בכל הזדמנות שיצא לי לדבר עם דוד שלי על מלחמת יום כיפור, השיחה תמיד מתחילה בגידוף קברניטי המדינה של אותם ימים, בעיקר גולדה ודיין. לא מהשפה ולחוץ. אפשר להרגיש את הכאב והזעם גם במרחק השנים הרב. את אבא שלי קשה לדובב לדבר על המלחמה, ומפיסות המידע שהצלחתי ללקט יש לי קטעי סיפורים לא קוהרנטיים ובלי התחלה וסוף. אני רק יודע שהוא היה בחטיבה 14. ועוד קטעי סיפורים על טנק בודד בשטח, על הצליחה, על הקילומטר ה-101.

ידוע שמלחמת יום כיפור החלה במחדל מודיעני חסר תקדים, בכאוס, ובלחימה של מעטים מול רבים כפשוטו. רק לסבר את האוזן יחסי הכוחות בחזית הדרומית היו כך: בשעה 13:55 בצהרי יום הכיפורים שחל בשבת (6.10) היו לכוחותינו 450 לוחמים ב-16 מעוזים לאורך תעלת סואץ, 290 טנקים ו-40 קני תותחים. ולמולם הצבא המצרי העמיד 1200 טנקים, 2,000 קני אלטילריה, ו-100,000 לוחמים בשתי ארמיות: הארמיה השניה, והארמיה השלישית.

יממה לאחר שנפתחה המלחמה (7.10) צה"ל הצליח להזרים לסיני את כוחות המילואים שנערכו בשלוש אוגדות: אוגדה 162 של אברהם אדן ('ברן') בצפון, אוגדה 143 של אריאל שרון במרכז, ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר (שנהרג בקרבות) בדרום. האוגדות הצליחו לייצר קו בלימה במרחק של 8-10 ק"מ מהתעלה לערך, אך ניסיון הפריצה למחרת (8.10) נכשל עם אבדות כבדות לאוגדה 162, קו 'בר-לב' התמוטט למעט שני מעוזים, המצרים הזרימו לסיני שתי דיוויזיות, ובערב חג הסוכות (10.10) מונה הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, שהיה באותו זמן שר בממשלה, למפקד חזית הדרום במינוי מיוחד שביטא את האכזבה מאלוף הפיקוד שמואל גונן ('גורודיש'). בנוסף יש לציין כי רק שלושה חודשים קודם לכן פרש אריאל שרון מצה"ל כשתפקידו האחרון היה אלוף פיקוד הדרום. לפני פרישתו הכפויה ביקש מדיין לקבל את הפיקוד על אוגדת המילואים של סיני בשעת חירום ונענה בחיוב, וכך נוצר המצב ששרון שהיה עד לפני רגע אלוף הפיקוד נכפף תחת פיקודו הטרי של גורודיש. גורמים אלו בצירוף למתחים אישיים קודמים ולכאלו שנוצרו בעת הקרבות היוו את הכר למה שנודע בהמשך כ'מלחמת הגנרלים'.

הספר הזה עוסק במבצע 'אבירי לב' – שמטרתו המיידית צליחת תעלת סואץ, כיבוש השטחים שממערב לתעלה ולמעשה הכרעת המלחמה. ביום ראשון (14.10), שבוע ויום לאחר תחילת המלחמה, המצרים פתחו בהתקפה רחבה בחמש נקודות במטרה לחדור לעומק סיני, אך הובסו על ידי צה"ל ואיבדו כ-200 טנקים. ברלב צוטט בהמשך כמי שהתבטא בסוף יום הקרבות בציניות ״המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו״. לתפנית הזו במערכה חיכו במטכ"ל, וכבר באותו לילה כינס ברלב את מפקדי האוגדות לדון במהלך הבא – צליחת התעלה והעברת המערכה לשטח מצרים.
התדריך הסתיים לאחר חצות. בסעיף הפקודה נקבע כי צה"ל יצלח את התעלה באזור דוור סוואר (נקודת השפך של תעלת סואץ לאגם המר), מקום שבו גילה גדוד הסיור 87 את נקודת התפר בין שתי הארמיות המצריות, ישתלט על שטח נרחב עד לעיר סואץ בדרום ויכתר את הכוחות המצרים. השיטה קבעה כי הצליחה תתבצע בדירוג: משימת הצליחה והקמת ראש הגשר הוטלה על אוגדת שרון, וניצול ההצלחה בצד המערבי הוטל על אוגדת ברן.
פיקוד הדרום העריך שחלון הזמן מרגע יציאת הכוחות ועד לכיבוש העיר סואץ יארך 48 שעות. צליחת התעלה עצמה בידי אוגדה 162 לאחר הגישור ותפיסת ראש הגשר יתבצע 10 שעות משעת ה"ש" שנקבעה ליום שני, ד' חול המועד סוכות (15.10), בשעה 19:00.

במבצע ׳הצליחה׳ עצמו היו אמורות להשתתף 4 חטיבות מאוגדת שרון: על חטיבה 14, חטיבת שיריון, הוטל לפתוח את מסדרון הגישה לתעלה, הכולל את כיבוש מתחם ה'חווה הסינית' שחלש על ציר ׳טרטור׳, ציר הגישה לתעלה, שהיה נטול אזהרות מודיעיניות מיוחדות. על חטיבת צנחנים של המילואים (247) הוטל לצלוח את התעלה בסירות ולבסס ראש גשר בגדה המערבית. על חטיבת חיל הנדסה (421) הוטלה משימת גרירת אמצעי הצליחה והקמת הגשרים. ועל חטיבה 600 הוטל לבצע תקיפת הטעיה.

כמה מילים על אמצעי הצליחה. מלבד הסירות שיועדו לחיילי החי"ר, אמצעי הגישור הכבדים כללו את מצופי היוניפלואט, את התמסחים (ג'ילואה) ואת גשר הגלילים המפורסם של לסקוב.
1. מצופי היוניפלואט היו מצופים שיכולים להתחבר זה לזה וליצור גשר או דוברה. הצבא רכש כבר לאחר מלחמת ששת הימים ציוד שיכול להספיק לבניית ארבעה גשרים ושש דוברות. הבעיה המרכזית היא שלהקמת גשר שכזה נדרשו מעל 100 משאיות הובלה, מיומנות רבה, וזמן רב. 12 שעות להקמת גשר, בתנאי שהאויב לא מפריע.
2. באותה תקופה נבחן רכש של פטנט נשכח שהגה מהנדס צרפתי בשם ג'ילואה. אותו מהנדס פיתח דוברה אמפיבית ייחודית, שדומה למשאית בעלת כושר ניידות עצמאית, כאשר חיבור של שלוש יחידות יוצר דוברה המסוגלת לשאת טנק. היתרון: אמפיביות, ניוד עצמי ולוגיסטיקה פשוטה. החסרון הבולט לעומת זאת היה שרידות נמוכה תחת אש. לכן, רק בשנת 1971 הוכרע על הקמת מערך ה׳תמסחים׳ (השם העברי של הג'ילואה) ובערב המלחמה היו ברשות חיל ההנדסה 20 תמסחים כשירים לפעולה.
3. האמצעי האחרון היה גשר נייד, גשר הגלילים, פרי פיתוח של דוד לסקוב האגדי שאף קיבל עליו את פרס בטחון ישראל לשנת 1972. הרעיון היה לבנות גשר העשוי מגלילי ענק (9 מטרים אורך על 1.5 מטר קוטר כל גליל) מחוברים במסגרות מתכת ועליהם משטח נסיעה, כאשר הגלילים משמשים כגלגלים בנסיעה אל התעלה, וכמצופים בזמן השקת הגשר. לפי התכנון את המפלצת ההנדסית הזו, שאורכה 200 מטר ומשקלה 400 טון, אמורים לגרור ולדחוף כ-10 טנקים בלי לחסום צירים בציר ישיר ולהשיק אותו בלי להחשף. למעשה בניית הגשר הראשון מתוך כמה שתוכננו, הושלמה רק זמן קצר לפני המלחמה, וגרירתו מעולם לא תורגלה במרחקים כה גדולים.
(למעוניינים סרט מרתק על הגשר כאן: https://vimeo.com/162244770).

לוח הזמנים הקצר היה הכרחי כדי לנצל את ההפתעה והמהירות להביא להשתלטות מהירה על שטחים ולניתוק הכוחות המצרים שממזרח לתעלה ובכך להכריע את המערך המצרי. מאידך, מבצע כל כך מסובך חִייב תיאום לוגיסטי מסובך, וזאת תוך כדי לחימה מסיבית, ריבוי תקלות, בשטח חולי מאתגר ובמינימום של זמן התארגנות. נוסף על כך המסדרון הצר בדרך לתעלה הותיר צירים מעטים מאוד לתנועה כך שהלחץ על הצירים היה איום ונורא, וההתקדמות קשה וסבוכה. התברר כי השליטה בצירים אל יעד הצליחה היא כמעט לב העניין. הפיקוח על הצירים היה צריך להיות מבצע פיקודי, אולי אפילו צהל"י, והיה צריך לרכז לשם כך מאצים כבירים. במציאות אף אחד לא לקח אחריות על הצירים "אז פשוט לקחנו" אמר שרון לאחר המלחמה.

כך מגולל הספר את הדרמה הנוראה הזו שעה אחרי שעה. פעולת הצליחה שתוכננה ל-10 שעות, זמן לא ריאלי לכל הדעות, נמשכה כ-60 שעות. כמעט כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. כבר הסירות שהיו אמורות להעביר את הצנחנים בתחילת הלילה כדי להקים ראש גשר בצד המערבי, עוכבו בשל העומס הכבד על הצירים. הסירה הראשונה ירדה למים רק בשעה 1:25 אחר חצות. הלחימה בחווה הסינית בלילה שבין ה-15 ל-16 צרובה בזיכרון הצה"לי לדורות. 122 לוחמים מחטיבה 14 ומסיירת שקד נהרגו באותו הלילה, מספר שיא בכל מערכות ישראל לקרב בודד. ובסופו הציר עדיין לא היה פתוח לתנועה מנהלתית. גם בלילה הבא כוח של צנחנים (גדוד 890) סדיר יתקל בלחימה אכזרית ויאבד 40 לוחמים, וכך גם בלילה שלאחריו. גשר הגלילים שהיה ממוקם כ-17 ק"מ מהתעלה, במקום 3 ק"מ לכל היותר לפי התכנון, יצא לדרך בדרך לא דרך על גבי דיונות חול כשהוא נגרר על ידי לא פחות מ-18 צוותי טנקים מותשים מלחימה ושלא תרגלו את הגרירה מעולם. בבוקר ה-16 נקרע הגשר בגלל חוסר תיאום בין הטנקים הגוררים, ובכל מקרה הצירים היו חסומים בגלל הלחימה העיקשת בחווה הסינית. ובכל זאת הלחימה הכבדה בחווה הסינית הסיטה את תשומת לב המצרית מהמתחולל בציר 'טרטור' הסמוך וכך התמסחים המתנייעים הצליחו להגיע לתעלה אחרי תלאות מרובות וכן כמה דוברות יוניפלואט שנגררו על ידי טנקים. הטנקים הראשונים, 27 במספר, צלחו רק לפנות בוקר, והצליחו לחדור לעומק השטח המצרי, להפתיע ולחסל כמה בסיסי נ"מ, פעולה שפתחה מסדרון לחיל האויר. אך עדיין הכוח המסיבי של האוגדות לא יכול היה לצלוח בהעדר אמצעי צליחה משמעותיים. רק ביום הושענא רבא (17.10) הגיעו כל דוברות היוניפלואט, בליווי דחפורי די-9 שעמלו רבות להסיר את המכשולים הרבים בדרך, אל המים. וכך תחת הפגזה כבדה ובמשך למעלה מ-5 שעות הוקם הגשר הראשון בשעה 16:30 אחר הצהריים, כמעט שתי יממות לאחר תחילת המבצע. משעה זו החלו הכוחות שוטפים אל הצד המערבי של התעלה, ועל אף העיכובים והתקלות, התברר שהמצרים הבינו רק בשעה זו את משמעות המהלך הכולל, וביום שמחת תורה (18.10) פתחו בהרעשה כבדה על מקום הצליחה אך זה היה כבר מאוחר מידי. גשר הגלילים תוקן אף הוא ונדחק למים ע"י 14 טנקים במוצאי שמחת תורה. כוחות צה"ל זרמו לצד המערבי, לחמו, והגיעו עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ קהיר, ובכך הושגו כל מטרות המבצע ובראשם כיתור הארמייה השלישית של מצרים שנותרה בצד המזרחי של התעלה. הצבא המצרי ביקש הפסקת אש, וב-24 באוקטובר נכנסה לתוקפה הפסקת אש.

הספר כתוב היטב, אבל אולי לא מיועד למי שלא בקיא מעט בעגה הצבאית. למעשה הספר נכתב כמחקר אקדמאי במסגרת עבודותיו של המחבר במחלקת ההיסטוריה הצהלית אך בשל חילוקי דעות המחבר התפטר ופרסם את המחקר כספר, ללא המקורות החסויים. נקודת המבט של הלוחמים בשטח ושילובם של הסיפורים האישיים מועט באופן יחסי, והוא כתוב למעשה כמעט כולו מנקודת מבט של הפיקוד הבכיר בלבד. בניגוד לספרים, כמו של אנטוני ביוור, שידע לשלב בין הכתיבה הפיקודית לרזולוציית הפרט. אבל עדיין מדובר בספר איכותי הנקרא כמעט כמו ספר מתח.

בין עיקרי מסקנותיו:
קרב הצליחה היה הקשה והמורכב בתולדות צה״ל, והוא אשר הביא לתפנית ולהכרעת המלחמה בחזית הדרומית.
למלחמת הגנרלים לא הייתה השפעה מכרעת על הצלחת הכוחות.
האלוף שרון היה מכריע בחשיבותו למהלך צליחת התעלה בשל היותו יוזם והתקפי אולם לא היה גיבור יחיד של המערכה כפי שהצטייר לאחריה.

450 לוחמים נפלו בארבעת הימים של מבצע הצליחה (15-18.10), 1200 נפצעו.

וכך הוא מסכם:

״כדי לפתוח פרוזדור לצליחת התעלה ולהקים ראש גשר מעברה השני, לחם צה"ל באזור 'החווה הסינית' במשך שישים שעות. היו אלה שעות של כאוס, של שחיקה נוראה, של אבדות רבות. צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו - צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים. כשישים ציונים לשבח מסוגים שונים, כולל עיטור הגבורה, חולקו למפקדים ולחיילים שלחמו באזור הצליחה בין החמישה עשר לשמונה עשר באוקטובר״.

לפני כמה ימים בשעת ערב, אחרי שסיימתי את הספר התקשרתי לאבא. כשהוא שמע שקראתי על הצליחה ועל חטיבה 14, נפתח בו משהו והתחלנו לדבר, אבל מפאת השעה קבענו לשבת ולדבר בצורה רצינית בקרוב.

לא מזמן ציינו 45 שנים למלחמה לפי התאריך העברי. התאריך הלועזי היום 15 באוקטובר.

הטרגדיה של מלחמת יום הכיפורים אינה מגולמת באלפי המסמכים שנכתבו אודותיה, לא בערימות המאמרים שניסו להסבירה ואף לא בהררי הניירת שנערמו במסדרונותיה של ועדת אגרנט, שעסקה כידוע בה ובהשלכותיה מרחיקות הלכת על הציבור בישראל; תמציתה של המלחמה מסוכמת, למרבה הזוועה, בקירות הזיכרון המציגים את שמותיהם של הבוגרים/הנופלים, בכל תיכון ממוצע בארץ : בשעה שבכל מלחמה שנערכה מאז הקמתה של מדינת ישראל נימנו מספר חללים ספורים, הרי ששמות חלליה של מלחמת יום הכיפורים תופסים את רובו של הקיר... מחזור שלם של מתגייסים נמחק בניסיון לבלום את המתקפה המשולבת המצרית/סורית ולהם נוספו עוד מאות רבות של אנשי מילואים, שחלקם נאספו בחופזה מבתי הכנסת השונים, בהם שהו לרגל היום הקדוש. אלה אינן גוזמאות וגם לא שכתוב של האירועים - ככה בדיוק זה קרה וכמה מצערת העובדה שכיום איננו מסוגלים עוד להיזכר בתחושות החרדה הקיומיות שחווינו, שפינו מזמן את מקומן לאסקפיזם הזוי ולבהלת קניות בלתי נגמרת... ישראל של אז וישראל של היום בתמונה אחת מייצגת.

ספרו של ההסטוריון עמירם אזוב אינו מחדש הרבה עבור מי שמלחמת 73 עניינה אותו ממילא - והוא גם אינו מתיימר לכך. מה, רובנו לא שמענו על "סיפורי שרון" מהימים ההם, הפורסים מערכת יחסים עכורה שלו עם כ-ל גוורדיית הפיקוד הבכיר של צה"ל והמתארים אותו כמנהל מערכה סמי-עצמאית בשטח, מבלי לתת דין וחשבון למפקדיו (אח"כ הוא חזר על "התרגיל" בעוד יותר גדול, בימי מלחמת לבנון הראשונה) ? מה, לא הכרנו את "עלילות דדו", שהצניח למערכה בתפקיד "מפקד החזית" את חברו מילדותם המשותפת ביוגוסלביה, חיים בר לב, על אף שבשטח נמצאו כבר סגן הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ושלושה אוגדונרים (כולל שרון) עתירי ניסיון ותהילה ?!...
אלא שאזוב הצליח לחבר את האירועים המוכרים הללו לכדי עלילת מצבים טראגית-קומית, תוך שהוא מתבסס בעיקר על עדויות ממקור ראשון ועל פרוטוקולי ישיבות מפורטים, שהגיעו הישר מהחמלי"ם השונים (היה יותר מחמ"ל אחד בחזית הדרום, כמסתבר). בכך, לדעתי, טמונים חידושו העיקרי של הספר וגם צליחתו, תרתי משמע, את סכנת השיעמום : שהרי אילו היה מספק אך ורק עובדות יבשות על מערכי כוחות, מספרי אוגדות ושמות צירים ונון-צדיקים מרכזיים, הייתי מטיס אותו מיידית אל מדף "ספרי העיון", מקום טוב באמצע ליד "מסעות ומערכות בימי קדם" ו"אטלס כרטא לתולדות מלחמות ישראל בעת המודרנית"... יש גבול.

ספר חובה גם עבור כל מי שטען שהליכלוך שצף בעת תהליך בחירתו/פסילתו של אלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, היווה איזשהו חידוש מסוכן ומפתיע (ומכוער) באופן התנהלותם של אלה המכוונים את חיינו והאחראים לשלומנו, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי. הצחקתם יפה את עמירם אזוב ואת כל מי שהספיק לקרוא את ספרו זה.

שאלה ראשונה: האם ניתן לכתוב ספר היסטוריה צבאית כרומן מתח?
שאלה שניה : האם גיבורים היסטוריים יכולים למלא תפקידים של גיבורי רומן היסטורי
בספר מתח, תוך שהם מקבלים את תפקידים של ה״רעים״ או ה״טובים״?
התשובות לשאלות היא חיובית בשני המקרים.
ניתן לכתוב ספר מתח היסטורי בסיגנון שבינה כתב את סיפור חיסולו של היינדריך, או ניתן לספר את סיפור הצליחה
של תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים כסיפור מתח , שבו אין רעים , או טובים, אלה רק אנשים, שהם בני אדם ,
שרוצים לשרוד מלחמה לחיים ולמוות, ולתת את כל מה שיש להם כדי לישרוד ולנצח.
סיפור הצליחה, מספר בדיוק את הסיפור הזה.
רומנים היסטוריים, מסתיימים ב Happy End, או בסוף רע.
בסיפור זה יש רק סוף אחד, Very Bad End, מהסיבה הפשוטה, שכמעט 3000חברה נהרגו,
אלפים נפצעו בגופם או בנפשם.
הגיבורים שלנו הם לא רק האלופים, התת- אלופים, וכל המפקדים האחרים. הגיבורים הם כל אחד שנתן כתף,
ששפך את דמו והגיר את זיעתו במלחמה הארורה הזאת , ואשר הדרג המדיני של מדינת ישראל סירב להכיר
באשמתו ובאחריותו לתוצאות הקטסטרופליות שלה.
-_________על הספר-
סיפור הצליחה הוא סיפור מתח ממדרגה ראשונה.
למרות שכולנו מכירים את גיבוריו העיקריים ואת תוצאות הצליחה , מעטים יודעים ומכירים את המהלכים כפי
שארעו, ורבים עוד יותר לא יודעים עד כמה היה מהלך הכרעה זה כמעט נדון לכישלון, שבמקום לכריע את
המלחמה לטובתינו, היה עלול להפיל את ישראל על הקרשים.
ההחלטה ליצלוח נפלה בערב ה 14 לאוקטובר, שאחר שצה״ל הצליח לבלום את האופנסיבה המצרית כמעט ללא
נפגעים, תוך שהוא מכה בשיריון המצרי מכה קשה.
כמו שאמר רב אלוף בר- לב :״ צה״ל חזר לעצמו והמצרים לעצמם״(עמ׳35).
בשלב הזה החליטה הממשלה לאחר פנייה של צה״ל לבצע את הצליחה לצד המערבי של התעלה, בתפר שבין הארמיה
המצרית השניה לארמיה המצרית השלישית, במקום שניקרא מצמד, שהיה מוצב ישראלי ריק שבו ניבנתה ״חצר״ שאליה היו
אמורים הכוחות להגיע לצורך הצליחה.
הדרך למצמד שהייתה פתוחה לרווחה, אפשרה מעבר של גדוד צנחנים וכוח משוריין בגודל של גדוד+, שמיד לאחר שחצו,
החלו למוטט את הכוחות המצריים בצד המערבי.
ביום חמישי, גילו המצרים את נקודת הצליחה והחלו להמטיר ארטילריה ולנסות לפרוץ ולנתק את הערוץ הישראלי.
בין ה15 ל22 באוקטובר נערכו קרבו מרים שעלו לשני הצדדים באבדות קשות הן בכוח אדם והן בציוד. ראוי לציין , ולא כבדרך אגב
את חיסולה של חטיבה שיריון מצרית שלמה על ידי כוחות חט׳ 217, ב17 לאוקטובר.
הצליחה הופכת להיות עובדה קיימת ללא אפשרות של מצרים לחסל את ראש הגשר, וכוחות צה״ל קובעים נתונים חדשים בשטח
כמעט 100 ק״מ מקהיר.
הספר מתאר את הדרמה שנמשכה 60 שעות בין ה14-17 באוקטובר, עד לשלב שבו שכנו הגשרים לבטח.
לסיכום, אחד הספרים המעולים ביותר על נושא הצליחה, שמביא את העובדות ללא כיסוי וללא
סירוס האמת, גם כשהיא לא ממש נעימה לאוזניים ישראליות.
שנה טובה לכל החברים.
טוביה
________

הרגע בו גלגל המערכה שינה את כיוונו

בר לב היה הגיבור האמתי של מלחמת יום כיפור, הרעים בקולו מאיר פעיל, המורה שלי למלחמות ישראל, קורס בו לקחתי חלק כסטודנט להיסטוריה. בנקודה הזאת קולו עלה, והוא שאג בטמפרמנט האופייני לו, אילו אריק היה חוצה את התעלה כפי שרצה, בעיתוי הלא נכון בו המצרים היו עם כוחות רבים ממערב התעלה, הוא היה גורם לאסון לעם ישראל. בר לב בלם אותו, בכך שהמתין לעיתוי הנכון לצליחה, מצב בו הכוחות המצרים עברו מזרחה.

האמירה הנוקבת של מאיר פעיל מבטאת את עובדת היותה של מלחמת יום כיפור, טראומה לאומית, המעוררת עד היום מחלוקות אמוציונאליות. השלב שלגביו קיים קונצנזוס, הוא חציית התעלה שהייתה מהקרבות הקשים והדרמטיים ביותר בחזית הדרומית. אך גם לגביה ישנם ויכוחים, כמו קרב החווה הסינית, המעורר עד היום מחלוקת לאופן התנהלותו וגיבוריו האמתיים, הצנחנים שזכו לתהילה במורשת הקרב, לעומתם השריונרים שנשארו באלמוניותם עד לשנים האחרונות.

בהיסטוריה צבאית קיים עניין רב ברגעים שבהם גלגל המערכה התהפך, ושינה את פניה של המערכה כולה, כך היו שישים השעות הדרמטיות של מהלך קרב הצליחה, ששינו את תמונת המצב, מתבוסה אפשרית, למצב של נטילת יוזמה, והפיכת מצבם של המצרים קרובים להתמוטטות ותבוסה, מה שאפשר את סיום הקרבות, וכניסה לתהליכים מדיניים, מעמדה צבאית שהעניקה יתרון משמעותי לישראלים.

מלחמה היא כאוס, כך התנהלה הצליחה בתחילתה, בכול מה שקשור להערכות, לתנועה על הצירים, והשימוש באמצעי הצליחה. עמירם אזוב מתאר את הצליחה כעוף החול הקם מתבוסה ובונה את עצמו בתושייה רבה ממצבים כמעט בלתי אפשריים, למהלך מכריע שיצר את מפנה המלחמה.

אזוב, השכיל לבנות סיפור תיעודי בו עלילה קצבית. למרות שאנו מכירים את הסוף, אנחנו נסחפים למרוץ הצליחה נגד השעון. הצורך להקים גשר תוך ארבעים ושמונה שעות, בכדי שיתרון ההפתעה ישמר, והמצרים לא יתקפו את ראש הגשר קודם להשלמתו. כול עיכוב עלול לגזור את גורלם של אלפי אנשים שיצאו למבצע המכריע, ואת גורל המלחמה. יש רגעים, בהם הצלחת המבצע הייתה על סף כישלון, והציבה דילמה, לבטל או להמשיך. בכל זאת הוחלט להמשיך מתוך אמונה, שהסיכון הכרחי, שהבלתי אפשרי, הוא אפשרי, כסיכוי היחידי להפוך את מהלך המלחמה על פניה.

התעלה הייתה, מכשול מים ענקי שרוחבו כ- 180 מטר. מעולם לא היה ניסיון צהלי, לצלוח תחת אש מכשול מים מורכב, ובמצב שהאויב יושב בשתי גדותיו. צהל יצר טכנולוגיית צליחה חדשנית - גשר הגלילים שנוסה בתנאי תרגיל בלבד. היו קיימים, אמצעים נוספים, תמסחים, ודוברות, שהוזנחו בגלל ההחלטה לתת לגשר הגלילים עדיפות. עם אזוב אנו עוברים בצירים, כעת שלושת האמצעים נדחפים אל התעלה, בצירים פקוקים, ותחת אש. מי מהם יאפשר את חציית התעלה בלוח הזמנים המתוכנן ?

קרב הגנרלים הוא כינוי ליחסי הגומלין הקלוקלים בין האלופים שהתקיימו מאחורי הקלעים של המלחמה הזאת, ובמהלך קרב הצליחה. מאיר פעיל התייחס לכך בבוטות ובנחרצות. בתמונת הכריכה של הספר, בר לב ואריק עומדים פנים אל פנים, אריק בהקשבה, בר לב מסביר. התמונה הזאת מרמזת על משהו אחר. חייבים לקרוא את הספר ולהבין עד כמה המורכבות בין שני המפקדים האלה, הייתה גורם המפתח להצלחת הצליחה.

עמירם אזוב, מעביר אותנו בין המפקדות, בין בורות החמ"ל, מתאר בחדות את הדינאמיקה שהתהוותה במפקדות, פאניקה, אצל גורדיש בימים הראשונים, חששות המפקדים האחרים, שליטה וקור רוח, אצל שרון, ששפע ביטחון, הקרין החלטיות, והתקפיות, שהיו חיוניים למלחמה בחזית הדרומית. הוא היה כמו סוס פרא ששאף לרוץ קדימה, גם במחיר של חיתוך פינות. רק בר לב הזהיר והשקול ידע בתחכום לתעל את כישרונו כמפקד. היחסים בין השניים היו אומנם מתוחים, אך הם יצרו סינרגיה מפתיעה ואפקטיבית, שאפשרה את מפנה המלחמה. כמו יחסי הגומלין בין דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶר מצביא שקול, ודיפלומט שקשר את הקצוות, ופיקודו ג'ורג' פטון, פרא אדם, מפקד אגרסיבי, שהציל את המצב בקרב הבליטה, בו היה מצב נואש.

אזוב יודע לתאר רגעים דרמטיים, באמצעותם ניתן לחוש בהתרוממות הרוח של הלוחמים היוצאים לצליחה כקרב משנה מצב, הם פוחדים פחד מוות, וחוששים שמהמשימה הזאת הם לא יחזרו. אזוב מתאר את הצליחה, שלב אחר שלב, באופן שגרם לי להרגיש את דרמת הצליחה בצורה מוחשית. שמעתי ברשתות הקשר את מילת הקוד אקפולקו - המציינת כי הצנחנים חצו לגדה המערבית, והתרגשתי מהרגע בו ההיסטוריה עצרה את נשימתה. ספר מצוין באומץ הניתוח ובעצמתו.

ספר מרתק - למי שמתעניין בנושא. כתיבה קולחת, יכולת סיפור טובה. מה שעולה מהספר הוא תמונה מדכאת לגבי איכות ניהול המערכה כולה והצליחה בעיקר. ניתן לזהות, דרך הערפל שהוטל שלא לצורך על המלחמה כולה, את הסימפטומים שראינו אחר-כך בשתי מלחמות לבנון. בולטת העובדה שמלחמות ישראל לא זוכות לניתוחים ציבוריים מקצועיים - רק פירסומים מטעם ויומני מלחמה אישיים או יחידתיים. לכן חשובה עבודתו של היסטוריון צבאי.עמירם אזוב עשה עבודה טובה, אם כי הייתי מאוכזב משני דברים: הנטייה להיכנע לראיית כל מהלכי הקרב כסיפורים אישיים ולא ניתוח מקצועי (עם התמקדות שלא לצורך בסיפורים אישיים של מפקדים), ומחסור במפות ומרשמי קרב נאותים. למרות המאמץ לכלול כאלו בספר - הם אינם ברמה מספקת ולא מלווים את התיאורים בצורה אפקטיבית. בסה"כ, היה מתבקש סיכום יותר ביקורתי של המהלך כולו, בעיקר לאור העובדה שלוחמים כה רבים שילמו בחייהם על איכות הפיקוד הירודה. למקרא הדברים מתעוררת השאלה מדוע כולנו חונכנו שהמחדל של צה"ל במלחמת יוה"כ היה מודיעיני.

ספר מחקר מקיף ומענין על קרב הצליחה בחזית הדרום במלחמת יום כיפור. המחבר, ד"ר להיסטוריה במקצועו ובעברו קצין חי"ר ותותחנים, חקר את המרכה על תעלת סואץ, מערכה שהחלה לאחר ההפתעה המצרית, הכניסה המאסיבית לצד המזרחי (הישראלי) של התעלה, וימי קרב הבלימה בקו מרוחק מתעלת סואץ.
בעקבות ראיונות רבים עם רבים מהמפקדים והלוחמים, האזנה להקלטות רשתות הקשר וחומר רב שפורסם על המלחמה, מתקבלת תמונת קרב הצליחה, המשימות, ההצלחות, הקשיים, הכשלונות. מלחמות הגנרלים וכל מה שאירע באותן 60 שעות קשות וגורליות שעלו בחיי רבים אבל ככל הנראה שינו את תוצאות מלחמת יום כיפור ואולי אף הצילו את מדינת ישראל מתבוסה קשה וחורבן.
ספר טוב ומעניין

בשעתו, לקחתי קורס בפקולטה להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב שכותרתו "ארצות־הברית: ממושבות למלחמת אזרחים". המרצה, פרופסור ותיק שהערכתי, הלין לא פעם שלצערו הוא לא כותב טוב כמו ההיסטוריונית ברברה טוכמן, שספריה ובראשם "מצעד האיוולת" היו לרבי־מכר.

כשקראתי את הספר "צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973" מאת ד"ר עמירם אזוב (הוצאת דביר, 2011), שתיאר את מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ בידי כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבנתי בדיוק כיצד חש אותו מרצה. אמנם הספר נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, אך הוא נקרא בנשימה עצורה. אזוב הוציא מתחת ידו את מה שניתן להגדיר כספר הטוב ביותר על המלחמה, הן בשל הקפדתו על הדיוק ההיסטורי והן בשל יכולתו לארוג את עושר העדויות והמקורות לכדי עלילה מרתקת ולספר שלא ניתן להניח מן היד.

המחבר שירת בצה"ל כקצין חי"ר ותותחנים ולו תואר ד"ר להיסטוריה צבאית. מרבית מחקריו נעשו עבור המחלקה להיסטוריה של צה"ל. למרות הדרמה שבחזית, הוא לא דילג בספרו על הצד המכוער יותר במלחמה שבא לידי ביטוי במלחמות הגנרלים שליוו את מהלכי האוגדות, החטיבות והגדודים.

"זו הייתה אולי המערכה הקשה ביותר שצה"ל ידע מעודו" (עמוד 15), ואזוב תיאר אותה הן מן הדרג הטקטי של החיילים והמפקדים בחזית, עבור בדילמות בהן היו נתונים מפקדי חזית הדרום והמטכ"ל וכלה בממשלה שנדרשה לאשר את המבצע.

הצלחת צה"ל לצלוח את התעלה ולהכריע את צבא מצרים, התבצעה נוכח תנאים קשים, אתגרים, מכשולים ואויב כה עדיף בכוחו עד שקצין הנדסה בכיר אמר בדיעבד כי "אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף" (עמוד 14).

בליל ה־11 באוקטובר הזהיר מפקד חיל האוויר דאז, אלוף בני פלד, את הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו), כי חיל האוויר יגיע בעוד יומיים לקו האדום מבחינת מספר המטוסים שעומדים לרשותו ובקרוב יוכל רק להגן על לב המדינה. המשמעות הייתה ברורה, על צה"ל, בדגש על כוחות היבשה, ליזום בהקדם מהלך התקפי בחזית הדרום (בצפון כבר הייתה מתקפת הנגד בעיצומה).

שלושה ימים לאחר מכן, ב־14 בחודש, בלם צה"ל בהצלחה (בשל מידע מודיעיני מקדים) את מתקפת הצבא המצרי ופגע בו קשות. "המצרים חזרו לעצמם, ואנחנו חזרנו לעצמנו" (עמוד 35) סיכם מפקד החזית, הרמטכ"ל לשעבר והשר חיים בר־לב, את אירועי היום. למחרת נראה שבשלו התנאים לצליחת התעלה ויציאה למבצע שתכליתו הכרעת הצבא המצרי.

הרמטכ"ל, דדו, ביקש מחברו מהפלמ"ח, בר־לב, לחוות את דעתו. מפקד החזית, מי שייצב את הפיקוד שיצא משליטה בראשית המלחמה, אמר שהמכה שהמצרים הוכו בקרבות יום האתמול חייבה המשכיות. "ביטחונם העצמי של המצרים התערער, וזה הזמן להכות" (עמוד 39), קבע.

משימת הצליחה הוטלה על אוגדת המילואים 143. מפקד האוגדה, אלוף (מיל.) אריאל שרון (אריק), שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, על אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967 ותרגל כאלוף פיקוד הדרום את תכנית הצליחה, היה המנוסה והמתאים ביותר למשימה. כשתדרך את פקודיו לגבי המבצע אמר שרון כי "המשימה שהוטלה על האוגדה היא לתפוס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עלינו לצלוח, להבקיע, להחזיק מסדרון ברוחב של ארבעה קילומטרים. הוטל עלינו כל נושא הגישור. הוטלה עלינו גרירת הדוברות" (עמוד 51).

בשלב הראשון חטיבת השריון 600 תבצע הטעיה ותתקוף את מתחם מיסורי. בשלב השני חטיבת השריון 14 תרחיק את הכוח המצרי מהאזור בו תוכננה לבצע צליחת התעלה. בחסות לחימת שתי החטיבות תנוע חטיבת הצנחנים מילואים "חוד החנית" (חטיבה 247) לעבר חצר מעוז "מצמד", תצלח את התעלה בסירות סער ותקים ראש גשר בגדה המערבית, שיתוגבר בהמשך בכוחות שריון.

יש מן האירוניה בכך שמשימת הצליחה הוטלה על כוחות מילואים. בסיכום תרגיל "איל ברזל" בשנת 1972 הזהיר מפקד אוגדה 252 דאז, אלוף דן לנר מהטלת משימת הצליחה על כוחות מילואים, שמאומנים לכך פחות מהסדיר. בפועל, את צליחת התעלה ביצעה חטיבת צנחנים מילואים במיומנות, במקצועיות ובקור הרוח שאפיינו תמיד את מיטב כוחות המילואים של צה"ל, ושאותם יש לשמר. הדבר נבע, בין היתר בשל יחסי האמון ששררו בין שרון למח"ט, "מאגדות הצנחנים" (עמוד 86) ואנשיו, כולם "מוותיקי הצנחנים" (עמוד 86).

הצליחה נועדה להיעשות באזור ה"תפר" שבין הארמייה השנייה לשלישית, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. שישה ימים קודם לכן ערך גדס"ר 87, גדוד הסיור האוגדתי בפיקוד רס"ן יואב ברום, סיור ואיתר את ה"תפר". ברום נחשב לקצין מצוין ובשנת 1962 "זכה לצל"ש כקצין בגולני על גילוי אומץ לב בקרב על מוצב נוקייב שברמה הסורית" (עמוד 111).

את הפיקוד על הגדוד קיבל לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. במבצע "אבירי לב" הוטל גדודו לשמש כמשמר קדמי לחטיבת השריון 14, ולאבטח את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד אל"מ דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר. בקרב הלילי בצומת "לכסיקון־טרטור" הוא נהרג.

בעוד ההכנות לצליחה בעיצומן נתקלו הכוחות שהיו עתידים לצלוח כמו גם אמצעי הצליחה (גשר הגלילים, הדוברות וה'תמסחים') במכשול לא צפוי – פקקי ענק בצירים שמובילים לתעלה. למרות הפקקים והפקפוקים בפיקוד בדבר היכולת של האוגדה לבצע הודיע שרון לבר־לב: "זה הלילה, בטוח" (עמוד 98).

כשיצאו כוחות אוגדה 143 בליל ה־15 באוקטובר 1973 למבצע הצליחה היה ברור להם שהם יוצאים למבצע מכריע. חלקם חשו התרוממות רוח וחלקם חשו מועקה. מפקד גדוד השריון 79, סא"ל עמרם מצנע, הגדיר זאת כתחושה "של משהו שלא בטוח שחוזרים ממנו" (עמוד 11). כשקוראים בהמשך הספר על הקרב שניהל גדודו בצומת הצירים "לכסיקון־טרטור", נקרא התיאור של מצנע כאנדרסטיימנט של המבצע. 

"זה היה הלילה של מפקד אוגדה 143 האלוף שרון. כמעט כל ההחלטות העיקריות שהתקבלו בו היו החלטותיו. שרון פיקד על כוחותיו מתוך נגמ"ש מלפנים" (עמוד 104), כתב אזוב. לתפיסת שרון, מפקד "יכול להכתיב לכפופים לו רק את המשימה. את ה'איך' הוא יכול להכתיב רק בתנאי שהוא נמצא קדימה, בשטח, ומתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש" (עמוד 105). מאז המלחמה הצטייד צה"ל במערכות פיקוד ושליטה מתקדמות, ואף שיש למצות את היתרונות שהן טומנות בחובן, הרי שגישה זו של שרון חסרה לימים בקרבות במלחמת לבנון השנייה.

כוחות חטיבה 14 נעו ליעדיהם ועד לשעה 21:21, כשהגיעו לצומת "לכסיקון־טרטור", לא נתקלו בהתנגדות של ממש. ואז, כתב אזוב, "כאילו נפתחו שערי גיהינום" (עמוד 114). גדודי החטיבה ספגו אש תופת ומצאו עצמם נתונים בקרב שריון מטווחים קצרים.

בחושך ששרר התערבבו כוחות החטיבה והכוח המצרי אלו באלו והתקשו לזהות מי הוא מי. "על הטנק של מ"פ ז', רמי מתן, טיפס תוך כדי נסיעה צפונה חייל מצרי וביקש סיגריה. רמי הוציא רימון וזרק עליו. הוא נהרג" (עמוד 116). אפילו טנק המח"ט, אל"מ אמנון רשף, לקח חלק פעיל בלחימה. אחד מחיילי החטיבה סיפר שלפתע זיהה בסמוך שלושה טנקים מצריים. "המח"ט ירה ופגע בכולם" (עמוד 117). באותו לילה נהרגו כ־120 מחיילי חטיבה 14 ו־62 נפצעו. מספר שאין לו אח ורע בתולדות מלחמות ישראל בקרב בודד.

באותה עת ממש, "בהתקרבם הופתעו אנשי הצנחנים מהדממה. היה אפשר לשמוע את גלי התעלה. רק קולות נפץ מרוחקים הפריעו את השקט ב"חצר" המעוז. היה קשה להאמין שכ־800 מטרים משם נאבקת חטיבה 14 על חייה" (עמוד 134). פלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים בפיקוד רס"ן אבישי (אביק) טמיר, החלו לצלוח את התעלה לעבר הגדה המערבית בסירות גומי. בשעה 01:32 בלילה, 16 באוקטובר, "נגעה סירתו של סגן אלי כהן, לעתיד ח"כ ושגריר, ראשונה בגדה המערבית של תעלת סואץ. הונחו מטענים, והפרצה נפרצה. הגל הראשון הניח את רגלו וסימן את המעברים" (עמוד 135).

המח"ט, אל"מ דני מט, סיפר לימים "דיווחנו מילה אחת, 'אקפולקו'." (עמוד 135), שפירושה היה שכוח הצנחנים נאחז בגדה המערבית. המילה רצה במהירות בכל רחבי רשת הקשר ואת אנחת הרווחה שהושמעה במוצב הפיקוד של פיקוד הדרום היה אפשר לשמוע עד לקריה בתל־אביב. בהמשך צלחו גדוד 565 של החטיבה, בפיקוד סא"ל דן זיו, וחפ"ק המח"ט. גדוד 416, בפיקוד סא"ל צביקי נור, צלח יום מאוחר יותר. בבוקר תוגברו הצנחנים בגדוד שריון, בפיקוד רס"ן גיורא לב.

הרמטכ"ל אלעזר ששהה בחמ"ל הפיקוד אמר אז כי "זהו קרב ההכרעה שבו טמון סיכוי התפנית במערכה נגד מצרים. זו התפנית במלחמה [...] ואם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה וישחזרו כיצד עשינו את זה, יתברר שזו הייתה שיא החוצפה" (עמוד 136).

אבל למרות שהוקם ראש הגשר עוד רחוקה הייתה הדרך מצליחתן של שתי אוגדות לגדה המערבית של התעלה. צומת "לכסיקון־טרטור" עוד היה בידי המצרים, וכך גם ציר "טרטור" המוליך אל התעלה. "ועדיין היה גשר הגלילים – שעליו היה צה"ל אמור לצלוח את התעלה מערבה – מונח לצד הדרך, שבור, חסר תועלת, כמו מפלצת שתש כוחה" (עמוד 12).

העובדה שצה"ל, בכוח של שתי אוגדות, הצליח בכל זאת לצלוח את התעלה היא לב הספר וכוללת בתוכה את קרבות "החווה הסינית", המארב לחטיבה 25 המצרית, תקיפת בסיסי טילי הנ"מ בגדה המערבית של התעלה בידי כוחות שריון, את קרב סרפאום וקרבות נוספים.

"כדי לפתוח פרוזדור לצליחת התעלה ולהקים ראש גשר מעברה השני, לחם צה"ל באזור 'החווה הסינית' במשך שישים שעות. היו אלה שעות של כאוס, של שחיקה נוראה, של אבדות רבות. צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום – למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה" (עמוד 276). המחיר היה כבד. כ־450 חיילים ומפקדים נפלו במערכה על צליחת התעלה. 

אך לא תורת הלחימה של צה"ל הביאה להצלחת המבצע, כתב אזוב, "אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276). חשיבות היוזמה ורוח הלחימה היא, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מקרבות הצליחה.

ספר מעולה שכתוב בכתיבה קולחת ומהנה.
הספר הינו ספר צבאי קלאסי וכמו ששמו מכווין הוא ספר מצוין לקריאה על המערכה לצליחת תעלת סואץ,
הספר מתאר את האירועים במיקוד נכון ובדרגת המערכתית. ספר מצוין לעוסקים בתחום הצבאי ולמתעניינים.
יש לציין שהספר מעט חד משמעי בדעה המובאת לגבי אופיו של אריאל שרון.
לסיכום ספר מומלץ מאוד!

הספר מנסה להוות סיכום המוסמך לצליחת התעלה על־ידי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. אכן מחבר הספר עשה "חריש עמוק" וליקט עדויות רבות של מפקדים ומסמכים העוסקים במהלך הסבוך שכלל יחידות ואמצעים רבים. הבעיה העיקרית של הספר שאין הוא שונה מהותית מיתר הספרים הרבים שפורסמו בנושא (אולי הוא מרחיב את היריעה פה ושם). בעייתו העיקרית של ספר זה – כמו גם בעיתם של מחברים אחרים - שהוא מנסה לתאר את מהלכי כוחותינו אך החומר על מהלכי הנגד של האויב המצרי הוא דל, ולפיכך לא משקף את תמונת הקרבות בצורה אמינה. נכון שצבא מצרים לא מאפשר לתחקר את מפקדיו מאותם ימים אבל ממי שמתהדר בשירות במחלקת היסטוריה בצה"ל מצפים שלפחות ימצה את המידע הטמון הארכיוני צה"ל, בראש ובראשונה מיצוי המידע הטמון בצילומי האוויר הרבים שבוצעו במהלך הצליחה וכן על־ידי ניתוח של הררי הידיעות שהגיעו למודיעין ממערך האזנה של צה"ל. הציפיות ממחבר ספר ששרת במחלקת היסטוריה של צה"ל הם גבוהות ממחבר שאינו "מקורב לצלחת של המידע" וכאן האכזבה הגדולה.
גם ניתוח מהלכי כוחותינו הוא חלקי ולא כולל מרכיבים חשובים בקרב הצליחה כגון תרומתו של חיל האויר למהלך, מה עשתה הארטילריה שלנו, ובעיקר איזה מודיעין סיפק המטכ"ל והפיקוד למפקדים שעל פיו הם קיבלו את החלטותיהם.
הספר מקדיש חלק נרחב ל"מלחמות היהודים" אך נראה לי שהתמונה אינה מאוזנת די הצורך (במקורות לספר נעדרים ראיונות עם אריאל שרון ועם קצין המודיעין שלו יהושע שגיא). הספר מתמקד על תאור מה היה וממעיט לעסוק בשאלות מדוע היו כך פני הדברים.
החומר הוויזואלי בספר הוא מועט בכמותו ודל מאוד מאוד באיכותו. בספר בו מתוארים פועלם של גופים שונים הפועלים במקביל - החומר הגרפי הוא תנאי להבנת הנקרא, ולכן למרות עמלו של המחבר התמונה לקורא אינה ברורה די הצורך. לסיכום לא התלהבתי מהספר.