כמש״קית קווים בחיל הקשר (כן, ישנה הגדרה כזאת בצה״ל מסתבר) מתפקידי היה לבדוק אם הצופרים תקינים בגזרה שלי.
יום השואה, יום הזיכרון, מבצעים, מלחמות ונחשי צפע – תקינותם מעל לכל כי אם ישנה תקלה תהיה פדיחה במקרה הטוב ואסון רב ממדים במקרה הרע ועדיף מלכתחילה להימנע משניהם.
הצטרפתי לורד בעלת הותק שהראתה לי על אילו טפסים חותמים האחראיים ומהי הפרוצדורה במידה והסירנות אינן פועלות כיאות.
״היום אנו נוסעות לבי

בורדינג הום הוא אוטוביוגרפיה קשה לעיכול, מאוד לא קל לקרוא לנוכח התיאורים הקשים של מה שעבר <mark>גירמו רוסלס</mark> בחייו הקצרים שנגמרו בטרגדיה.

דווקא מהמקום הזה של הקושי, הכי למטה שיש, אפשר להתחבר אליו, יש משהו בטירוף שלו, בעצב הזה, שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

גורם לי לחשוב, איך אנשים מסיימים את חייהם בכזו חרפת רעב ובדידות, מוכי שיגעון וטירוף, רעבים לאהבה, תשומת לב, יחס כלשהו מצד המשפחה, אנשים, ואיפה הג

ספר שמתחיל ב"מחוץ לבית היה כתוב "Boarding home", אבל אני ידעתי שהמקום יהיה קברי" חייב להיות ספר טוב, וזה בדיוק מה שציפיתי ממנו שיהיה. האמת, לא התאכזבתי.
החיסרון היחידי הוא - אורך (יותר נכון החוסר ב"אורך")
הסיפור בנוי כל כך טוב עם כל כך הרבה פוצנציאל - הוא היה יכול להתפתח לכל כך הרבה כיוונים מעניינים/רבדים חדשים. חבל לי שהוא "נעזב" ככה, כאילו עדין תלוי באוויר.
חיסרונו היחיד (בעיניי) אינו מוריד מ