• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
טיפות שלג

טיפות שלג

מאת א.ד. מילר

הביקורת של אורי רעננה

תמונה של אורי רעננה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
טיפות שלג

טיפות שלג

מאת א.ד. מילר

הביקורת של אורי רעננה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אורי רעננה
הוצאה לאור:פן | ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2011
סדרה:פרוזה
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
יעל
לפני 13 שנים

“ספר חובה לכל מי שרוצה להבין, ולו רק חלק, מן ההתרחשויות והשינויים בחברה הישראלית היום, כתוצאה מן העלי”

36/44
ביקורות על טיפות שלג
הבאה
lara
לפני 15 שנים

“ספר נחמד, לא יתר מזה. ספר טוב להעביר נסיעה ארוכה......”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר יפה, כתוב במינון הנכון.
הרקע רוסיה בתחילת או בהמשך הפרסטרויקה, ההזדמנויות, הנכלים והנוכלים( ציון זכר רבים מתיחס
גם לנקבות).
בקיצור כולם זוללים את כולם, בכל הדרכים, שקר,אהבה , פיתוי ואלימות.
כשהספר נגמר, תם איתו החשק או המחשבה לעשות עסקים או להתעסק עם הזדמנויות לעסקים ברוסיה.
הספר קצבי, כתוב בשפה מדויקת, ענינית ומלאה. ממש טוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של אנקה
אנקה
3קוראים|גיל ממוצע48|100%נשים

על המבקר

תמונה של אורי רעננה

אורי רעננה

ותיק
חבר מזה 16 שנים
951 ביקורות•30 נבחרות•6,488 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אורי רעננה
אורי רעננה
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות951
ביקורות נבחרות30
לייקים שקיבל6,488
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת373ספרות מקורית206מתח ריגול והרפתקאות73

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אורי רעננה

אהבה בשש תיבות

אהבה בשש תיבות

מיכל בראון

ספר רב תחומי על משפחה בסיסי של גיבורנו דניאל בון-הבן, אנטון האב והגורם המסובב את התהליכים הוא האם.
זוהי מערכת סגורה של יחסים תלות, של כל אחד מהגורמים, שיוצרת משקעים במיוחד אצל בון. מערכת זאת עטופה אצל בון ביכולת לקישוריות והתקשרות ישירה שבסיסה אינו בעל ציפיות לטווח ארוך.
ועדיין חלונות פתוחים וקשרים נוצרים. וכמו במנהרה, על ידי שני צדדים. בון ואביו, בון ואימו בקשר וירטואלי, ובון וויוויאן: אשה דינמית, וחודרת מבט ותבונה.
הספר כתוב כמו מוזיקה בעוצמות שונות. במהלך הקריאה, נפרמת לאט לאט ובצורה רגישה , מערכת אילוצים ומגבלות שבון כפה על עצמו.
הקריאה הפכה אותי שותף אמפטי לגיבור, בלי קיטש שיכל לסתום את נימי ההבנה והמסרים שהספר נותן.
שווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
הנהר הקפוא

הנהר הקפוא

אריאל לוהון

קראתי את הספר בהנאה מרובה , למרות הסתייגות יחידה.
מדובר בתקופה "עוברית" בחיי ארצות הברית המתהווה. עדיין מותר להשמיד ילידים, והמשמיד הופך לגיבור וממונה ל.. שופט. בתקופה זאת, שניתן לראות בה מעצבת את עצמה לדורות הבאים, לשופט דרגות חופש בקבלת החלטות, ויכולת לעבור כהרף עין מתפקיד זה לתובע או עד.
הדיונים מהירים, והמעבר מהירארכיה אחת לגבוהה יותר, מהירים. גם שיטות החקירה הן פשוטות, ולכן גם מערכת הצדק והקהל שמגיע למשפט אם זה בפאב או במקום דומה, סמכות להביע את דעתם.
כשאני כותב שורות אלו,עולה בי תמיהה איך התפתח תהליך מופלא של מערכת מסודרת ומאורגנת כמו זו הקיימת היום.
בתוך מערכת זאת יש ערכים. במרבית המקרים ברורים כמו זכות הקניין ואחרים. בכל מקרה חברות והריון טרום נישואין, נחשבים לניאוף וחרפה. אפילו אם הזוג מתחתן מיד. במקרים אלו שולם קנס קבוע, למדינה??
הסיבוך מתחיל במקרים של אונס, שאין בן זוג מוכח, או במקרה הגרוע יותר, אחד האנסים הוא השופט.!!!
שם הנאנסת חיה בבושה גם אם תתלונן על האנס.
ציר העלילה מאויש על ידי מרתה ואפריים, שלמרות שנות הנישואין הרבות, עדיין נוהגים כזוג צעיר. אפריים עשה לעצמו חיים קלים ומשתמש בפסוקים של "שיר השירים" על פי המקור, או בהתאמות קלות כתבלין לביטוי אהבתו.
מרתה היא מיילדת, ומרפאה בצמחי בר, פסיכולוגית לעת מצוא, ובעיקר יזמית חברתית.
מכאן מובנת מעורבותה בכל ההיבטים של חיי הקהילה, וביניהם חקירת מקרה רצח ואונס.
מכאן אני ממליץ לקוראים להתרשם בעצמם מהספר.
הכתיבה בספר היא יפה, תיאורית ודינמית. היא אינה מחמיצה פרטים חשובים, ומביאה את האווירה של המקום, הריבוד החברתי, וקשיי החורף שהופך את המקום לנהר קפוא.
הבעיה היחידה שמצאתי בו היא שהדינמיקה ומקצב הספר "מואטים" במקומות מסויימים על ידי פירוט יתר.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן

אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן

ז'ול ברביי ד'אורווילי

ספר טוב מאוד בחלקו הסיפורי ומצויין בניתוח המנגנון הפסיכולוגי הנשי כפי שמתואר בספרות, ובגישת פסיכולוגים שונים כמו לקאן או פרויד.

הספר מביא שני תהליכים שמשלימים אחד את השני:
- רצונה של אישה אצילה להינקם בבעלה על ידי ירידה לזנות בצורתו השפלה ביותר.
- וידוי של בתה הקטנה, שמזעזע ומציג לאישה את המחיר שמשלמים בגישה זאת.
ספר קצר עם סגנון כתיבה מעודן, ונוגע ללב.

כאיש שאינו מודע לגישות הפסיכולוגיות בנושא זה, הזדעזעתי בתחילה מהמהלך ה"אמיץ" של האישה.
והנה באה ענת רונן ומקשרת את הרכיבים הללו לסיפורים כמו זה של "כרמן". עד היום זיהיתי את כרמן כחלוצת השחרור הנשי, והנה להופעה הראשונה שלה כאישה שהיא קלה כפרפר באהבה, יש משמעות נשית שראוי להעמיק בה.
הוא הדין בספר "סיפורה של O" ואחרים.
כדאי לקרוא את הספר.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
ילדי המבחנה

ילדי המבחנה

יהושע (שוקי) דור

ספר זה גרם לי לחוסר שינה ויום שלם של קריאה עד שסיימתי אותו.
נושא ילדי מבחנה או השתלות חוץ גופיות על כל צורותיהן, יכול להיות חבילה קשה לעיכול. וכאן השכיל הכותב להביא את התהליכים, כשהם שזורים בהיסטוריה האישית שלו על גווניה.
מזלו של פרופסור יהושע דור דומה קצת לגלישה על גלים. לתפוס את הגל בהיווצרו, ולרכב עליו לכל אורך הדרך.
במקרה שלנו הכותב חווה את התחלת המחקר, ולווה אותו תוך בניית מרכז מפואר לנושא במרכז הרפואי בשיבא.
הוא הבין כי ההפעלה וההגעה להישגים מותנית בהעמקת התודעה בציבור, ואפילו קבלת היתרים מרבנים אורתודוקסיים וחרדים.
ואפילו רומן אפלטוני עם אדווינה, חוקרת מעולה, מוסיף תבלין. בצד תהליכים של ניסוי ותעייה.
הישירות והכנות בכתיבה מתבטאים בהבאת תחרויות בין קולגות לא דווקא לעבודה הישירה, אלא של טרמפיסטים כמו פרופסור משיח, שקופצים בראש, בסוף תהליך מורכב וארוך, וכל מה שנותר הוא להוליד את התינוק בלידת חתך.
הספר מביא תהליכי הקפאת זרע, ביציות ואף עובר.
הסיפור של קיוון כהן, מרגש במיוחד, ואותו אשאיר לקוראים.
לא נתתי ציון מרבי, כי חלק מהאפיזודות דורש ניכוש, אבל אין בזה לפגום מהערך המוסף שספר זה נותן לקוראיו.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
הנאום הריק

הנאום הריק

מריו לבררו

תמיד תהיתי מהוא אקזיסטנציאליזם, והנה בקריאת ספר זה התגלה לי סוד הפלצנות.
עליך לכתוב נשגבות על לא כלום!!!
למשל, אני והמוחק (אם יש דבר כזה היום), ויחסי אל ... הממשלה, אפשר גם שואה, או כל דבר אחר.
אם אצליח להגיע ל 172 עמודים, אהיה מקובל על החברה הגבוהה ואולי יצטטו אותי, בפגישות קוקטייל.
למשל:" מצב המוחק מול דף ציורי ילדים מעלה שאלה משפטית ובעיקר אתית.."
יכמו שאמר הילל הזקן " ואידך זיל שלים.." והתרגום " ומכאן צא ולמד.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
סרטי מרקורי מציגים

סרטי מרקורי מציגים

אנתוני מארה

לעתים יש ספרים שקריאה בהם יוצרת רצון לטעום את תוכנם לאט לאט.
כזהו הספר הזה.
כמות מטבעות הלשון , התיאורים הישירים והסמויים בו, עצומה. וכל התעמקות בו מביאה עוד תובנות.
להלן כמה דוגמאות:
"איפה הכלא?" שאלה מריה.
"אני חושבת שהכל כאן כלא."
כל מקום שאליו מריה הסתכלה החזיר לה מבט מאשים.
או, לאחר רעידת אדמה ליד האטנה:" הנחשול בלע ערים שלמות .. ופלט אותן כמעלה גירה .... סביב סביב , יצורי ים משונים טבעו באוויר".
וקטע אחרון :( מעיתון) "סיניורה אוגוסטינו. אי ספיקת לב."
"יש אנשים עם מזל" אמרה אנונציאטה. .... " הלב שלי הפסיק לספק כבר מזמן, ואני עדיין פה"
והנושא, קצת מתאים לתקופתנו, ערב מלחמת העולם השניה, נקבעת ועדה בארה"ב לצנזור סרטים, וספרים לא ראויים. יש צנזורה, ומתפתחות טכניקות לעקוף אותה.
ספר רב שכבתי מענין ומרתק.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
דלת אמות

דלת אמות

יערה ענבר

אודה ואתוודה כי כמעט ולא קראתי ספר זה.
איני דתי ולא, כל שכן, חרדי. ההתעמקות בתלמוד נראתה לי , עד לקריאת ספר זה, טובה לחרדים. נתקלתי בפרשנות "משפטית" שניתנה על ידי רב לסוגיה מסויימת, והוקסמתי מהמתודולוגיה שלה.
ומצד שני , אמרתי לעצמי, " נו, זה כל עורך דין להטוטן יכול לעשות".

הפעם גיבור הספר הוא פרופסור לתלמוד, חילוני במוצאו, וחילוני כיום, שמדבר על ערכים אנושיים המצויים בתלמוד ויחס הרבנים אליהם.
אחד מהעיקרים שמוזכר שם הוא קידוש ומתן מקום למחשבות שיוצרות מחלוקת או "איפכא מסתברא" שנדרשה בשביעי לאוקטובר, ולא הייתה. ויש עוד דוגמאות.
בטרם תידרשו ללבוש קפוטה ושטריימל, אומר כי הדברים שנאמרו לעיל, הם במסגרת הסיפור.
עיקר הדברים הם ביחסים במשפחה, שמובילים לגירושין של ההורים, והשפעתם על התפרצות שקט והסתגרות קטטוניים אצל הבן. נ(ו)חם שמו.
הפורקן של הבן הוא בצילום, ובזה הוא מבטא את עולמו הפנימי.
היחסים במשפחה דינמיים ומרתקים, אנושיים כל כך, בכל הקליפות שלהם. אלישע האב שמנסה להתקרב לנחם אבל חסר כלים, לילי האם עם יכולות מעשיות לא שימושיות, ומעגלי המשפחה המורחבים. בל נשכח את פוקוס, כלב רחוב , בעל תבונה ואינטואיציה שמשמן את העלילה.
ספר כתוב בכישרון, שווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
בוגדת נאמנה

בוגדת נאמנה

אולסיה קנטור

השאלה שהספר מעלה היא כיצד לשרוד במנגנון דיקטטורי ש"מתפרנס" מהלשנות, הפחדה בשיטות שונות, ותקיפת יצר ההשרדות הטבעי של האדם.
המקום: רוסיה הסובייטית עם מנגנוניה ה"משוכללים" בצורת העלמה של יחיד או קבוצה, זריעת אי אמון בין ה"אזרחים", ובעיקר ניצול הכוח להטבות אישיות.

על הקרבן להחליט אם ל"שתף" פעולה, ולקבל מטריית הגנה, או להצמד לעקרונותיו ולקבל את העונש המתאים.

כך היא סופיה שאביה נעלם ביום אחד, ומשפחתה יוצאת אל היער לחיות בצד הפרטיזנים.

סופיה אינה מוותרת על מטרתה למצוא את אביה ולדעת מה קרה לו. היא מקריבה גם את גופה לצורך הענין, לאו דווקא בקהות חושים.

הסוף מפתיע אך הגיוני. וזאת אני ממליץ לקוראים לחוות בקריאת הספר.
העלילה דינמית קצבית ומעניינת.
שווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה
מפקד השדה הגדול מכולם

מפקד השדה הגדול מכולם

אלישיב שמשי

נכנסתי לספר זה מכמה טעמים.
א. דמותו של יגאל אלון בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל, היא מוחמצת. זאת לדעת חוקרים רבים. פשוט הוא נפל ברשתו של בן גוריון, ולא קיבל את המגיע לו כשהדמות המקבילה היא משה דיין.
ב. אלון זכה לביוגרפיה מפוארת , כתובה על ידי אניטה שפירא שכל מה שאני יכול לעשות זה לגרוע מעוצמתה.
כשקראתי את הביוגרפיה שכתבה שפירא, הרחתי את הטבונים בכפר תבור כיגאל גדל שם עד למעבר ללימודים בבית הספר כדורי.ואילך.

מאידך, אלישיב שמשי הוא היסטוריון צבאי, אמיתי ( לא כמו כמה פיברוקים מפוארים על מלחמת השחרור). וככזה, הוא מרים עיניו אל המכלול. לדוגמה ספרו "היכן אני נמצא לעאזאזל" , על טעויות ניווט בקרב ומשמעותן.
הוא אינו מחליק בעיות מחד, ואין הוא כותב להביא לגיליוטינה את מושא הדיון שכשל או ההיפך.
אלישיב סיים את הצבא כאוגדונר, ואני סיימתי שירות מילואים עם אותו צוות,בתפקיד נהג טנק עם אותו צוות אורגני,( צוות בריבי), בכל המלחמות. ואני עוקב אחר ספריו.
בספר זה משתדל אלישיב להציג את יגאל אלון מההיבט הצבאי , הטקטי והאיסטרטגי. כיצד התפתחה אצלו הדמות של המפקד שלוקח אחריות לטעויותיו ולאלו של פיקודיו. כיצד הוא הבין נכוחה את הביטוי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וזאת באמת, במקרים רבים, במצב של "מעטים מול רבים".
אלישיב מצליח להביא את הקרבות ומורכבותן הן מנושאים איך להפיק יותר מהכוחות העומדים לרשותו, טקטיקות, הגישה העקיפה ועוד ועוד.
שלא כמו בספריו האחרים, חסרות כאן תמונות, ובעיקר מפות או תצ"א. השימוש בשמות הישובים הערביים המקוריים, צפוף מדי והקשה על הקריאה הרציפה.
מצד שני ניתן לראות צבא צעיר, ללא משמעת. לא אחת , מג"ד מחליט לסגת, מבלי לדווח על כך למעלה, כי ירו עליו מספר כדורים, החליט כי האוייב חזק יותר וכהנה וכהנה.
אותם מגדי"ם, ואחרים לא הבינו כי הכוחות האחרים תלויים בהם.
ובתוך כל הקרבות היו נצחונות, לעתים עם הרבה מזל.
בתוך הסיפור עולה הפוליטיקה.
יגאל אלון מתבקש לאייש תפקידים ברמות שונות. והנה הפלא ופלה, נבחרו רק אנ"ש, אנשי פלמח, קיבוצניקים. לא נבחר איש ( למעט מיקי סטון), לתפקידים אלו .
איך אומר אהרון ברק " חיפשתי , אבל לא מצאתי."
איך אומר אחי שהיה בצוות של התותחים שהבעירו את שדות החיטה ליד הדגניות ועצרו את הסורים במלחמת השחרור: עצרנו אותם יחד , הקידום היה לפי הקיבוץ.
גם כשצריך לספר לבן גוריון על הכשלונות בלטרון, נשלח בסוף רבין לבשר לו.
( למה זה מזכיר לי משהו באוקטובר?)
יצאתי בהרגשה כי בנושאים אלו ( מינויים, ודיווח לדרג בכיר), עדיין אנחנו מכים על אותו סדן, אולי עם פלפון ולא בג'יפ מקרטע.
ולבסוף כותרת הספר:
מספרים על נח( מהתיבה), כי היה צדיק תמים לדורותיו. והשאלה אם זה לדורו , או היה גדול מכל הצדיקים.
כותרת הספר בומבסטית. :... "הגדול מכולם?"
אני מזכיר למחבר הספר, אלישיב שמשי כי גם הוא מכיר אוגדנר שריון בשם מוסה פלד, שהציל את רמת הגולן, וזאת בפיקוד שקט ומבין.
האחרון זכה להיות מונצח על הקיר בווסט פוינט בארה"ב, כ.. אחד ממפקדי השריון הגדולים בהיסטוריה. ואל יהיה זה נקל בעיניכם.
נ.ב
שירתי ביום כיפור תחת פיקודו, אמנם כחפ"ש- עגלון של טנק.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי רעננה

ביקורות נוספות על "טיפות שלג"

טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

****


לקרוא את הספר הזה היה בשבילי כמו למצוא שטר של 200 שקל בכיס של מעיל מהשנה שעברה. פשוט כיף. בניגוד למה שאפשר לחשוב על ספר שמתחבא מאחורי כריכת-המותחן-השגרתית הזו, לא תמצאו כאן בלש משטרה מוסקבאי הגון ומיוסר שמנסה לפענח תעלומת רצח בשלג, תוך כדי שהוא מנסה להתחמק מאשתו הגחמנית וממפקדו המושחת. אין פה אפילו תעלומת רצח. הפשע היחיד שיש כאן הוא זה שיצר המעצב הגרפי של הוצאת ידיעות אחרונות שהיה עייף כנראה מכדי לקרוא את הספר, קרא שתיים שלוש שורות של תקציר ושח לעצמו, יאללה, מוסקבה, שלג, גופה, הבנתי, והכין כריכת-אימג'-בנק שזועקת: אל תיגע בי, קורא! אני ב-29.90 ש"ח ואני סתם ספר בזבוז זמן! לך על איזה בלדאצ'י, כי אני כמוהו רק כתוב פחות טוב!

ואיך בכל זאת הגעתי לספר הזה? אמא שלי קיבלה ספרים במשקל מהוצאת ידיעות אחרונות, כנראה בגלל המנוי לעיתון, וזרקה לי עשרה. אז לקחתי. למה לא. והנה, רווח נקי. התחלתי לקרוא אותו עם גבה מורמת בספקנות, ועל העמוד הראשון קלטתי שיש כאן ספר חזק. משעשע, מתוחכם, כתוב מצויין, סקסי, קצר (תכונה נפלאה), ומעבר לכל זה, מסופר בנונשלאנס בלתי-מתאמץ שסופרים מיומנים במיוחד מתקשים מאוד לסגל לעצמם.

"הוא היה חמישה-עשר סנטימטרים נמוך ממני, עם בלורית של להקת בנים, חליפה בעשרת אלפים דולר וחיוך של רוצח. היו בו מינונים שווים של ברק וזדון... כשהעברנו אליו את המסמכים, הוא העביר את הדף הראשון, דפדף בחזרה, התרווח בכסאו, ניפח את לחייו, והביט סביבו כאילו הוא מחכה שמשהו יקרה - מופע סטריפטיז אולי, או דקירה. הוא סיפר בדיחה נכלולית. אם צחקת מהבדיחות שלו הרגשת אשם, ואם לא - הרגשת בסכנה".

"בחג המולד ביקרתי את אבא ואמא. זאת היתה טעות איומה. הדלקנו להבה בפודינג המסורתי בשביל הילדים, וכשכובעי נייר שמוטים באלכסון על ראשינו, קיימנו את מצוות השתיה כמעין חובה שיש לה יותר סיכויים להיגמר ברצח מאשר בשמחת חג אותנטית".

"איזה בזבוז," התלוצצה טטיאנה ולדימירובנה. "כזה חורף ואין מלחמה."

"ראש העיר הקודם עשה מאמץ אמיתי להילחם בשחיתות. אחר כך מצאו את הגופה שלו. זאת היתה התאבדות. הוא ירה לעצמו בראש, פעמיים".

ניק (ניקולס, קוליה) הוא עורך דין מפירמה לונדונית שמואס בחיי הכלום שלו בלונדון וקופץ על ההזדמנות לבלות זמן בכוכב הלכת המושחת שנקרא מוסקבה. הוא עורך שם חוזים עם אוליגרכים מפוקפקים, חברות ממשלתיות עלומות, קונגלומרטים של נפט, פלדה וכסף, וכמו כולם (כל הזרים שמגיעים לעבוד במוסקבה, לפחות) - גוזר לעצמו את הקופון הנדרש ומשכנע את עצמו שבעצם זה בסדר, שאף אחד לא נפגע, שאם זה לא היה הוא, זה היה מישהו אחר. בעיקר, הוא מספר לעצמו שהוא בעצם בחור טוב, שבז לאלה שנשארו בלונדון והולכים בתלם. אז הוא מעלים עין רק אם זה ממש דורש את זה, והולך לזונות רק לעתים רחוקות. אבל הוא יודע שיום אחד, הכול יחזור אליו, ובגדול.

הסופר, א.ד. גורדון (סליחה, מילר) - צעיר ממני בשנה, מסתבר. וכמו שניכר מכל עמוד בספר שלא יכול היה להיכתב בשבועיים של תחקיר-אה-לה-אשכול-נבו במוסקבה - הוא אשכרה התגורר ברוסיה כמה שנים, וזהו ספרו הראשון, לעזאזל. והוא יודע לכתוב. חוץ מאיזה עניין שנראה לי קצת לא שייך - הספר הוא סוג של מכתב ארוך לאיזו אהובה נוכחית, דבר שאין לו שום צידוק או צורך - הקריאה נעימה ומשעשעת, ובסופה אתה מגלה שגם אתה משתוקק לנסות להתגורר קצת במקום כמו מוסקבה, להתרועע עם אנשים שחיים על גבול הפשע, לנשנש פירושקי ולשתות וודקה בלוויית איזה הרינג משובח.

אחלה.


****

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

זה ממש לא רומן מתח פסיכולוגי. אין בו מתח ולא פסיכולוגיה ולפי מבנה, כמות הדמויות ואורך הספר זה לא ממש רומן.
העלילה לא מותחת ואפילו די מונוטונית והסוף ידוע מראש, אבל זה ספר נפלא שמתאר בצורה מדוייקת להפליא את המתרחש ב"אמא רוסיה" אחרי נפילת הקומוניזם.עלייתם כל הכוחות האפלים, השחיתות, ההפקרות, הכאוס, שלמזלי למדתי עליהם בזמנו רק מהטלויזיה ומהעיתונות כי להורים שלי היה שכל להוציא אותי משם בתחילת שנות ה-90. בסה"כ אנשים ניסו לשרוד, ואיבדו בדרך את המוסר, ועשו דברים פשוט כי יכולים.הספר מאוד הזכיר לי את "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב, רק שבמקום עלילה קצת בדיונית של כתיבת הספדים לאנשים חיים, כאן העלילה מאוד ריאליסטית, ולמעשה אולי אפילו קרתה ולא פעם אחת במציאות המעוותת של התקופה.
ממליצה למי שמעוניין ומסוגל להתחבר לתקופה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ענתי10
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

אחד הספרים המשעממים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. אם זה רומן מתח פסיכולוגי, אז אני מלכת אנגליה. מכיוון שאני אפילו לא הנסיכה מווילס, זה לא מתקרב להיות רומן מתח פסיכולוגי, אולי פסיכולוגי בגרוש. העלילה צפויה, הדמויות סטריאוטיפיות... עו"ד הבריטי התמים, המנומס והמסכן ומולו נשים רשעיות בלונדיניות וצעירות עם חצאיות המיני שלהן והמגפיים עם העקבים. רחמים! צר לי, לקרוא ספר שלם בו הגיבור הראשי הוא דביל זה פשוט לא מהנה!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

תיוג מיועד לחסוך לנו חשיבה: במקום לחשוב על כל דבר לגופו - עניין מעייף וגוזל המון זמן - אנחנו מקבצים לקבוצות וכשאנחנו נתקלים בפרט מקבוצה, אנחנו יודעים מיד מה אנחנו חושבים ומרגישים כלפיו. זה, כנראה, ההסבר לחלק גדול מקוראי הספר הזה שחשבו שהוא "בזבוז של זמן" או "ספר לא משהו". הם ציפו לקרוא ספר מתח, ומבחינתם הספר הזה לא סיפק את הסחורה שהבטיח. נכון שאין בו גופות ובלשים (הגופה היחידה המתוארת היא בכלל משל), אבל אני דווקא מצאתי אותו מותח ומעניין מעל הממוצע, ולגמרי לא הייתי משווה אותו ל"ילד 44" - אם כבר הוא הזכיר לי את "ציפור רעידת האדמה".

אנשים העוברים לחיות ולעבוד במדינה שאינה מדינתם, אלה שאני מכירה - בחיים ובספרות - בדרך כלל בורחים ממשהו. לא תמיד הם יודעים ממה, לא תמיד הם מבינים שהם בורחים, אבל תמיד אפשר לראות את שובל האבק שהותירו כפות הרגלים במנוסה. ניק גיבור הספר הזה בורח מחיים משמימים בפרבר באנגליה, ממשפחה שהוא לא במיוחד אוהב, מהורים שבעיקר מביכים אותו, ממחסור בחברים ובקשרים עמוקים. ניק הוא עורך דין שנעוריו חלפו בלי הנאה והוא מתקרב לגיל העמידה ולנטישת שאיפותיו. חברת עורכי הדין בה עבד בלונדון הציבה אותו במוסקבה לשנה - שנתיים, בפיתוי העמום של שותפות כשיחזור. הוא עוזר לסגור עיסקאות ספק כשרות ברוסיה של תחילת שנות האלפיים, בה נראה שאין שום דבר כשר ואין שום חוק - כתוב או לא כתוב - שתושביה למודי הסבל לא יהיו מוכנים לעבור עליו.

הספר הוא ספר ביכורים של מילר, כתוב פשוט נפלא. מילר בונה את סיפורו כך שהקוראים מנחשים את מה שגיבורו ניק פשוט מסרב להבין: שהחנון הזר ימשיך לרמות את עצמו גם כשתוצג בפניו האמת כתובה שחור על גבי לבן. שמי שחי במדינה אחרת יכול רק להשלות את עצמו שהוא באמת מבין את החוקים ואת הדקויות, אפילו אם הוא מבין את השפה. ושבסופו של חשבון למרות כל ההצדקות העצמיות הוא ייאלץ להכיר באמת, ולהמשיך לחיות עם עצמו.
אהבתי אותו מאד. למרות התקציר - המבטיח "רומן מתח פסיכולוגי" - הוא אינו ספר מתח. הוא מתאר נפלא את היכולת האנושית כל כך לרמות את עצמנו, לשאוף למטרות שאין לנו יכולת להשיג, ולנסות לשלם עבורן במטבע (מוסרי) קשה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

התאכזבתי קשות. לא, לא מהספר המקסים הזה, אלא מהביקורות הפושרות שנתנו לו הקוראים באתר, מההצלחה הקלושה לה זכה, מההד הנשמע בקושי, בשעה שהספר הצטנע לו ונקבר בתהום נשייה.
בארץ מולדתו, בריטניה, הספר דווקא עשה את זה בגדול, אבל אנחנו לא בריטים, אין לנו את ויליאם וקייט וגם לא סימפטיה מיוחדת ל-א. ד. מילר המוכשר.
על הפתקית הכחולה, שהוצמדה לספר בחנות הספרים, רשם מישהו: "בסגנון ילד 44", הגדרה מפוספסת מאין כמוה. הדמיון בין שני הספרים מתמצה בעובדות הבאות: שניהם נכתבו בידי סופרים בריטים, צעירים, ספרי ביכורים, שניהם עוסקים ברוסיה, שניהם ספרי מתח (לא מדוייק...).
וההבדלים: גדולים מני ים.
ילד 44 הוא ספר העוסק ברוסיה הסטליניסטית, כתוב טוב, נטול הומור, לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי ומתחפש לספר נהדר. התחפושת הוסרה מפרצופו של המחבר בספרו השני הגרוע מכל גרוע: הנאום הסודי. ילד 44 הוא ספר מרתק בגלל התאור המזעזע של תקופה איומה ונשכחת. הספר הוא שיחזור מפואר של מקרה היסטורי שנשען על תחקיר מדוקדק ומרשים. יכולתו של סופר נמדדת בספר הבא. ופה, איך להגיד, הוא פישל בגדול. (כתבתי ביקורת על הנאום הסודי. אני מפנה אתכם, קוראים יקרים, אליו, וממליצה להוסיף איזה שבח קטן, בהזדמנות זו...:))
א.ד. מילר (מה זה א.ד.? אדוארד דניאל, אדמונד דיוויד...) הוא מספר מוכשר ונטול קיטש, בעל כתיבה שנונה ומשעשעת, דימויים יפהפיים ומיוחדים במינם, כישרון פואטי, התבוננות של צייר, של פסיכולוג, סוציולוג, מדריך תיירים, אנטרופולוג והיסטוריון. הוא לוכד את רוסיה העכשווית בתוך בועת השירה שלו וממנה היא בוקעת דקדנטית, מאוסה, מושחתת, פרוצה, שתיינית, גסת רוח, נהנתנית, המונית, וולגרית, תחמנית, נכלולית, ובעלת מוסר של גן חיות נטול סורגים.
מי שמחפש סיפור גדול, מוטב שיקרא את ילד 44. מי שמחפש סיפור מתח גדול, יתאכזב מטיפות שלג. הסיפור נותר בעל קצוות פרומים, נטול פיתרון קבוע כשלג נמס.
מי שרוצה ללמוד על רוסיה של היום וליהנות מכל שורה נפלאה, שיקרא את טיפות שלג.
את התקציר אפשר לכמת לשורה וחצי עם עודף.
את ההנאה וההתפעלות אי אפשר לכמת בביקורת הזאת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אפרתי
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

בחודש האחרון מצאתי את עצמי קוראת פחות מהרגיל, מסיבות אוביקטיביות כמו תיכנון טיסה לתאילנד יחד עם בנותי(כן כן טסות לחודש שלם לתאילנד) או סיבות פחות אוביקטיביות של תירוצים עצמיים (כגון הערמה של ה20 ספרים ליד המיטה לא מושכת מספיק) ובכל זאת באיזה לילה של נדודי שינה ארבע לפנות בוקר לקחתי את "טיפות שלג" והתחלתי, נהנתי לקרוא, השפה קולחת, התרבות הרוסים מענינת, דרך הצגת הספר כמכתב ארוך שכותב הגיבור לחברתו לה הוא אמור להינשא, מעיין וידוי וניקוי חטאים לפני החיים ביחד. אהבתי את ההדרגתיות בה נבנתה העלילה, אהבתי את הרעיון שהקורא מבין לפני הגיבור את התרמית , מזדהה ומבקר בו זמנית את הגיבור.. ספר חמוד,כייפי לקריאה. למה ארבעה כוכבים? כי מיד אחריו בלי הפסקה אפילו לקפה לקחתי ספר חדש ושקעתי בו... לסיכום ספר בהחלט טוב, לא ארוך במיוחד ומעניין.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•גלית
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

אני הייתי האיש שמעבר לדלת. טיפת השלג שלי הייתה אני." (עמ' 223)

ניק הוא עורך דין בריטי שמתגורר במוסקבה המודרנית של תחילת המאה ה-21. הוא היה, כפי שהגדיר זאת "עורך דין לא מי יודע מה עם חיים לא מי יודע מה", והוא השאיר זאת מאחור ועבר למוסקבה. שם הוא מסוחרר ממגוון האפשרויות, הנהנתנות, השחיתות המוסרית, מועדוני הלילה אפופי הסקס והמסתורין. הסיפור מתרחש במשך חורף אחד מושלג מאוד. זה החורף שלאחריו ניק יגיע לתובנות לגבי עצמו. "טיפות שלג" הן סלנג מוסקבאי לגופות שמתגלות כששלגי החורף מפשירים. ברגע שהשלגים הפשירו, ניק גילה גם את עצמו.
המתח בסיפור הוא קלוש, אבל הוא כל הזמן נוכח. יש תחושה מאיימת שמשהו עומד לקרות, שזו כרוניקה ידועה מראש. לחיים נטולי העכבות המוסריות שניק מנהל במוסקבה יכול להיות רק סוף אחד. ובחיים האלה יש את מאשה וקטיה, האחיות לכאורה שניק פוגש במקרה בתחנת הרכבת ואיתן הוא מנהל מערכת יחסים קרובה. יש את הקוזאק, איש עסקים ערמומי שמייצג מיזם משותף לקידוח נפט. ויש את השכן אולג ניקולייביץ' שחברו נעלם יום אחד.
מוסקבה משחררת את ניק מכל העכבות שלו, הופכת אותו לאדם שלא חשב שיוכל להיות, ורק שם, בבועה הזאת שיצר לעצמו, הוא מצליח להיות כזה. החיים שלו שם הם נתק מוחלט, הגבול בין הטוב לרע מיטשטש, מותר לעשות הכול, וגם אם איזה קול קטן ורחוק מזהיר אותך, אתה משתיק אותו וזורם עם הכול.
הספר לא היה בעיניי ספר מתח בהגדרה. מלכתחילה היה ברור כיצד ייגמר הסיפור הזה. את הסיפור מספר ניק לחברתו הנוכחית בלונדון, ונקודת המבט שלו על קורותיו במוסקבה היא בדיעבד. זו נקודת מבט מבודחת, קלילה מאוד, לא מתרגשת משום דבר, מודעת אבל גם לא מודעת, מפוכחת ובאותה מידה גם מתכחשת למציאות. הספר כתוב בצורה נפלאה, מאפשר לקורא לטייל ברחובותיה המושלגים של מוסקבה, לנשום את האוויר החד והמקפיא, ובעיקר לצפות לרגע שבו השלגים יפשירו וכל הסודות יעלו על פני השטח, וניק יבין את מה שאנחנו הקוראים, כבר יודעים ומבינים.
אהבתי מאוד את הספר. הוא היה בעיניי ספר מיוחד מאוד, עם כתיבה מיוחדת מאוד והרבה עומק. מהספרים האלה שאתה עוד ממשיך להרהר בהם גם לאחר שסיימת. מומלץ!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

ספר משעמם, כלל וכלל לא זורם.
המחבר חוזר כל הזמן על אותם התיאורים לרוסיה, ללא עלילה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

אחד מהיתרונות של החורף כאן באפריקה הוא שאני מוצא עצמי כמעט ערום, על הדשא שלי, אוכל קלמנטינות, שותה "סטלה" קפואה ומשתזף ביום הכי קצר בשנה, יום שבעולם המתוקן מוקדש בדרך כלל לבניית בובות שלג או פינוי ערימות הלבן הזה מכביש הגישה לבית שלך.
והעונג של יום כזה ופעילות כזו מצליח להאפיל אפילו על ספר גרוע, כי מה היא הבעה דלה, סיפור קלוש ונסיון להיתלות באילנות כבירים כדוגמת גרהם גרין (חוצפה שלא תיאמן) לעומת קרני שמש מלטפות, מענגות ונוגעות בפנים ובחוץ?
אז כאמור הספר לא שווה השחתה של זמנכם הזול או היקר, מה שכן, בין קלמנטינה ללגימת "סטלה ארטואה" קפואה, הוא מביא הרהורים נוגים על אותה חלקת אדמה המכונה רוסיה.
כי אם יש מסקנה אחת העולה מ-99 אחוז מהספרים שעוסקים באותו מקום, החל מספרי אראסט פנדורין, עבור בספרים כגון "אפלה בצהריים" של קסטלר וכלה בכאלו העוסקים ברוסיה העכשווית, הרי שהיא חוסר החשיבות של חיי אדם, חוסר החשיבות של זכויות אדם, חוסר החשיבות של אדם באשר הוא ובכלל - הדרך הקשה שבה עוברים תושבי אותו מקום את התהליך שנקרא במקומות אחרים "חיים".
אז אני מפקיר את גופי שוב לשמש האפריקאית, לוקח עוד לגימה מהסטלה וחושב על זה, שלפחות בגלגול הזה, טוב להיות אפריקאי.

לפני 12 שנים•ליאור