שהלר רמס לאחרי הקריאה, ופשוט צללתי פנימה.