ראי רחוק מהעבר

ברברה טוכמן, פורצת דרך בכתיבת היסטוריה כסיפור מרתק, גישה אותה היא הביאה לביטוי בספרה מצעד האיוולת, בו היא המחישה כיצד חוסר ההיגיון ומגבלת היכולת האנושית, הם גורמים משמעותיים בעיצוב פניה של ההיסטוריה האנושית.

לא רק רעיון מבריק וכתיבה קולחת ומרתקת, מאפיינים את טוכמן כהיסטוריונית, אלא גם השליחות שהיא מבקשת למלא באמצעות כתיבתה, להראות את האופן בו ההיסטוריה היא ראי רחוק מהעבר, באמצ

עם הרעיון המוביל את הספר, אני הולך כבר שנים רבות, מרצה ומתריע בכל הזדמנות: האסונות שפקדו את העם היושב בציון נבעו בשל התנהגות פוליטית מוטעית של המנהיגות: כך היה בעת הכיבוש האשורי וההגליה של ישראל, בשל מרד כושל באשור. כך היה בימי חזקיהו אשר מרד באשור וסנחריב החריב את כל יהודה. כך היה בימי המרד הראשון בבבלים בימי יהויקים, ובשל כך הוגלו בין 8000-10000 לבבל. וכך היה בימי המרד של צדקיהו בבבל שסופו חורבן

ספר אדיר של מחבר מבריק.
יש כאן חיבור של "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן להיסטוריה היהודית, מתובל ב"איך הומצא העם היהןדי". הרבה ביקורת עצמית משולבת באומץ מחקרי וביכולת לקבל ביקורת עצמית.
הספר הזה מטלטל את כל מה שהאמנו בו בתור ילדים - בין אם גדלת על ברכי התנועה הקיבוצית ובין אם בילית את שנות ילדותך בזרמי החינוך הדתי קיצוני. הדמויות שאותן לימדו אותנו להעריץ מבר כוכבא ועד למשפחת החשמונאים, מדוד המלך ו

הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איוולת? יותר נכון יוהרה!

זה מה שחשבתי לפני. עכשיו, אחרי, אני אשמח לדווח ש<mark>עשהאל</mark> מתאפק מהאשמות סרק; איוולת הגיעה לכותרת אולי לצורכי שיווק (כולל לתפוש

הגעתי עם ציפיות גבוהות - והתאכזבתי.
המחבר בונה על זה שהקורא הממוצע לא קרא מעולם את התנ"ך, לא בקיא בהיסטוריה היהודית-ישראלית, וממילא הוא יופתע מ'גילויים' חדשים על ההיסטוריה.
בפועל, אין כמעט שום חידוש בכתיבה של <mark>עשהאל</mark>. מה שיש זו קריאה סלקטיבית, ספקולטיבית, חד-צדדית, שלוקחת את סיפורי התנ"ך, ומסלפת אותם לטובת אג'נדה פוליטית די שטחית - פחות או יותר כמו סיפור ממוצע של יוכי ברנדס.
אז מה האג'נדה? מאו

בכתיבה קולחת ורווייה בדימויים, מניח המחבר הנחות הראויות לפרשנים פוליטיים. הנחות אלה מביאות אותו לנתח את המציאות באופן צר, מבלי לתת את הדעת על הגורם שמעסיק את היהדות מאז ומעולם: המאבק של האדם מול יצריו הרעים. הקריאה בספר הסבה לי אי-נוחות רבה, בדומה למה שהייתה מעוררת בי צפייה באדם שעקרו לו עין. כי כך בדיוק נוהג המחבר בתולדות העם - הוא מתמקד במאקרו של יחסים מדיניים, ומתעלם לחלוטין מהמיקרו של התדרדרות

טענתו של המחבר היא שההיסטוריה היהודית היא סיפור מתמשך של מחדלים וטעויות בתחום המדיני, שלא רק שדנו את גורלו של העם לאסונות מיותרים אלא גרמו לייאוש לאומי ול'קבלת הדין' כאילו אין לעם היהודי תקווה לתחייה לאומית. עד שבאה התנועה הציונית ואמרה אחרת. הספר מקיף ביותר, מבוסס על המקורות המסורתיים ואינו מנסה להתעמת איתם, ולכן מדובר בקריאה אחרת של אותו הסיפור, הפעם תוך ניסיון להבחין בצללים שברקע התמונה. בגלל ש