הופתעתי ובגדול. או יותר נכון: רבי משה בן מימון, הרמב"ם: לא מה שחשבתי.
לא שחשבתי... האמת. עד לרגע בו סיימתי ספר זה מעולם לא הטרדתי את עצמי במחשבות לגביו, אבל כחילונית מלידה, רוב הזמן מבלי להקדיש לכך מחשבה יתרה, דווקא לאחרונה הצטיידתי בלא מעט גאווה אתיאסטית רעננה בעקבות קריאת ספריו המופלאים של ריצ'רד דוקינס, "הגן האנוכי" ובמיוחד "יש אלוהים?"

ולכן קניתי את הספר הזה מתוך רצון וסקרנות להכיר את "הצד השני". דוקינס הרי נכנס חזיתית בכל דתות העולם, בטיעונים שאותי לפחות מאוד משכנעים, ולשם האיזון, רציתי לקרוא דעה מנוגדת. לגלות מעט מאותה "חוכמה שביהדות" שכה רבות שמעתי אודותיה, אך מעולם לא זכיתי לפגוש בה. להכיר גם את הצד של אלו המאמינים בכל ליבם באלוהים המשגיח, המקשיב לתפילות, הכל יכול. אלוהים שאיכפת לו שאני אוכלת שניצל ושותה אח"כ כוס קפה...

ציפיתי לוויכוח נוקב ביני לבין הספר, ואני מודה שניגשתי אליו ביהירות-מה, בתחושה שאין מצב שתובנותיו של אדם שחי לפני כמעט 1000 שנה, כשעדיין חשבו שכדור הארץ הוא מרכז היקום, יצליחו להרשים אותי...
לא קשה לתאר מה רבה היתה תדהמתי כשגיליתי שהרמב"ם בכלל לא מתווכח.

אלוהים של הרמב"ם, לפחות על פי מה שאני הבנתי מ"סודותיו של מורה הנבוכים", אינו שונה בהרבה מה"אלוהים" של ריצ'רד דוקינס. את האלוהים הזה אי אפשר להגדיר במלים, ולא לייחס לו תכונות, מכיוון שהוא מעבר לדמיון, מעבר להבנה ומעבר לשפה. אי אפשר ליחס לו פעולות או מחשבות או רצונות. הוא לא נענה לתפילות, לא מתגלה לבני אדם, ולא מעביר להם מסרים בכתב או בעל פה.

הדרך היחידה "להתקרב לאלוהים" של הרמב"ם היא להתבונן במרחבי האינסוף של היקום, להתפעל ולהתפעם מעוצמתו של הטבע, ומהסדר המופתי שמביא לכך שבכל בוקר השמש עולה, ובכל ערב היא שוקעת, והכי חשוב – לשאוף לדעת כמה שיותר וכמה שאפשר. לא ללכת שבי אחרי מה שנכתב בספרים עתיקים רק בגלל שהם עתיקים, ולא לתת לאף אחד לכפות עליך את דעותיו הלא מוכחות. להכיר בקיומו של הספק. זו תמצית הקיום וזו המשמעות של להיות אדם שלם. הדרך לאושר, על פי הרמב"ם עוברת דרך הענווה, הלמידה וההשכלה.
איך אני יכולה להתווכח עם זה? ואיך אוכל שלא להתרגש מעצם המחשבה שדברים נאורים שכאלו נכתבו על ידי אדם שחי 800 שנה לפי שהרב עובדיה יוסף נולד?
לדעתי, לו חי היום, רבי משה בן מימון היה מדען.

לפני שמישהו יתעצבן, ולמרות שיורד גשם בחוץ, אני אשפוך על עצמי קצת מים קרים כדי לצנן את התלהבותי שלי: אני יודעת שהרמב"ם כתב הרבה ספרים נוספים שלא קראתי (ואין לי שום כוונה לקרוא), שכל עניינם פירוש התנ"ך והמצוות שהאמין בהם בכל ליבו. אני גם יודעת ומבינה שאת הספר "מורה הנבוכים" פירשו פרשנים רבים, פירושים שונים, שלוקחים את דבריו לכל כיוון אפשרי. אני יודעת שהדרך הערטילאית, המסובכת ומלאת הסתירות שבה הוא כתב את ספרו בעצם פותחת פתח לכל אחד למצוא שם את האני מאמין שלו, ולאו דווקא את שלי. אני גם מבינה שהמחבר דר' מיכה גודמן פירש אותו בעקביות דווקא לכיוון הרדיקלי, לאו דווקא המקובל, ואפילו הוא טוען נחרצות שהרמב"ם רחוק מלהיות אתאיסט (אם כי גודמן מפרש אחרת ממני את המשמעות של להיות אתאיסט. בעיני ההבדל בין מי שאינו מאמין שיש אלוהים בכלל, למי שמאמין שיש אי-שם 'אלוהים' א-מורפי נטול יחסי גומלין עם בני האדם הוא כמעט חסר משמעות)

הכל נכון, ובכל זאת, קשה שלא להתרשם ממילותיו של הרמב"ם עצמו :
"אחרי כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי כן נמצאו בעזבונם ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום פתי יאמין לכל דבר" [מורה הנבוכים א, סב]
זה לא נכתב על ספר התורה רחמנא ליצלן, אלא על ספרי אסטרולוגיה ישנים, ובכל זאת... תענוג.
וגם:
"כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית למה שלא הוכח הוכחה מופתית, ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הפכו, ותחליט להכחישו, ולא תשאף להשיג את מה שאין ביכולתך להשיג, אזי השגת את השלמות האנושית" {מורה הנבוכים א', לב}.

אז אחרי שהבעתי את התפעלותי האינסופית מהרמב"ם עצמו, בכל זאת כמה מילים על הספר. אין לי עם מה להשוות, ואין מצב שאני אצליח לקרוא ולהבין את מורה הנבוכים עצמו. השפה עתיקה וסבוכה מדי בשבילי. אני לא מתכוונת לנסות. אני רק יכולה להגיד ש'סודותיו של מורה הנבוכים' כתוב בשפה בהירה, עניינית. לא ארוך מדי, לא קצר מדי. ממוקד במטרה, ובין אם לשביעות רצונו של הרמב"ם או כנגד בקשתו המפורשת לשמור את הדברים בסוד, מיכה גודמן עושה לקוראים שכמוני שירות ענק.

ספר חובה לאוהבי ספרי עיון ופילוסופיה.

כנראה הספר המודרני הטוב ביותר שמסביר את מורה הנבוכים ואת עיקרי הפילוסופיה של הרמב"ם בצורה ברורה ונגישה לכל קורא. ממליץ את הספר למי שמעוניין להכיר קצת הגות יהודית של ימי הביניים ובפרט את הגותו של הרב המשפיע ביותר ביהדות, הרמב"ם, ואת ספרו ההגותי המצוין 'מורה הנבוכים'. מורה הנבוכים הוא ספר לא פשוט, כתוב בצורה מיוחדת בה קוראים שונים יבינו ממנו מסקנות שונות ועל כן, טוב להצטייד בספר שמסביר את כוונותיו של הסופר, את רעיונותיו המרכזיים, החידוש שלהם, המקורות וההשפעה על המשך התפתחותה של המחשבה היהודית. הספר לא דורש היכרות מעמיקה מוקדמת עם הגות ימי הביניים ועם הגותו של הרמב"ם אלא רק היכרות שטחית מאוד, והוא מסביר את המושגים הפילוסופיים המופיעים במורה בשפה פשוטה ומובנת לקורא המודרני. הספר הוא הראשון בטרילוגיה של ספרי הגות של ד"ר מיכה גודמן, ולדעתי הטוב ביניהם. הספר משמש כבסיס טוב מאוד להבנה של עיקרי ההגות היהודית שלרוב לא נלמדת במסגרות חינוכיות מלבד האקדמיה. יש לציין שהספר אינו דתי, הרמב"ם עצמו הושפע מאוד מהפילוסופיה של אריסטו והשתמש בפילוסופיית הכלאם המוסלמית ביצירתו, ולפי קריטריונים רבים נחשב לרציונליסט, על כן ההתעמקות בפילוסופיה שלו כוללת בתוכה פילוסופיות אחרות, כמו כן מהווה את הסיבה לביקורת הרבה שהרמב"ם ספג (וסופג) מחוגים דתיים רבים בזמנו ובימינו.

אל הספר הזה אני חייב להתייחס בשני מישורים, רק כך אוכל להגדיר את היחס שלי כלפיו. הספר עצמו כתוב בצורה מעולה. הספר בהיר, מעמיק ומלא בתובנות חשובות ומעמיקות אל כל אדם, ובוודאי יהודי הרואה את עצמו כחלק ממסורת מחשבה עתיקה, החי כיום בתרבות המודרנית והפוסט-מודרנית. ד"ר גודמן מצליח להפיח חיים רעננים בספר שלרבים נראה, שלא בצדק, שמקומו במרתפי ספריות עבשות ולא במדף הקדמי הנגיש לכל.
מאידך, לאורך חלקים רבים מן הספר ובפרט במקומות שהכותב מבשר לקורא שעלה בידו לפענח את סודותיו של 'מורה הנבוכים', שכידוע נכתב מלכתחילה באופן מלא סתירות והטעיות כדי להסתיר את האמיתות שבו, עלה בי החשש שהמחבר מביא את השקפת עולמו הוא לתוך דברי הרמב"ם ולא את דברי הרמב"ם עצמו. אמת, לעולם אנו כבולים בסובייקטיביות שלנו, אבל, האופן השיטתי, שדברי הרמב"ם פורשו אל הצד הרדיקלי שבהם, המנתץ מוסכמות, והמתאים להפליא לחשיבה הפלורליסטית-רציונאלית של ימינו ושל הכותב, העלו בי את החשד הזה ביתר שאת. גם ההתעלמות מדברי הרמב"ם במשנה תורה (מלבד במקומות שבהם הדבר הלם את כיוון המחשבה הנ"ל) העלו בי את החשד הנזכר, מאחר וידוע הוא שאנשי אקדמיה מבכרים את הדיכוטומיה הזו של שני רמב"ם: הרמב"ם של 'מורה נבוכים' מול הרמב"ם של 'משנה תורה', על פני ההבנה שתפיסותיו ההגותיות וההלכתיות של הרמב"ם מזינות, מעצבות ומשלימות זו את זו. והרמב"ם הלוא אחד הוא.
ובכל זאת זה ספר חשוב, שלא הייתי מוותר על קריאתו. ואף שלא הייתי חותם שכל תובנה שבו היא של הרמב"ם, עדיין מרבית הדברים מתאימים לרוח הרמב"ם. הוא חשוב לקריאה למי שרוצה להעמיק במחשבת ישראל, לקבל כיווני חשיבה שונים על מושגים טריוויאליים (או שלא, תלוי את מי שואלים) כמו נבואה, השגחה, טעמי מצוות, בריאה, הלכה ועוד. ואפילו כדי לקבל כיווני מחשבה מעניינים, ואפילו תרפיים, לגבי מבוכות קיומיות של האדם המודרני כיום.

"ממשה עד משה לא קם כמשה". משפט זה, המציב את הרמב"ם במישור אחד עם משה רבנו, מיטיב להדגים עד כמה נערץ רבי משה בן-מימון בקרב היהדות. מבין יצירותיו הרבות מתבלטות שתיים: "משנה תורה", יצירה מונומנטאלית המחזיקה 14 ספרים והמקבצת את כל ההלכות בתלמודים, ו"מורה נבוכים", הנחשב לספר הפילוסופיה היהודי החשוב ביותר שנכתב עד כה. בעוד "משנה תורה" מיועד ל"עמך ישראל", "מורה נבוכים" מיועד על-פי הרמב"ם רק ליחידי סגולה. כפי שכותב הרמב"ם בפרק הפתיחה: "...המתאים לאיש אחד מעולה ואינו מתאים לעשׂרת אלפים בורים..." (הדברים הוצאו מעט מהקשרם, אך לא רוח הדברים).

ואכן, "מורה נבוכים" קשה מאד לקריאה ולעיכול אינטלקטואלי, וכפי שכותב גודמן הוא בגדר ספר אזוטרי (כלומר, המיועד ליודעי ח"ן) על ספר אזוטרי (כלומר, התורה). מיכה גודמן לקח על עצמו אתגר קשה: להנגיש את "מורה נבוכים" לציבור רחב. כשקניתי את ספרו זה, חששתי שיתחוור לי כי מדובר בספר אזוטרי על ספר אזוטרי על ספר אזוטרי. לשמחתי חששותיי התבדו: "סודותיו של מורה הנבוכים" כתוב בצורה ברורה, בהירה ומרתקת, הישג מרשים בהתחשב בכך שמדובר בדיון בסוגיות דתיות-פילוסופיות מורכבות.

הרמב"ם לא רצה ש"מורה נבוכים" יהיה נגיש לכל קורא והוא משביע את קוראיו כך: "אני משביע באלוהים יתעלה את כל מי שיקרא בספרי זה שלא יבאר דבר ממנו… שהרי ייתכן שמה שהבין מדברַי שונה ממה שהתכוונתי אליו והוא יזיק לי כגמול על כוונתי להועיל לו ויהיה משלם רעה תחת טובה". הוא עושה זאת מתוך חשש שדבריו לא יובנו כהלכה ויגרמו נזק לנפשות תמימות. (לשמחתי, מיכה גודמן אינו נענה לבקשה זו של הרמב"ם.) כדי לנסות ולהבטיח שרק יחידי הסגולה הראויים לכך יבינו את יצירתו, הרמב"ם "מצפין" את רעיונותיו הן באמצעות המבנה של הספר ("ריסוק הידע המלא לראשי פרקים...ואז פיזורם לאורך הספר כולו") והן באמצעות סתירות מרובות המצויות בו (הרמב"ם מונה בפרק הפתיחה שבעה סוגי סתירות) .

מיכה גודמן מפענח בעבורנו את "הצופן הרמב"מי" ומפליא להסביר לנו את דעותיו של הרמב"ם במגוון סוגיות דתיות-פילוסופיות: אלוהים, נבואה, השגחה, גאולה, בריאת העולם, משמעות התורה והמצוות ומגבלות הידע והיכולת האנושית. מהן בעצם, אליבא דגודמן, דעותיו של הרמב"ם בנושאים אלו? יקצר המצע מלפרט, ואתייחס בקצרה רק לתפיסת הרמב"ם את האלוהים.

הרמב"ם מאמין באלוהים מופשט אשר לא ניתן לתארו בשום תואר אנושי. אלוהים אינו רוצה דבר (הוא הרי עולם ומלואו, לא חסר לו דבר) ולא ניתן לתקשר איתו (מה כבר אפשר לחדש לו). מובן שפרשנות כזו קשה לעיכול, שהרי אנשים דתיים ואף חילוניים מתקשרים (באופן חד-כיווני) עם אלוהים. אני, למשל, מדבר אל אלוהים בזמן טיסות, בעיקר בזמן המראות ונחיתות וכאשר הקברניט מבקש לחגור חגורות בשל תנאי מזג-אויר בלתי יציבים וקולו רוטט קמעא. מה צריך אם כך להיות היחס אל אלוהים שלא ניתן לתארו, להבינו ולתקשר עימו? לדעת הרמב"ם, אדם יכול להתקרב לאלוהים רק על ידי שכלול שכלו, אישיותו וכושר הדמיון שלו (כמיטב יכולתו).
ספרו של גודמן מקלף מעל "מורה נבוכים" שכבות של הסתרה כקליפות בצל. אנו מקבלים "קירוב ראשון" לדעותיו של הרמב"ם ואז קירוב שני המגלה לנו פרכות וסתירות בקירוב הראשון, וכן הלאה וכן הלאה. בסופו של דבר אנו נוכחים לדעת כי על רבות מן השאלות שמציב הרמב"ם אין הוא מתיימר לתת תשובות מלאות (וכנראה גם לא ניתן). בעצם, הרמב"ם מנסה לחנך את קוראי "מורה נבוכים" ללמוד לחיות עם מבוכותיהם. כך שהכותרת "מורה נבוכים" אין משמעה שהמורה יפתור לקוראיו את מבוכותיהם. נהפוך הוא – המורה יסביר לקוראים שעליהם להשלים עם מבוכותיהם הקיומיות.

שתי שאלות לסיום. ראשית, יש לשאול האם הדיסציפלינה הפילוסופית בכלל מסוגלת לענות על שאלות היסוד האנושיות. נראה כי במשך אלפי שנים הפילוסופים שואלים את אותן שאלות ואינם מצליחים לענות עליהן. פריצות הדרך הפילוסופיות האמיתיות קורות בזכות התקדמות מדעית: תיאורית האבולוציה הקנתה לנו הבנה על אופן היוצרות החיים, תיאורית המפץ הגדול מראה לנו כי יש אלמנט של בריאת-עולם (הרמב"ם מתחבט בשאלה אם העולם נוצר או שהוא "קדמון"), משפט אי-השלמות של Godel הוא הוכחה מתמטית למגבלות הידע של האדם וכולי. האם הפילוסופיה פשטה את הרגל?

ושאלה שנייה: אני ממליץ בכל פה על ספרו זה של גודמן. אבל, אחרי שגודמן קילף לנו את קליפות-הסוד של "מורה הנבוכים", היש תועלת בקריאת "מורה הנבוכים" עצמו, בעיקר בהתחשב בכך שהוא "מוצפן"? מצאתי שתי גרסאות מוערות מקוונות של "מורה נבוכים", אחת מבוססת על תרגום וביאור של הרב קאפח והשנייה מבוססת על תרגום וביאור של מיכאל שוורץ. גרסת שוורץ נראית לי קלה יותר לקריאה. בעיון ראשון ברור כי חריפות המחשבה והיושר האינטלקטואלי של הרמב"ם צולחים היטב את מחסום שמונה-מאות השנה שחלפו מאז נכתב "מורה הנבוכים", השפה עשירה והדימויים והמשלים מעניינים. אבל...אני לא יודע אם אנסה לקרוא את הטקסט הזה במלואו.

"סודותיו..." הוא מבט מבאר ומעמיק על ספר ספק אפולוגיה וספק הגות, יהודי חשוב מעת מיכה גודמן. זהו אינו ספר קשה, ואינו כתוב כספר פילוסופיה קדפני ומחמיר, ואני ממליץ עליו בחום לכולם. גם אורתודוקסים מסורתיים וגם חילונים כאחד יראו ברמב"ם, כמישהו המובילם דרך מחילת ארנב. מצד אחד מרוחק שנות אור, ומצד שני קרוב ממש ואף כמגשר ביניהם.

השאלות המתבקשות בסוף הקריאה היא; תיאולוג הזוי או פילוסוף נאור, או אולי מעט משניהם? נבוך נכנסתי ונבוך יצאתי. אל תצפו לצאת עם יותר תשובות מאשר שאלות, אבל עם הרבה השראה ורצון ללמוד עוד לבטח. זוהי אינה היהדות המסורתית, ההמונית של "המון הבורים", כפי שהרמב"ם המשיג. אתם תפגשו כאן את שפינוזה (שהגות הרמב"ם השפיע עליו), בודהה, אריסטו, סוקרטס ועוד רבים דרך הגותו של הרמב"ם.

הרמב"ם היה אחד המשנים (רפורמים) הגדולים בתולדות היהדות.
וככזה נתפש כעז-מצח ליהדות המסורתית, עד כי בשיא הפולמוס נמסרו ספריו לשריפה אצל הנוצרים ("אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו?")
רפורמות משמעותיות ביהדות הן טאבו, מכיוון שהיהדות נתפסת כ"נצחית" ע"י מאמיניה ובה המסורת כבעלת משקל קרדינלי. זוהי אידיאולוגיה שחלקה היא הכחשת כל שינוי ורפורמה, אף על פי שמתרחשת אל מול עיניה (האורתודוקסיה קמה כריאקציה לנאורות באירופה) ולכן הקושי ופולמוס (גם כיום).

אחד הדברים הבולטים ביותר ואולי הפרדוקסלים ביותר, הוא שהרמב"ם עשה מהלך חכם (שמופיע אולי בכל נושא בהגותו של הרמב"ם) שהיפוקרטס ("אבוקראט") עשה (שממנו הושפע ישירות כשלמד רפואה), הוא להגיד; 'לא זה הדבר קדוש...אלא כולם הדברים קדושים' ("בעיני זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם, כי הדבר הטבעי הוא ..." ב', ל"ב).
אפולוגיה מסורתית ("פילוסופיה יהודית") ניסתה להתאים את השכל (פילוסופיה יוונית) למסורתם וכתבי הקודש ביהדות (ללא הצלחה, ולכן ה"נבוכה"). הרמב"ם עושה מהלך קיצוני והוא להגיד שהתורה היא השכל (והמדרש הוא השכל). הרמב"ם בונה גשר, אם כי צר, בין היהדות לפילוסופיה, בין מסורת נוקשה למציאות משתנה. הוא עושה מעין חילון, ואף נטורליזציה לדת.
לפיכך עוקצו של הרמב"ם נמצא כמעט כולו בהגדרותיו ("אלא שיש שוני במינוח. הוא אומר "שׂכלים נבדלים" ואנו אומרים מלאכים." ב', ו').

אלוהים? בלתי-אישי ואי-אפשר להכירו, מלבד היותו לא מוכר (תורת התארים השליליים).
עם נבחר? אם ישנה עליונות יהודית, היא לא הכרחית ונובעת מתרבותם בלבד שהיא במצוות (אשר לא נועדו בשביל פרסים, אלא למען שיפור עצמי ולאחר מכן "לשמם").
ציווי התורה? שקרים מועילים, "אמונות הכרחיות" למטרות יציבות פוליטית (שקריו האצילים של אפלטון).
תוכן התורה? לא מקור לעיצוב דעות לגבי העולם. אלא לפירוש והבנה מחדש ע"פ המדע (הדרש הוא המדע).
משה רבינו? כתב את מצוות התורה מהתבוננות בטבע (התורה אלוהית [לא מאלוהים], כי משה הסתכל בטבע, שהוא אלוהי).
השגחה אלוהית? לא לטיפשים. הישג שכלי ותודעתי של האדם.
חכמי ההלכה? לא מתקרבים לרמתם של הפילוסופים (ומי אילו? מכל האומות אפשר).
הנבואה? מצוינותו של האדם (arete ביוונית), ודבר טבעי לחלוטין (כמו כן, מוזכר תופעה הדומה לאפילפסיה בפרק).
הסברים על-טבעיים? יתקבלו בלעג ("מה רב עיוורון הבורות וכמה הוא מזיק").
זה ציטוט מהיפוקרטס אשר יכול להוסיף ולהאיר לדעתי: "אשר על כן, בהתייחס למחלה המכונה הקדושה [אפילפסיה]: מנקודת מבטי היא איננה נראית בשום פנים ואופן לא אלוהית ואף לא קדושה יותר מאשר מחלות אחרות, כי אם כזו הנגרמת בדרך-הטבע ונוצרת כשאר תחלואי-הגוף. גברים רואים בטבעה ובגורמיה את יד-האלוהים בגין בורותם והשתוממותם..." – "על המחלה הקדושה", הקורפוס ההיפוקרטי

הארתו ואורו שחלק הרמב"ם לפי גודמן, היא היציאה מין הדוגמתיות (שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרָיו) והקיבעון המחשבתי והכניסה אל "מקום הספק", חוסר וודאות, ושינוי עמדות ("סימן ההיכר של רוב בני האדם שאינם משכילים ומעמיקים הוא גם שאינם נבוכים.")
איפה שהרמב"ם יכול להתעזר בתנ"ך הוא עושה זאת, ולעתים כשאין ביכולתו פשוט מניח שכך היו הדברים (הרטיב הידע המטאפיזי של אדם בגן-עדן, אברהם כפילוסוף וכו'). הוא מזכיר מס' פעמים פילוסופים מוסלמים ויוונים, אך לא פעם אחת יהודי.
"האם מקורותיו של הרמב"ם בירושלים או אתונה?" דורש גודמן, ועונה בקצרה לאחר מכן; "...הוא אינו רואה עצמו ממשיכה של מסורת גדולה זו...הוא לא חשב שניתן לכנות את הגותם של רס"ג ואבן עזרא - פילוסופיה".

הסתירות הרבות בהגות ובספר (גודמן עושה שימוש כפול בסגנון זה- לשמור את הנבוכה, ולשמור על דרכו של הרמב"ם) נועדו כעלה תאנה לדעותיו החתרניות ומהפכניות ולשימור פדגוגיות ראויה. הכתיבה שלו סתורה ומפוזרת בנושאים "רגישים". הוא ידע שדעותיו אינן מקובלות, והיה צריך להסתירם בדרך כזאת או אחרת.
חשוב מכל לפי גודמן, הרמב"ם מוסר כאן מפתח. והמפתח הוא מבוכה וספק אשר מעירים מ"דעה ראשונה", משמע הנחות בסיס ודעות קדומות. "הרמב"ם נאבק במסורת. הוא לחם לא רק בטענה שיש מסורת פילוסופית, אלא בעצם הרעיון של מסורת. הוא פעל כדי לפורר את ההנחה שעל פיה עתיקותה של מחשבה כתובה היא סימן היכר לאימותותה."

מס' ציטוטים בולטים נוספים:
"כאשר אנשים שאינם מאוזנים נחשפים לידיעות שאין הם רגילים בהן, הם אין הם משנים את מחשבותיהם - תחת זאת הם משנים ומעוותים את המובן של הידע שהנמסר להם"
"הצעד הראשון הנדרש לרודף האמת הוא לימוד הלוגיקה וגיאומטריה, המוביל ללימוד הפיסיקה והאסטרונומיה"
"דת המניחה שאלוהים מעניש רשעים, מתגמל צדיקים, מאזין לתפילות וזקוק לקורבנות היא גם דת כופרת, שכן היא מניחה את חוסר שלמותו של אלוהים,
ועל פי רמב"ם אלוהים שאינו שלם אינו אלוהים. הדת היא אפוא הצורה העתיקה של הכפירה".
"אהבת אלוהים היא ההתפעמות שחווה האדם בעמודו מול הטבע...ככל שמעמיק האדם בלימודיו המדעיים"
"הפיתוי הגדול מכולם - הוודאות".

נראה כי הרמב"ם העדיף מדע ע"פ לימודי תורה, כדרך לאמת ("חוכמת האלוהות, אינה מושגת אלא לאחר חוכמת הטבע; שכן חוכמת הטבע גובלת בחוכמת האלוהות וקודמת לה בזמן ההוראה" - מורה נבוכים, פתיחה). וכאן, אפשר להטיל ספק אם תירוציו למצוות היה אותנטי לחלוטין (ההתייחסות לפילוסופים יוונים, ואברהם כפילוסוף יודע אמת שאינו תורה ומצוות).
הוא היה גם לא מעט אלטיסט - קירבה לאלוהים אינה נמדדת ע"י עקשנות בצייתנות להלכה או לימודי תורה, אלא ע"י כימות חוכמה.
-אף על פי כן, חשוב לזכור שהרמב"ם היה תיאולוג (ולא רק פילוסוף) שכתב ספרים על גבי ספרים המפרטים (כפוסק הלכה) ומצדיקים את המצוות וכי שיבח אותן הרבה.
למאמין ודתי הממוצע, הרמב"ם מציע מעט. מה נשאר מאלוהים לאחר טיפולו הרציונלי של הרמב"ם?
ומה אלוהים כזה יכול להציע כמחוקק חוקים או משגיח? נראה כי הגותו תספק מעט מאוד אנשים (והרמב"ם ידע זאת).


אני לא אחביא זאת, אני משוחד ככל אדם (אני לא מאמין באלוהים, בטח לא אישי) ויש בסקירה מעט ביאור, על גב ביאור רחב של הרמב"ם. קראו באיזון והחליטו לעצמכם!Sapere aude
התרשמתי מהספר כמעניין, פרובוקטיבי ורלוונטי. המסע דרך מחילת הארנב היה מבריק לדעתי.
*למי שמעוניין אגב, אפשר למצוא כאן את כל מורה נבוכים, משהו שמצאתי כשימושי לא פעם במהלך הקריאה:
http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_32.htm

זהו לא הספר שראשון שאני קורא על "מורה נבוכים". כמו אלה שלפניו, הספר מהוה מסע לא קל וברור אל המבוך של מורה נבוכים. לא קל ,ובכל זאת יש משהו מאוד מושך בצלילה אל המעמקים המעורפלים של מחשבתו בת המאה ה- 12. וכמו בכל צלילה, יש להיזהר משכרון המעמקים ומאובדן תחושת הזמן. אני הלכתי לאיבוד ביותר מפניה אחת. כנראה אחזור לקרוא את הספר בעתיד.

הספר הועיל לי בהודאתו המפורשת שהמבוכה שלי לא בלעדית לי, ויפה עשה הסופר גודמן שהודה בכך. המבוכה מובנית בספר, ולמען האמת, הספר לא בא לפתור אותה אלא אולי רק לחדד אותה. אני מוכן לקבל מבוכה בתורת הקוונטים, וגם כאן.

אני מציין לשבח את גלוי הלב והכנות של הסופר, ואפשר לאמר שזהו הטקסט הכי ברור לי, בנושא הרמב"ם, מבין כל אלה שקראתי או ניסיתי לקרוא. זה גם הראשון שממש סיימתי.

יש לשים לב שהסופר משתייך למעין "אסכולה" (ראה רשימת מוריו) ורעיונותיו (שזוכים לשבחים מאותה אסכולה) עשוים לפעמים להתברר הפוכים למחברים מאסכולות אחרות (למשל ליבוביץ).

מבחינה זאת הספר של הרמב"ם לא שונה מהתנ"ך. ברגע שיש ספר שכתוב בצורה רב משמעית, וכולל דעות והיפוכן, וכתוב בשפה לא עדכנית - אפשר לשער שיהיה הרבה מקום להרבה פרשנויות ואסכולות. אולי כל המאמץ לרדת באמת לדעתו של הרמב"ם הוא מאמץ עקר. גם כאן מתגלה האופי ה"קוונטי" של הטקסט העתיק - התוצאה נקבעת במידה מסוימת על ידי האדם שמבצע את המדידה.

ובכל זאת, לחובבי הז'אנר, אני ממליץ ביותר. ומודה למיכה גודמן על היגיעה שהשקיע והכנות שהדגים.

יש מעט ספרים שאפשר לומר עליהם שהם מטלטלים אותך.
אתה חושב שאתה יהודי טוב והנה בא ספר זה ומשנה אותך ואת תפיסתך מהיסוד. אתה עובר טרנספורמציה מעמוד לעמוד.
מיכה גודמן עושה לדעתי משהו שלא יאומן.


חובה לכל יהודי באשר הוא.

ספר מורה הנבוכים הותיר אתגר אינלקטואלי, לכל הדורות. קולמוסים רבים השתברו ועדיין ממשיכים להשתבר בפיענוח חידותיו ורמזיו של הרמב"ם.
בספר זה מיכה גודמן מבקש לפענח את סודותיו של המורה נבוכים. עיקרי הדעות המובעות בספר, מוכרות לכל העוסק בחקר כתבי הרמב"ם, והם מאפיינים את שיטתו של החוקר ליאו שטראוס,שהיה מבכירי חוקרים משנת הרמב"ם. הספר כתוב בצורה בהירה וקולחת והאמת ניתנת להאמר, שנדירים הם הספרים העוסקים ברמב"ם, שאפשר לקרא באופן שוטף וסוחף. הקורא שיאנו בקיא במורה נבוכים ימצא את עצמו משתהה לנוכח הדעות המיוחסות לרמב"ם. הרמב"ם ייתפס בעיניו כהוגה המשמיע דעות הנוגדות לחלוטין תפיסות דתיות שאנו מכירים, אך זהו כחו של הרמב"ם וזוהי משנתו. יחד עם זאת, לא כל המובע בספר בהכרח הרמב"ם היה מסכים עם האמור, וכאמור לעיל העמדות המוצגות בספר משקפות פן מסויים בחקר משנת הרמב"ם. מעבר לכל האמור, קורא שאינו מיומן במורה נבוכים, תחסר לו נקודת המבט לבחון את הדברים באורח ביקורתי.לא למותר לציין, שדווקא חשיפת סודותיו של הרמב"ם באופן קליל ובהיר,מחטיאה את המטרה בכך שהיא מונעת מהקורא את ההנאה המזומנת לו באתגר של העיון היסודי במשנת הרמב"ם. הייתי ממליץ על הספר הזה כספר סיכום מאלף של שיטת פרשנות מסויימת ברמב"ם.

ספר מחדד שכל ומעורר מחשבה.

ראשית אזהרה , כל המצפה מספר זה לאסוף טיעונים אנטי קלריקים,לא ימצאם.
איני דתי. אני אוהב תנ"ך ויהדות, ושמח לכל הזדמנות להבין ולהעמיק בהם בהיבטים שונים . החל מקריאת הסיפור, הבנת הרקע הפרשני, האגדות הקשורות אליו , הרקע והניתוח הסיפורי(בעיקר זקוביץ , שאנן,),פסיכולוגי (ניתוח יונגיאני של חלק מהדמויות, הכתיבה של חיים באר ואחרים,) ההיבט ההיסטורי ו הארכיאולוגי וכיום גם הצצה לרקע הקבלי.
אני אוהב לראות זאת מהיבטים שונים.- דתיים -פשט אגדה מיסטיקה ולוגיקה.
כן גם במבט החילוני.
ברמבם נתקלתי לראשונה אצל רחל אליאור בספר "בגן עדן מקדם".
ןעכשיו בספר זה.
הקריאה אינה קלה עבורי, אבל השכר גבוה.
היכולת של הרמבם להפריד בין הידיעה לשכל מעוררת מחשבה.
ממנה נגזרת שאר השקפת עולמו כאשר למושכלות יש מרכיב גדול.
בקיצור שווה קריאה אם יש רצון להשקיע.
נ.ב אני תמה כיצד ספר זה עמד זמן רב ברשימת רבי המכר. האם זה מסוג הספרים שנותנים מתנה כדי לא לפתוח, או שהשוק הדתי כבר רחב דיו להכיל ספרים אלו כספרי קריאה.