"חשיש בגיל שתים עשרה... הרואין בגיל שלוש עשרה... עיסוק בזנות בגיל ארבע עשרה... סיפור נעוריה של כריסטיאנה פ. הוא סיפור מדהים, שאינו נותן מנוחה. בגילוי לב חושפני, בדייקנות מפתיעה של זיכרון היורד לפרטים, בפשטות נוקבת עד כדי אכזריות, ובבהירות אינטליגנטית להפליא, מתארת כריסטיאנה את כל מה שעבר עליה ב``שנות הסמים`` שלה, עד אשר עלה בידה - שלא כמו רוב חבריה וחברותיה - להיגמל מן השיעבוד לסם. מעבר לכל המזוויע והמעורר חלחלה שבחיי המכורים להרואין, מצליחה כריסטיאנה לעורר בקורא תחושת אהדה בלתי רגילה - אהדה אל הילדה - הנערה, שהתערערות חיי המשפחה ולחץ החברה והעיר המודרנית סוגרים עליה מכל צד ודוחפים אותה באורח כמעט בלתי נמנע אל זרועות ה``חבורה`` הנרקומנית. זהו מסמך מרתק ומזעזע כאחד, שזעקת הקריאה לעזרה הבוקעת ממנו מעורבת בצעקה מאשימה כלפי החברה שאנו חיים בה."
זהו התקציר של הספר המתוקשר "אני כריסטיאנה פ.".
קראתי את הספר לפני תקופה ארוכה יחסית,בהתאם לכך גם הביקורת יכלה להיות יותר טובה.
תקופה ארוכה חיכיתי להניח את ידיי על הספר גם בגלל "כמו גחליליות" של נורית מץ שקראתי לפני כשנה,והייתי בטוחה שגם הספר הזה לא יאכזב אותי, וכמובן בגלל כל הרעש והמהומה שהיה סביב הספר (הי,זה עבד עם הרלן קובן).
אחרי שסרקתי את תל אביב בחיפוש אחר הספר ורכשתי אותו במיטב כספי,יש לי רק דבר אחד לומר- "מסמך אנושי מזעזע", ולא יותר מזה. הסיפור עצמו מעניין, גדוש בפרטים ואפילו מספק מידע כללי בין לבין. אבל לא לחינם ציינתי בהתחלה שמדובר ב"מסמך". כי בדיוק כך הוא כתוב.. אני לא בטוחה אם זו עבודתו הגרועה של המתרגם, כי אני חייבת לציין שלטעמי האישי השפה בספר כל כך גרועה שזה מה שהפריע לי בעיקר בקריאת הספר.
כנראה זו באמת הכתיבה,או התרגום. כי באמת שזה סיפור מעניין (או לפחות אמור להיות כזה), הפרטים שמועברים שם פשוט מזעזעים. אבל בניגוד ל"כמו גחליליות", לא הצלחתי לגלות הרבה אהדה לגיבורה. זאת אומרת,כן יש לי אהדה כללית אליה,ובגלל הקרבה האישית שיש לי לנושא אני אף מצליחה להזדהות מעט עם חלק מהדמויות בספר, ולחשוב מה הייתי עושה במקומן.
אבל האם הייתי ממליצה לקרוא את הספר? אולי בניסוח אחר, אולי בתרגום אחר... אולי בכלל עדיף לראות את הסרט.

















