בספר מיוחד זה כותב שי גולדן את סיפור משפחתו.
הדמות העיקרית בספר היא אביו המאמץ של שי. דרך דמותו המורכבת המלאה רבדים נחשפים הקוראים לשאר הדמויות המרכזיות בספר: אחיו של שי רן ואימו של שי.
הסיפור הוא סיפור על משפחה אך לא משפחה רגילה. הוריו המאמצים של גולדן נולדו ברומניה שם חוו את איימי השואה אחר כך את המשטר הקומוניסטי הנוקשה.
הסופר מעלה זיכרונות מהילדות בבית היתומים ועד לאימוץ. על אחיו הרגיש שעובר חיים קשים מאוד. שי גם כותב על קשיו להיות בן מאומץ לאב חולה שליטה החווה התקפי זעם וקושי גדול בחיים על אף כישוריו כמהנדס התעשייה האווירית.
אמו המאמצת של שי יותר רגישה ואביו אוהב אותה אהבה סוערת, חזקה שרק המוות יכול לה.
הכתיבה היא גלויות לב לא מסתירה חולשות ומעלה שאלות רבות הנוגעות לזיכרון האנושי, לגורל האדם לחירות האם מילדות עד זקנה.
הגיבור האמתי של הספר הוא האב אדם מורכב לא חף מחולשות אך גם בעל כישרון בספורט ובמדעים.
יש הרבה נושאים שעולים בספר: שכחה, זיכרון, מחשבות, רגשות, יתמות גופנית, יתמות רגשית, וגם איך לחיות את החיים מבלי להשתגע על אף העובדה הכואבת כי כל אדם יודע שמתי שהוא ימות וחרד מכך.
בספר היפה הזה מוצג פרדוקס הקיום אותו מציג אביו המאמץ של שי.
כמו כן מוזכרת בספר אמו של רן אחיו של שי האם הנוטשת שרן גם כשהוא בוגר ממשיך לחפש אותה ולכמוה אליה.
עוד דברים שהספר העלה בי: הצפה רגשית, כעס, תסכול, ושמחה גדולה שלמרות כל הקשיים עולה פה יצירה בעלת משקל, תוכן ועניין שאני מקווה שיעניינו עוד קוראים.
את הספר ערך: איתמר אורלב. יש בספר 328 עמודים. הספר יצא בעם עובד הוצאה לאור.
אני ממליץ לכולם על הספר הזה ספר פשוט מעולה.

מה אומר לכם השם "שי גולדן"? אני בטוח שלרובנו אם לא לכולנו הוא מזכיר את ההשתתפות שלו בעונה השניה של "מחוברים". אני באופן אישי לא מחובר לטלויזיה, מוכרח להודות שיצא לי להכיר אותו רק בזכות הספר שלו "הבן הטוב" שהיה הספר השני שלו ורק אחר כך חיפשתי לצפות בו באותה תוכנית ריאלטי. בה חשף את המציאות אותה הוא חי וכמו כן את סיפור חייו, הוא ואחיו הגדול הם ילדים מאומצים.

בכנות ניסיתי להמשיך ולעקוב אחר שי אבל לצערי עם הזמן איבדתי עניין אבל הנה עם הספר החדש שיצא לאור לאחרונה אפשר ששוב מתחדש הקשר וזה לא ששי לא יודע להמציא סיפורים, הוא עשה זאת מצויין בספר הביכורים שלו, "בא לך להיות אלוהים?". אני מוכרח לומר להגנתו יותר מזה, שאני מנוי ל-"ליברל" והטור שלו הוא הדבר הראשון שאני תמיד אוהב לפתוח ולקרוא בו, מיד אחרי שהירחון מגיע לידיי.

מי שעוקב אחרי סיפור חייו של שי גולדן יודע כמה שכתיבת הספר הזה היה דבר מתבקש. הספר בנוי מסיפורים שבסוף של כל אחד מהם הוא טורח לחזור ולחדד לנו את מהות של שם הספר. הוא השתדל מהפרטים שהוא יודע על אביו לרקום את סיפור חייו אבל הוא אומר להגנתו, שיתכן ויש דברים שכמה פרטים בהם הומצאו. למשל הקריאה בפרק בו שי מספר על המקום ממנו אביו הגיע מרומניה נותן הרגשה שהוא טרח ועשה עבודת שורשים, מבחינתי זה מרגש. לדעתי הספר מוכיח מעל לכל ספק שהחיבור בין אנשים לא חייב להיות ביולוגי. יש רגעים בספר שמצליחים לעלות לקוראים חיוך, כמו הסיפור על הניסיון של שי להסתיר מהוריו בבגרותו שהוא מעשן סיגריות ופעם אחת הוא עישן סיגריה במכונית בזמן נסיעה וגרם לחור בריפוד. יש סיפורים אחרים שגם מעלים דמעות אבל לדעתי בסך הגדול הספר הזה נפלא.

עם זאת עטיפת הספר הורודה (אבל אל תטעו שיש בזאת רמיזה לעלילה של חיים ורודים) רואים את אבא גולדן כילד יושב ומביט על האופק ברצינות תהומית שמעבירה צמרמורת ומזכירה עטיפה של ספר אחר, "לחיות כדי לספר" (של גבריאל גרסיה מארקס). בין אם זה המוטו או מוטו אחר ששי אימץ לו בכתיבת הספר הזה, כולי תקווה שבספרים הבאים שלו ימשיך באותו קו ואני מאחל מכל לבי שיהיה לו בהרבה בהצלחה.

ושוב בשורה של ספר של שי גולדן. הפעם על משפחתו , קורות סבו וסבתו והוריו ארי ואווי, או אוולין.
סיפור שיש בו לחלוחית של חיים, עליה בארץ והתערות יפה בה, אבא מהנדס מוכשר בתעשייה אווירית עד ל"פטירתו" של פרויקט ה"לביא". ואם, שעובדת כאחות בכירה בקופת חולים.
האימוץ של שי ורן, ילדים בוגרים בני שש ושבע, משנה את המאזן המשפחתי ויוצר מערכת איזונים חדשה שדורשת זמן ומשאבים פיזיים ונפשיים רבים וקשים.
כותב הספר הוא שי, והוא חושף באומץ מערכות יחסים נפלאות בין ארי ואווי מחד, ומערכת מתחים שרבות בה הטעויות והתנהגות דוגמטית על נתחי חיים שלווים ומספקים כהורים, מאידך.
הכתיבה של שי גולדן היא בין האוטוביוגרפי לדמיון ממציא. הוא "משלים" את החלקים החסרים במגמה ליצור רצף סיפורי ועלילתי.
אבל באותה מדה מכריע אותו הצורך להתוודות על "הגנבות הספרותיות" שהוא עושה. מנגנון זה שנעשה מאהבה, תוקע את הספר והקורא, בסבך נאמנויות ואמינות של הדמויות המוצגות ואותי כקורא במערכת בלבולים של הזדהות ורצון לעתים להמשיך בקריאה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא תהליך אימוץ ובעיקר קליטת שני ילדים , שי ורן למשפחה. אם קודם לכן תועדה כל נשיקה של ארי את אווי ולהיפך, וכל בעיטת כדורגל של ארי ברומניה, הרי לקליטת הילדים במשפחה נעשתה "קפיצת הדרך" מגיל שבע לגיל העשרה שם מוצג בחטף המשבר עם רן, ושוב קפיצה והנה הגענו לשי הנשוי עם שני ילדים שמשמש כמתווך בין ארי לרן. הרזולוציה הסיפורית נכשלת כאן, וכל הקטע עם טמיעת הילדים או או אי קליטתם מאוד לא ברור ומכליל.
שי גולדן לא בחר אם הספר הוא יומן שמעניין את המעגל המשפחתי הקרוב, לבין מוצר ספרותי שיש בו כללים שונים ואחרים. הוא לא רצה להפסיד כל פרט שהניח עליו את ידיו. לא נעשתה עריכה ובמיוחד "ניכוש מידע מחד והרחבתו מאידך" כדי שיהפוך לסיפור עלילה רציף.
ברגעים מסוימים הרגשתי כמו PEEPING TOM, מציצן מבעד לחלון לחייו של ארי ושי ואמו אווי ורן אחיו, ובזמן זה שאלתי את עצמי למה אני ממשיך לקרוא.
וברגעים אחרים הקריאה הייתה מרתקת, וזורמת.
מצטער שי, אני יודע כי כתבת ספר זה בדם לבך, אבל אני קורא שרוצה להיות חלק מהספר אבל לא כל חייך.