בעקבות המצב רשמתי לעצמי שלושה אפלפלד עם חצי כוס מים, ספר אחד כל יומיים. ואכן הם הוכיחו את עצמם, כמו רטיה קרה על הלב בימים לא שגרתיים אלה. הכתיבה של אפלפלד רגשית, מאופקת וחכמה, ונטולת סנטימנטליות דביקה שקל היה לו ליפול אליה. ארוין/אהרון הוא נער יהודי מבוקובינה שאיבד את משפחתו ומצא את עצמו כמו רבים אחרים מתגלגל למחנה עקורים באיטליה. הוא רוב הזמן ישן. אלא שבשנתו הוא חי לגמרי בתוך המציאות המשפחתית הישנה והטבעית וכשהוא ער, הוא במציאות המוזרה והמופרכת של נער פליט חיוור הנשזף בשמש לחופי הים התיכון. החלום נתפש כמציאות והמציאות נדמית כמו חלום. מכאן מתחיל תהליך שבו הוא מחפש את הדרך ליישב בין זהותו החדשה והלא ברורה עדיין לזאת שאבדה לו באכזריות. תהליך ההכרה בטראומה, בניית המציאות החדשה וההשלמה ביניהם, הם נושא הספר. אקטואלי מאוד לימים כאלה וגם לאלה שיבואו עלינו בהמשך. בדרך הוא עובר בחוות הכשרה בהרי ירושלים ובקרבות של טרום מלחמת השחרור. סביבו, אנשים כמותו שמחפשים, מתלבטים, נחבטים, תומכים זה בזה וממשיכים הלאה. לא כולם. מומלץ.

ספר יפיפה. הספר מספר על התהליך שעובר נער ניצול שואה, שמגיע כמעט מבלי דעת לארץ ועל התהליך שהוא עובר, בימי קום המדינה. כתמיד, הכתיבה המיוחדת, פיוטית ומלנכולית של אפלפלד ריגשה אותי מהפסקה הראשונה ועד לאחרונה.
סיימתי את הפסקה האחרונה, ונשארתי מוטרדת מכל אותן שאלות שלא נענו: קשרים שלא נרקמו דיים, מנגינות שלא נוגנו עד סופן, ספרים שלא נכתבו, מילים שלא נאמרו...
ובכל זאת הספר תם. מלא ונשלם.
נדמה לי שאפלפלד רצה להעניק את החוויות שחווה הנער.
נדרשתי להניח לתבנית הרגילה של ספר שגיבורו הוא נער העובר מנערות לבגרות- תהליך ומסע ההתבגרות. זה ספר המדבר על התהליך כתפאורה ולא כנושא. הנושא הוא מחשבותיו, רגשותיו, הזיכרונות שזכר ואלו שטווה...
העולם שלי כל כך רחוק ושונה מעולמו של הנער. איך אוכל להבין את חוויות הבחור הבודד בימי קום המדינה, ויותר מכך- את חוויות הנער המתעורר לסירוגין בחלום הבלהות של החיים והיתמות בתום מלחמת העולם השניה? אבל אפלפלד , ביד אמן, רוקם בחכמה את המילים ליצירה שנוגעת ברגש האנושי, מהימים ההם, לזמן הזה. ואני התפלאתי אל מול העולם השלם והמלא של הנער, הבחור.

יש עונג אחד לדידו של חובב ספרים מושבע שהוא גדול יותר מהעונג שבגילוי ספר מעולה, והוענג הוא העונג שבגילוי סופר מעולה אליו לא התוודע עד כה.
על הדרך בה התוודעתי לאפלפלד כבר כתבתי בביקורות שכתבתי לספר פיתאום אהבה, אז לא אלאה...

הספר עוסק בהרבה נושאים ומספר על תקופה מעניימת ומרתקת של התהוות המדינה הצעירה, ועושה זאת דרך סיפור אישי מקסים. אבל לדעתי יותר מכל עוסק הספר בהתהוות הסופר, סופר שזונח את שפת אימו עם עלייתו ארצה לאחר מלחמת העולם השניה. את השפה הוא זונח בקושי ונראה שבלית ברירה, ודילמת שינוי השם שנדרש מהחלוצים מתוארת בצורה מרגשת.
הסופר מטפל בסוגיית שפת האם, וקושי של סופר לכתוב בשפה שאינה שפת אימו, ובכלל להיות סופר, בעת שכל הארץ מעלה על נס את עבודת האדמה וגאולת הארץ.

גיבור הספר מנסה בכל כוחו להתחבר לשפה החדשה להתקרב אליה ללמוד סודותיה ולמצוא את המנגינה שבכתיבתו.

ציטוט "אני מנסה לדבוק באותיות העיבריות והדבר עולה לי בדמים. קשה לי לחבר אותן למחשבותיי, ובלוא חיבור והידוק הכל תהו ונפילה למעמקי האפלה. אני מרגיש כי התנ"ך קורא לי להתוודע אל משפטיו, אך איני מעז. הכל שעם עטור בהוד קדום. אני קורא, מבין לכאורה את המילים, אך זה אוויר גבהים, והאנשים שמתהלכים בו הם משכמם ומעלה..."

מומלץ בחום

ב"מרתון" שלי בספריו של אהרון אפלפלד. סיימתי היום ספר זה. הדמות המרכזית בסיפור הגיע לארץ בסוף מלחמת העולם השניה שהבריטים עוד היו בארץ. בדרכו עבר הכנה חלוצית בנאפולי לקראת העלייה, מספינת המעפילים נשלח למעצר. אבל זה אינו ספור של מאבק וגבורה. זו פרספקטיבה שונה על התקופה. הנער רואה את המאבק כאן כרקע. הוא חי "מציאות" של שינה וחלומות. התקופה הנחשבת לחשובה אולי המכרעת בתולדות העם והמדינה היא בנפשו של הצעיר "אוסף ארועים" שבכורח המציאות ניכפו עליו. הוא נאלץ לעזוב את מולדתו במזרח אירופה .כל המתרחש כאן חיזיון התקומה אינו "מחובר" אליו. הפציעה, האשפוז הממושך בבית החולים, הכאבים, הדמויות הסובבות, הם חלק מעולם חיצוני. המשמעות נמצאת שם בביתו באירופה משם נאלץ לברוח. בחלומותיו בית ההורים, מפגשים עם אנשים שבאו משם.מפגשים דמיוניים עם אנשים שחיו שם. הוא למד עברית בדרך ייחודית לו, ע"י העתקת פרקי תנך. כדי שיוכל לספר את ספורו האישי בלשון החדשה. החלומות הם מבחינתו המציאות. אין כאן ציונות יוקדת. "אנו באנו ארצה"... לא אצלו וכפי הנראה גם לא אצל רבים מהפליטים האחרים שהגיעו בעת ההיא. (פליטים הוא מכנה בסיפור).יש כאן קטיעת עולם אולי לא מקרי שנפצע ברגליו והתקשה מאד לחזור ולעמוד ונאלץ לעבור ניתוחים רבים. מבלי להכנס לסופרלטיבים ולתאורים דרמטיים מתאר המספר את פנימיותו של הגבור . המסר הוא ש"הפליטים". לא כרעו לארץ ונישקו את אדמת המולדת. זו הייתה התנתקות קשה מאד ממה שהיה שם-ביתם, משפחתם, עולמם התרבותי, חייהם. הוותיקים-אלו שנולדו כאן או הגיעו בגיל צעיר התקשו מאד להבין את זה. זה חשוב להבנת התקופה-להבנת הגירה בכלל. כבן דור המדינה לא הירבו ללמד אותנו לראות את הדברים כך. בהחלט ספר טוב ויותר מכך. המסר חשוב ומעובר לקורא בזהירות, ברגישות, ובטוב טעם.

כשאני חושבת איך לתאר את ההרגשה שהספר הזה נותן, הדימוי היחיד שעולה בראשי הוא שלקרוא אותו זה כמו להיכנס ליער עבות עם מצלמה ולעשות זום-אין על אחד העלים, שעל אחד הענפים שעל אחד העצים, ולהתבונן בו, רק בו, במשך כמה שעות טובות.
זו צלילה לתוך נשמתו של נער צעיר, עולה חדש, ניצול מהתופת של מלחמת העולם השנייה, שאיבד את משפחתו ועולמו, ונשאב (למעשה נסחב, מטאפורית, בעודו ישן) לכור ההיתוך שקרוי "הציונות", ו"ההכשרה", ו"הקיבוץ" כחלק מתהליך הפיכתו ל"יהודי חדש".
איך זה נראה מבחוץ, למדנו בבית הספר. כאן אנחנו מגלים איך זה הרגיש מבפנים. זהו מסע הזוי קצת בתוך נפתולי-נפשו של נער צעיר, קצת בודד, חולמני, ניצול שואה שחולם להגשים את ייעודו של אביו ולהפוך לסופר.
אין כאן התפתחויות עלילתיות מסעירות, אם כי יש סיפור, שמבוסס חלקית לפחות על חייו של המחבר. אבל עיקר הספר הוא מחשבות, הגיגים, חלומות, געגועים, שברי שיחות עם אנשים חיים, ושיחות נפש עמוקות עם אנשים שכנראה אינם עוד, או לפחות לא ידוע היכן הם.

זה ספר שני של אהרון אפלפלד שאני קוראת ומתחילה להתגבש אצלי דעה שהאיש הוא יותר משורר מסופר. משורר ללא חרוזים. יש משהו מאוד רגיש שעובר אליך דרך הכתיבה שלו, מבלי שתדע לשים את האצבע איך בדיוק ולמה, הוא פשוט פורט על הנימים הכי דקים בלב. בספר הקודם שקראתי "אל ארץ הגומא" לא הבנתי את זה עד הסוף וקצת הסתבכתי עם הסגנון. הפעם, נשביתי בקסמיו.
לא בטוחה שזה מתאים לכולם, אבל אני אהבתי מאוד.

שם הספר מטעה - ״האיש שלא פסק לישון״
בתחילת הספר מתברר לנו כי גיבור הספר הוא נער , גילו 16.5 העונה לשם ארווין , אם כך מדוע הוא מתואר כאיש ולא כנער ?
ארווין הוא ניצול שואה שכל משפחתו נספתה במחנות ההשמדה במהלך מלחמת העולם ה-2 .
כעת מובילים אותו אל ארץ ישראל דרך נאפולי בכדי לעזור והילחם כנגד הערבים ולהכשיר את הקרקע לקראת הקמת מדינת ישראל .
רוב שעות היום ארווין מעביר בשינה , בה הוא מודה שהוא מרגיש חי יותר , שלם יותר ושמח יותר כשבחלומות הוא פגש את הוריו ואת ביתו הראשון .באחד מחלומותיו ארווין חוזר אל בית הוריו ואימו מכינה לו את המאכל האהוב עליו , אליו התגעגע כ״כ וגורם לנו להרגיש כאילו מדובר בנו , כשאנו חוזרים מטיול ארוך הביתה ומבקשים מאימא להכין את המאכל האהוב עלינו ומתרפקים עליו .
בתחילת הספר עוד נדמה לנו שאנו עתידים לקרוא עוד סיפור על נער ניצול שואה שמשתקם בארץ ישראל , אך עד מהרה אנו מבינים כי המאבק הוא בין המציאות לחלומות , החלומות שמרגישים מציאותיים יותר מהמציאות העגומה שנמצא בה הנער .
הספר מציג בפנינו את הקשיים של ניצולי השואה ומעלה שאלות קשות ומהותיות כמו - האם ניצולי השואה באמת ניצלו ? וממה ? אם ההחלטה הייתה בידיהם - האם היו מחליטים לבחור בחיים על אף שאיבדו את כל משפחתם ?
כתיבתו של אפלפלד מרטיטה , מקסימה ועשירה מאוד ... כל כך כיף לקרוא את תיאוריו , יצויינו במיוחד התיאורים של השפה העברית .
אין ספק שאם הייתי צריך לבחור שיר אחד שיעטוף את הספר , זה היה השיר "יש לי סיכוי" .
ספר מקסים , מומלץ לכל מי שמרגיש בנפשו בוגר דיו כדי לקרוא ספר כזה מיטלטל , שמעלה כל כך הרבה מחשבות , תהיות ושאלות ...
www.youtube.com/watch?v=v5hV3j6ywD4

נער צעיר מוצא את עצמו בסוף מלחמת העולם השניה והוא לבד בעולם.
כמו בעל כרחו הוא נסחף עם זרם הפליטים למחנה בחוף איטליה, מצטרף להכשרה, עולה לארץ ישראל, מתיישב בקיבוץ, בונה טרסות ומתאמן לקראת המלחמה. מהר מאוד הוא נפצע ועובר שיקום ארוך.
זהו, זה כל הסיפור.
אך במקביל מתרחש הסיפור הפנימי שלו, והוא חוזר לבית הוריו, למשפחתו ולנופי ילדותו - כל זה בשנתו. הניגוד העז בין המציאות לחלום, בין ההווה לעבר, בין שפת האם לשפת העם, בין הייעוד הציוני לייעוד האישי - מתואר בעדינות, ברמז ובלי דרמה.
במשפטים קצרים, גם רזים וגם ליריים, אנחנו נכנסים אט אט לעולם אחר שבו חלומות הלילה והחלומות לעתיד מתאחדים לבסוף.

האיש שלא פסק לישון / אהרון אפלפלד

הוצאת כנרת זמורה ביתן

236 עמודים


זה הראשון של אפלפלד שאני קוראת אבל זה בהחלט לא יהיה האחרון. מעניין שבדיוק לפני שבועיים סיימתי את תש"ח של קניוק ושני הספרים האלה מתעסקים באתה תקופה פחות או יותר, אפשר גם להגיד ששניהם ספרי זכרונות, תש"ח באופן מובהק יותר ואילו האיש שלא פסק לישון באופן מובהק קצת פחות, אבל מאוד מעניין לקרוא את שניהם בסמיכות ולראות איך כל אחד בוחר להראות את הזכרונות (הלא פשוטים) שלו מאותה תקופה של הקמת המדינה.

ארווין - אהרון הצליח להינצל מזרועותיהם הארוכות של הנאצים. הוא התחבא במרתף של חבר (עלק חבר) של ההורים. בתום המלחמה הוא נודד בחברת פליטים נוספים לאורך אירופה. כל הזמן הזה הוא שרוי במעין תרדמת והאנשים מעבירים אותו קרונות כשצריך, מאכילים אותו ובאופן כללי דואגים לצרכיו ולשלומו. הם לא בטוחים שהשינה הזו טובה לו ולא יודעים אם יתעורר ממנה בכלל אך הם ממשיכים לתמוך בו לאורך כל הדרך עד לנפולי. רק בנפולי שלחופי איטליה ארווין מתחיל להתעורר לאיטו ובוחר להצטרך לחבורת צעירים שמכשירה את עצמה לחיים בארץ - אימונים פיזיים, בניית אוהלים וכיוצא בזה. ההפרדה בין הקבוצה הזו לבין הפליטים היא מאוד ברורה אבל ארווין נמשך כל הזמן לפליטים, שהחזיקו אותו, את "נער השינה" כפי שהם קוראים לו, על כתפיהם לאורך כל הדרך, הם מזכירים לו את משפחתו שנלקחה ממנו בלית ברירה. למרות שבעצם הוא התעורר כבר מהשינה הרצופה הוא עדיין צורך שעות שינה רבות ולפעמים נרדם לפרקי זמן ארוכים ואפילו מבקש חופשים ממי שמדריך אותם (בחור ישראלי בשם אפרים) על מנת להיכנע לתרדמת שנופלת עליו.

השינה היא אלמנט מאוד חשוב בסיפור ואני הרגשתי שכל מה שעובר עליו בזמן שהוא ישן, דהיינו החלומות שלו, הם כמעט סיפור נפרד. בחלומות הוא מתחבר אל הוריו ואל שאר משפחתו, אל הבית והעיר שבה גדל. הוא חוזר אל אביו, סופר המנסה בכל כוחו למצוא את הניסוחים המתאימים ולא ממש מצליח ובעיקר אל אימו, שאליה הוא הכי קרוב. דרך החלומות האלה והשיחות שהוא מנהל עם אימו, הוא מחליט בסופו של דבר ללכת בעקבות אביו ולהיות סופר.

אני הרגשתי שארווין כל הזמן נמצא באמצע, "בין" כל מיני דברים - בין הפליטים לבין שאר הנערים, בין שפות (אוסרים על הנערים לדבר בשפת אימם והם צריכים לדבר עברית) ולכן הוא שוכח את שפת אימו אך עדיין לא יודע עברית ומוצא את עצמו עם קשיי התבטאות, בין שינה לבין ערנות - הערנות הוא מה שקורה לו עכשיו, ההכשרה לגדודי ההגנה, העלייה ארצה וההתאקלמות והשינה מחברת אותו חזרה לעבר, לבית הוריו ובעיקר לאימו.

בקרב הראשון שלו ארווין נפצע בשתי רגליו והרופאים מאוד סקפטים לגבי החלמתו, למעט אחד, דוקטור וינטר, שמאמין לאורך כל הדרך שהוא יחזור ללכת בקרוב. בעצם רוב הספר מתרחש בכלל בבית החולים ובשיקום ומביא את הגיגיו ומחשבותיו של ארווין, את החלומות שבעקבותיהם הוא מחליט להיעשות סופר ואת הביקורים ההולכים ופוחתים של חבריו ככל שהזמן עובר. בהתחלה כל מה שהוא רוצה זה לחזור אל חבריו ולהמשיך לבנות טרסות, אבל לקראת הסוף הוא מעוניין יותר בבדידות מפחד שירחמו עליו ויתייחסו אליו כנכה מלחמה מסכן.

הסיפור נגע בי מאוד והוא כתוב בצורה מדהימה, הפרקים קצרים והוא זורם בכיף ובקלילות. התכנים לא קשים יותר מידי כמו בתש"ח, כי בסך הכל רוב הזמן הוא כאמור מבלה בבית החולים, מה שקשה היא ההתמודדות עם מציאות חדשה, שטומנת בחובה ארץ חדשה, שפה חדשה, מנהגים חדשים וחלומות חדשים. אני לא יודעת מה עוד לכתוב כאן כדי לספר לכם כמה הספר הזה טוב לדעתי, נראה לי שאני פשוט לא מוצאת את המילים ואת המקומות המדויקים לשים עליהם את האצבע. זה פשוט ספר מעולה. נקודה.

מומלץ.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
בהתחלה לא הבנתי את העטיפה. כל פעם כשסגרתי את הספר הסתכלתי עליה שוב ו...לא הבנתי. ואז כשהתיישבתי לכתוב את הסקירה הזו נפתח דיון מעמיק ביני לבין בעלי שיחיה ואז נפל לי סוף סוף האסימון... הסולם! איך פספסתי את זה עד עכשיו? אנו רואים תמונה עם מנעד צבעים די אנמי, קצת מת אפשר להגיד, במרכז התמונה עומד עץ עירום מעלים ועליו נשען סולם. התמונה נראית מאוד אירופאית. עד כאן הפרטים היבשים. סולם ישר זורק אותנו (אני חכמה עכשיו כן? בהתחלה זה לא היה ברור לי בכלל) לסולם יעקב ומכאן הקשר הברור לחלומות של אותו נער הקרוי בפי כולם "נער השינה", יחד עם זאת, אצל יעקב הגיע הסולם עד לשמים וכאן הוא מגיע רק עד אותו עץ. עץ שאפילו אין עליו בית-עץ כזה של ילדים אבל ברור שילדים הם אלו שיטפסו וישחקו. אז הסולם "נקטע" באמצע הדרך. המלחמה קטעה לארווין שלנו את מהלך החיים, ניתקה אותו מהוריו ושאר משפחתו ובעצם ניתקה אותו מהילדות שהייתה יכולה להיות לו (ולכן הגיוני שהתמונה לא בארץ ישראל). אחרי שמבינים את זה, או לחילופין נותנים לזה פרשנות אחרת - הכריכה ממש נוגעת ללב. בהתחלה היא דיברה אלי ולא הבנתי בדיוק למה (ממש כמו הספר עצמו) אבל עכשיו זה "עושה לי שכל". יפה.

ציטוטים:

"מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמת נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכל מתוך שינה סמיכה שאין בה חלומות. וכשאני פוקח לרגע את עיני האנשים נראים לי כבדים וחסרי מבע". (הפיסקה הפותחת את הספר)


"באחד הערבים חזר אפרים ודיבר על הצורך לחבר את השפה אל הגוף. לא הבנתי כיצד מתחברות המילים אל הגוף. על כך פנים, דבריו של אפרים נשמעו כהוראות נכונות, שאם נישמע להן נצמח כראוי, והמחשבה שלנו תהיה סדורה ובהירה".

באמת שאין לי מילים להביע את עומקו של הספר
רובו ככולו מתאר מחשבות ושיחות בהקיץ (עם הוריו בעיקר) של נער(ים) ניצול שואה שנותר ללא משפחה והתגלגל להכשרה בה המטרה להפוך אותם לישראלים. המשמעות היא שכל המטען התרבותי איתו גדלו (כולל השפה) הופך להיות לא רלוונטי וזו דילמה גדולה שיצרה אצלו תחושה של בגידה. בשפתו המדהימה מתאר אפלפלד את התהליך אותו עוברים הוא וחבריו. זהו תהליך שמנסה ליצר מיזוג בין העבר לעתיד. תאורים נוגעים ללב וכ"כ כ"כ פשוטים וישרים.
במקביל ארווין מתחיל להתפתח לכיוון כתיבת ספרים. כמה עמל ומאמץ נדרשו ממנו להפוך לסופר בעברית שאינה שפת האם שלו. מרטיט ומרשים מאוד מאוד.