"סודותיו..." הוא מבט מבאר ומעמיק על ספר ספק אפולוגיה וספק הגות, יהודי חשוב מעת מיכה גודמן. זהו אינו ספר קשה, ואינו כתוב כספר פילוסופיה קדפני ומחמיר, ואני ממליץ עליו בחום לכולם. גם אורתודוקסים מסורתיים וגם חילונים כאחד יראו ברמב"ם, כמישהו המובילם דרך מחילת ארנב. מצד אחד מרוחק שנות אור, ומצד שני קרוב ממש ואף כמגשר ביניהם.
השאלות המתבקשות בסוף הקריאה היא; תיאולוג הזוי או פילוסוף נאור, או אולי מעט משניהם? נבוך נכנסתי ונבוך יצאתי. אל תצפו לצאת עם יותר תשובות מאשר שאלות, אבל עם הרבה השראה ורצון ללמוד עוד לבטח. זוהי אינה היהדות המסורתית, ההמונית של "המון הבורים", כפי שהרמב"ם המשיג. אתם תפגשו כאן את שפינוזה (שהגות הרמב"ם השפיע עליו), בודהה, אריסטו, סוקרטס ועוד רבים דרך הגותו של הרמב"ם.
הרמב"ם היה אחד המשנים (רפורמים) הגדולים בתולדות היהדות.
וככזה נתפש כעז-מצח ליהדות המסורתית, עד כי בשיא הפולמוס נמסרו ספריו לשריפה אצל הנוצרים ("אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו?")
רפורמות משמעותיות ביהדות הן טאבו, מכיוון שהיהדות נתפסת כ"נצחית" ע"י מאמיניה ובה המסורת כבעלת משקל קרדינלי. זוהי אידיאולוגיה שחלקה היא הכחשת כל שינוי ורפורמה, אף על פי שמתרחשת אל מול עיניה (האורתודוקסיה קמה כריאקציה לנאורות באירופה) ולכן הקושי ופולמוס (גם כיום).
אחד הדברים הבולטים ביותר ואולי הפרדוקסלים ביותר, הוא שהרמב"ם עשה מהלך חכם (שמופיע אולי בכל נושא בהגותו של הרמב"ם) שהיפוקרטס ("אבוקראט") עשה (שממנו הושפע ישירות כשלמד רפואה), הוא להגיד; 'לא זה הדבר קדוש...אלא כולם הדברים קדושים' ("בעיני זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם, כי הדבר הטבעי הוא ..." ב', ל"ב).
אפולוגיה מסורתית ("פילוסופיה יהודית") ניסתה להתאים את השכל (פילוסופיה יוונית) למסורתם וכתבי הקודש ביהדות (ללא הצלחה, ולכן ה"נבוכה"). הרמב"ם עושה מהלך קיצוני והוא להגיד שהתורה היא השכל (והמדרש הוא השכל). הרמב"ם בונה גשר, אם כי צר, בין היהדות לפילוסופיה, בין מסורת נוקשה למציאות משתנה. הוא עושה מעין חילון, ואף נטורליזציה לדת.
לפיכך עוקצו של הרמב"ם נמצא כמעט כולו בהגדרותיו ("אלא שיש שוני במינוח. הוא אומר "שׂכלים נבדלים" ואנו אומרים מלאכים." ב', ו').
אלוהים? בלתי-אישי ואי-אפשר להכירו, מלבד היותו לא מוכר (תורת התארים השליליים).
עם נבחר? אם ישנה עליונות יהודית, היא לא הכרחית ונובעת מתרבותם בלבד שהיא במצוות (אשר לא נועדו בשביל פרסים, אלא למען שיפור עצמי ולאחר מכן "לשמם").
ציווי התורה? שקרים מועילים, "אמונות הכרחיות" למטרות יציבות פוליטית (שקריו האצילים של אפלטון).
תוכן התורה? לא מקור לעיצוב דעות לגבי העולם. אלא לפירוש והבנה מחדש ע"פ המדע (הדרש הוא המדע).
משה רבינו? כתב את מצוות התורה מהתבוננות בטבע (התורה אלוהית [לא מאלוהים], כי משה הסתכל בטבע, שהוא אלוהי).
השגחה אלוהית? לא לטיפשים. הישג שכלי ותודעתי של האדם.
חכמי ההלכה? לא מתקרבים לרמתם של הפילוסופים (ומי אילו? מכל האומות אפשר).
הנבואה? מצוינותו של האדם (arete ביוונית), ודבר טבעי לחלוטין (כמו כן, מוזכר תופעה הדומה לאפילפסיה בפרק).
הסברים על-טבעיים? יתקבלו בלעג ("מה רב עיוורון הבורות וכמה הוא מזיק").
זה ציטוט מהיפוקרטס אשר יכול להוסיף ולהאיר לדעתי: "אשר על כן, בהתייחס למחלה המכונה הקדושה [אפילפסיה]: מנקודת מבטי היא איננה נראית בשום פנים ואופן לא אלוהית ואף לא קדושה יותר מאשר מחלות אחרות, כי אם כזו הנגרמת בדרך-הטבע ונוצרת כשאר תחלואי-הגוף. גברים רואים בטבעה ובגורמיה את יד-האלוהים בגין בורותם והשתוממותם..." – "על המחלה הקדושה", הקורפוס ההיפוקרטי
הארתו ואורו שחלק הרמב"ם לפי גודמן, היא היציאה מין הדוגמתיות (שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרָיו) והקיבעון המחשבתי והכניסה אל "מקום הספק", חוסר וודאות, ושינוי עמדות ("סימן ההיכר של רוב בני האדם שאינם משכילים ומעמיקים הוא גם שאינם נבוכים.")
איפה שהרמב"ם יכול להתעזר בתנ"ך הוא עושה זאת, ולעתים כשאין ביכולתו פשוט מניח שכך היו הדברים (הרטיב הידע המטאפיזי של אדם בגן-עדן, אברהם כפילוסוף וכו'). הוא מזכיר מס' פעמים פילוסופים מוסלמים ויוונים, אך לא פעם אחת יהודי.
"האם מקורותיו של הרמב"ם בירושלים או אתונה?" דורש גודמן, ועונה בקצרה לאחר מכן; "...הוא אינו רואה עצמו ממשיכה של מסורת גדולה זו...הוא לא חשב שניתן לכנות את הגותם של רס"ג ואבן עזרא - פילוסופיה".
הסתירות הרבות בהגות ובספר (גודמן עושה שימוש כפול בסגנון זה- לשמור את הנבוכה, ולשמור על דרכו של הרמב"ם) נועדו כעלה תאנה לדעותיו החתרניות ומהפכניות ולשימור פדגוגיות ראויה. הכתיבה שלו סתורה ומפוזרת בנושאים "רגישים". הוא ידע שדעותיו אינן מקובלות, והיה צריך להסתירם בדרך כזאת או אחרת.
חשוב מכל לפי גודמן, הרמב"ם מוסר כאן מפתח. והמפתח הוא מבוכה וספק אשר מעירים מ"דעה ראשונה", משמע הנחות בסיס ודעות קדומות. "הרמב"ם נאבק במסורת. הוא לחם לא רק בטענה שיש מסורת פילוסופית, אלא בעצם הרעיון של מסורת. הוא פעל כדי לפורר את ההנחה שעל פיה עתיקותה של מחשבה כתובה היא סימן היכר לאימותותה."
מס' ציטוטים בולטים נוספים:
"כאשר אנשים שאינם מאוזנים נחשפים לידיעות שאין הם רגילים בהן, הם אין הם משנים את מחשבותיהם - תחת זאת הם משנים ומעוותים את המובן של הידע שהנמסר להם"
"הצעד הראשון הנדרש לרודף האמת הוא לימוד הלוגיקה וגיאומטריה, המוביל ללימוד הפיסיקה והאסטרונומיה"
"דת המניחה שאלוהים מעניש רשעים, מתגמל צדיקים, מאזין לתפילות וזקוק לקורבנות היא גם דת כופרת, שכן היא מניחה את חוסר שלמותו של אלוהים,
ועל פי רמב"ם אלוהים שאינו שלם אינו אלוהים. הדת היא אפוא הצורה העתיקה של הכפירה".
"אהבת אלוהים היא ההתפעמות שחווה האדם בעמודו מול הטבע...ככל שמעמיק האדם בלימודיו המדעיים"
"הפיתוי הגדול מכולם - הוודאות".
נראה כי הרמב"ם העדיף מדע ע"פ לימודי תורה, כדרך לאמת ("חוכמת האלוהות, אינה מושגת אלא לאחר חוכמת הטבע; שכן חוכמת הטבע גובלת בחוכמת האלוהות וקודמת לה בזמן ההוראה" - מורה נבוכים, פתיחה). וכאן, אפשר להטיל ספק אם תירוציו למצוות היה אותנטי לחלוטין (ההתייחסות לפילוסופים יוונים, ואברהם כפילוסוף יודע אמת שאינו תורה ומצוות).
הוא היה גם לא מעט אלטיסט - קירבה לאלוהים אינה נמדדת ע"י עקשנות בצייתנות להלכה או לימודי תורה, אלא ע"י כימות חוכמה.
-אף על פי כן, חשוב לזכור שהרמב"ם היה תיאולוג (ולא רק פילוסוף) שכתב ספרים על גבי ספרים המפרטים (כפוסק הלכה) ומצדיקים את המצוות וכי שיבח אותן הרבה.
למאמין ודתי הממוצע, הרמב"ם מציע מעט. מה נשאר מאלוהים לאחר טיפולו הרציונלי של הרמב"ם?
ומה אלוהים כזה יכול להציע כמחוקק חוקים או משגיח? נראה כי הגותו תספק מעט מאוד אנשים (והרמב"ם ידע זאת).
אני לא אחביא זאת, אני משוחד ככל אדם (אני לא מאמין באלוהים, בטח לא אישי) ויש בסקירה מעט ביאור, על גב ביאור רחב של הרמב"ם. קראו באיזון והחליטו לעצמכם!Sapere aude
התרשמתי מהספר כמעניין, פרובוקטיבי ורלוונטי. המסע דרך מחילת הארנב היה מבריק לדעתי.
*למי שמעוניין אגב, אפשר למצוא כאן את כל מורה נבוכים, משהו שמצאתי כשימושי לא פעם במהלך הקריאה:
http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_32.htm
