כמש״קית קווים בחיל הקשר (כן, ישנה הגדרה כזאת בצה״ל מסתבר) מתפקידי היה לבדוק אם הצופרים תקינים בגזרה שלי.
יום השואה, יום הזיכרון, מבצעים, מלחמות ונחשי צפע – תקינותם מעל לכל כי אם ישנה תקלה תהיה פדיחה במקרה הטוב ואסון רב ממדים במקרה הרע ועדיף מלכתחילה להימנע משניהם.
הצטרפתי לורד בעלת הותק שהראתה לי על אילו טפסים חותמים האחראיים ומהי הפרוצדורה במידה והסירנות אינן פועלות כיאות.
״היום אנו נוסעות לבי״ח אברבנאל״, הודיעה לי יום אחד. ״יש שם מתקן עם מנגנון לקוי ולפי התיאור שקיבלתי בטלפון מדובר במודיפיקציה פשוטה, אני יכולה לתקן את זה״
הבטתי בה בהערצה של תולעת ספרים המתקשה במכניקה בסיסית, זוויות וחישובים. אני יכולה לצטט את גתה בניב גרמני, שוויצי ואוסטרי אך חישוב פשוט על הסרגל או מדידת גובה מעבירים בי חלחלה.
בחצר הגדולה קיבל את פנינו אב הבית ושוחח עם הקולגה שלי על מערכות התרעה וטכנולוגיות חדישות וזאת הייתה הזדמנות פז לשאול היכן השירותים ולהתחפף משם כל עוד נפשי בי.
חציתי את המדור הרחב בו התהלכו כמה סהרוריים, נזהרתי שלא להיתקל בהם אך מסקרנות הבטתי בם ועד היום הם חרוטים בזיכרוני.
רובם היו כחושים, שקופים כמעט. לבושים בחלקי פיג׳מה: חולצה או מכנסיים וסוודר מעל. ידיהם רועדות ובין האצבעות הגרומות זנב סיגריה.
חלקם דיברו לעצמם, אחרים היו טרודים בוויכוח עם ישות בלתי נראית והיו גם כאלו שהתגרדו או מצמצו בעיניהם בתדירות גבוהה.
חשתי כרוח רפאים, אף אחד לא שם לב אלי, כולם היו טרודים בטירוף של עצמם.
בערב, בביתי ניסיתי להבין אם הגיעו לשם אחוזי תזזית או שמא המקום נתן להם דרור להקצין את התנהגותם.
הרהרתי בסרט ״קן הקוקייה״ בצוות העובדים שבו נכללה האחות הראשית המרשעת: מילדרד ראצ׳ד וסברתי כי הגיוני למדי שוודאי תהפוך לחולה נפש מוצהר מהרגע שיכריזו עליך ככזה או שיתייחסו אליך ככזה.
בסיפור המזעזע של גירמו רוסלס ״בורדינג הום״ יש את כל האלמנטים המעידים על ניוון המוח, על הירקבות האדם והתודעה ועל ההידרדרות הבלתי נמנעת של חסרי המזל, אותם אנשים שנזנחו כל כך מזמן על ידי משפחתם, המסגרת הכי קריטית לאהבה ללא תנאים, גידול בתנאי חממה מזרעון קטן לפרח מפעים.
אדם חסר כל נמלט מקובה לארה״ב. קרובי משפחתו הבאים לאסוף אותו משדה התעופה נותנים בו מבט קצר ועושים ״אחורה פנה״
יש במבטו דבר-מה לא נעים, חזותו עלובה ושיניו רקובות הוא נראה כאילו לא התרחץ ימים. הרוב מסתלקים ורק דודה אחת מחליטה לתמוך בו כספית; אין הכוונה שיגור חלילה בביתה אלא במעון חוסים שלבעליו תשלם תגמול חודשי.
מהרגע שמגיע גיבורנו אל המוסד המעופש הוא אינו נלאה מלספר ולתאר את היחס מצד המנהלה, את החוסים חולי הנפש, את הטינופת, הזוהמה, האלימות, הייאוש והכלימה.
מלחמת הישרדות מתמדת ונטולת תקווה שבתוכה מרפרף לו שביב של ציפייה שגם הוא נגוז עד מהרה.
לאוהבי ״סוף טוב הכל טוב״ נכונה אכזבה אך מי שרוצה להבין את התקופה ולהתנסות בריאליזם חד ויוצא דופן מאת אדם שדמותו נעלמה זה מכבר בתהום הנשייה (ולדעתי רצוי להוציאו משם במהירות האפשרית) שיקרא מסמך זה, ספרון קצרצר אך מדויק ומושחז על נפש האדם, על בתי משוגעים (ולא, אינני מתכוונת לקרוא למקומות הללו בשמות חלופיים) ועל הרצון העז לנסות לפחות להיות נורמלי ואם לאחר הקריאה עדיין יוותר בכם אומץ צפו בסרט ״הג׳וקר״ להבנה מוחלטת של העולם האמיתי שבו אנו חיים.

בורדינג הום הוא אוטוביוגרפיה קשה לעיכול, מאוד לא קל לקרוא לנוכח התיאורים הקשים של מה שעבר גירמו רוסלס בחייו הקצרים שנגמרו בטרגדיה.

דווקא מהמקום הזה של הקושי, הכי למטה שיש, אפשר להתחבר אליו, יש משהו בטירוף שלו, בעצב הזה, שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

גורם לי לחשוב, איך אנשים מסיימים את חייהם בכזו חרפת רעב ובדידות, מוכי שיגעון וטירוף, רעבים לאהבה, תשומת לב, יחס כלשהו מצד המשפחה, אנשים, ואיפה הגופים והארגונים שמסייעים לאנשים כאלה ?

עצוב שהיום הכל סובב סביב כסף, תמיד זה היה כך.

יש ניצוצות של גאונות שפורצים מבעד לשיגעון ותוך כדי הקריאה בו, אתם מצטנפים ומתכרבלים כאילו הכניסו לכם אגרוף בבטן, המציאות קשה אה ? האמת כואבת ?

אז הספר הזה כולו תיאור של מדורי הגיהינום שהיה צריך לעבור גירמו רוסלס בחייו. מבית משוגעים אחד לשני, אומרים שהקריאה שיגעה אותו, הוא קרא הרבה, וידע הרבה. ובסוף לקח את חייו בידיו. יש קו מקשר אחד בין כל המתאבדים, כולם מודעים מדי ומבינים שאין משמעות, או לקבל את העולם כמו שהוא כי אי אפשר לשנות או לעצור את הרכבת של החיים ולרדת בתחנת המוות.

נשמע קשה מדי ? הרי זו המציאות ורוסלס מפליא להביא לנו אותה במגש..לא של זהב ולא של כסף, מגש די חלוד.

התרגום מעולה, אחרית הדבר מעניינת ושופכת אור נוסף על חייו של הגאון הזה...

\"הספר הנו מסע אל הפינות האפלות ביותר של הקיום האנושי, ורק מעטים נשארים אדישים לנוכח המחזה\"

ואולי כולנו כלואים בגלות אינסופית, חיים בנדודים על רגעים שאולים בעולם הזה.

ספר שמתחיל ב"מחוץ לבית היה כתוב "Boarding home", אבל אני ידעתי שהמקום יהיה קברי" חייב להיות ספר טוב, וזה בדיוק מה שציפיתי ממנו שיהיה. האמת, לא התאכזבתי.
החיסרון היחידי הוא - אורך (יותר נכון החוסר ב"אורך")
הסיפור בנוי כל כך טוב עם כל כך הרבה פוצנציאל - הוא היה יכול להתפתח לכל כך הרבה כיוונים מעניינים/רבדים חדשים. חבל לי שהוא "נעזב" ככה, כאילו עדין תלוי באוויר.
חיסרונו היחיד (בעיניי) אינו מוריד מאיכותו של הספר. הספר מצליח להעביר בדרך כל כך אמיתית את המצב האכזרי שהדמות הראשית שרויה בו, את חוסר האונים, את עצם הידיעה שהינך במצב עלוב, נתעב ושנוא - אך אין ביכולתך לעשות דבר.
גִיֶרְמוֹ רוֹסָלֶס הצליח להעביר בי רגשות עזים/קרעים חדשים בכל אחד מ-117 עמודי הספר - חבל שהוויברציות האלו לא המשיכו זמן יותר ממושך.

הספר הוא אכן קשה לקריאה, לאו דווקא בגלל האלימות שבו אלא יותר בגלל האנושיות המצמררת והכאב המועברים בו דרך הדמויות, כמו גם דרך עיני המספר
לקרוא את אחרית הדבר בסוף בהחלט שופך אור על חווית הקריאה כולה
לא מיועד לעדיני נפש!

ספר חמוד, קליל, אך רק למי שאוהב דברים מיוחדים.

קשה אבל כתוב טוב וההומור מקל.