תקציר הספר:
טרוויס בואייט הוא רוצח ועבריין מין שחטף ואנס נערה צעירה, והחביא את גופתה.
בפשע מואשם צעיר בשם דונטה דראם, שבעצם נבחר כשעיר לעזאזל של מערכת המשפט והמשטרה, שכן לא עוול בכפיו, וגם המשפט עצמו היה מגוחך.
חוסר ראיות, הודאה מפוברקת, עדי שקר, רומן שמנהלים התובע והשופטת, אזלת יד של מערכת המשפט, עיר שלמה שתאווה לראות הוצאה להורג - וסנגור שקולו לא נשמע.
גרישם יצר כאן מותחן חביב למדי.
העלילה מוצגת כמין קרב, שבו את תפקיד הרע משחקים - התביעה, מערכת המשפט, בתי הכלא, המשטרה והשלטון. מנגד, עומדת הסנגוריה החלושה וטובת הלב.
לא ידוע לי עד כמה העלילה הזו ריאליסטית.
וגם לא זה מה שהפריע לי.
הבעייתיות בעלילה נובעת מכך שהיא מוצגת לאורך כל הספר כביקורת מגמתית ונוקבת, שחור על גבי לבן - כנגד המשטרה, מערכת המשפט, שלטון העיר ושאר יושבי מגדל השן.
ובכך, לדעתי, לקה גרישם כשבחר להציג את העלילה בצורה זו.
הרושם שנובע לאורך כל הקריאה הוא שגרישם מצודד מאוד בסנגור, מציג אותו כאדם טוב לב, עשוי ללא חת ונקי מכל פשע - ואילו התביעה מערכת המשפט, הם רקובים מהיסוד ויש להוקיע אותם.
התחושה היא שהוא מנסה, לעיתים בנואשות,"למכור" באמצעות הספר את השקפת העולם הזו.
הכל ברור מדי, נוקב מדי, ביקורתי מדי.
אבל אם נתעלם מבעייתיות זו, הרי שבסה"כ מדובר בעלילה מעניינת למדי שפורשת בפני הקורא היבטים מעמיקים על מר גורלם של אסירים חפים מפשע, מחדלי מערכת המשפט ויחסה לנאשמים, הגינות המשטרה וכן על אופיו של עונש המוות.
מחד, זה ספר שיכול להעביר בכיף נסיעה ברכבת, אך לא יזכר מעבר לכך.
מאידך, הוא טומן בחובו את אחת הדילמות האתיות החשובות ביותר כיום - שאלת הלגיטימיות בשימוש בעונש מוות.
אם לשפוט לפי רמת העלילה גרידא, הייתי מדרג את הספר ב-3 כוכבים בלבד, אבל רמת הכתיבה של גרישם, שעל כשרונו אין עוררין, ותיאור התהליכים המשפטיים בפירוט רב - שווים כוכב נוסף.
לסיכום, אני ממליץ על הספר ושמח שקראתי אותו.
