בליל ה-14 באפריל 1965, הוצאו מתאם בכלא לנסינג בקנזס בזה אחר זה ריצ'ארד היקוק ופרי סמית, נלקחו אל מחסן קטן בפינת חצר הכלא (מבנה שזכה לשם "הפינה") שם עמד מתקן הגרדום של הכלא, והם הוצאו להורג בתלייה. כך הגיעה לסיומה פרשיית רצח מזעזעת שטלטלה את ארה"ב ובעקר את מדינת קנזס, פרשייה שהחלה בנובמבר 1959 ובה נרצחו באכזריות 4 בני משפחה אחת.

טרומן קפוטה שקרא על הרצח בעיתון, הציע לעורך הניו יורקר לצאת דרומה ולהכין כתבה על הרצח המזעזע הזה. ככל שהתקדם בתחקיר וככל שהתקדמה חקירת המשטרה את הפרשה, הבין קפוטה כי הוא אינו עומד להכין כתבה לעיתון, אלא ספר באורך מלא. במהלך השנים שבין מעצרם לתלייתם, נפגש קפוטה עם היקוק וסמית', ראיין אותם וכך עשה גם עם אנשים רבים אשר נתקלו בהם במהלך חייהם וכמובן עם גורמי אכיפת החוק.

את ספרו השלים קפוטה רק לאחר הוצאתם להורג של צמד הרוצחים. מכיוון שהפרשייה ידועה ומוכרת וכמובן גם סופה, לא ניתן להגדיר את "בדם קר" כספר מתח". אך זהו ספר מלא תובנות על החיים, על הנסיבות הקשות בהן אנשים הופכים לעבריינים וכמובן נשאלת השאלה מהי אחריות החברה לכך.

בתחילת הספר קפוטה מתאר בצורה נפלאה את החיים השלווים בהולקומב, העיירה בה בוצע הרצח, לאחר מכן את הדרמות המתחוללות בבית המשפט (בחירת המושבעים, מינוי סנגורים לנאשמים, נאומי הפתיחה והסיכום של התביעה וההגנה) וכמובן לא ניתן להתחמק מהשאלה בענין יעילותו ומוסריותו של עונש המוות. כדי לדון בשאלה כבדת משקל זו, מספר לנו קפוטה על רוצחים נוספים שנידונו למוות ואולי הוא עשה זאת כדי שלקוראיו יהיו יותר כלים לשפוט. כאשר מתאר קפוטה את מערכת המשפט האמריקאית, הוא יותר מרומז על סדקיה וחסרונותיה.

הכתיבה של טרומן קפוטה נפלאה, התרגום מצוין וכאן אני חייב גילוי נאות: במשך שנים ארוכות פעלתי כמתנדב בארגון אמנסטי נגד עונש המוות בארה"ב, כך שגם הרקע האישי תרם לענין הרב שלי בפרשה הזו וכמובן בספר.

5 כוכבים ללא היסוס.

****



אני לא משתגע על ספרים ישנים. גם לא על סרטים ישנים, למעט כמה יוצאי דופן מעטים. אפילו קלאסיקות ספרותיות או קולנועיות, מקזבלנקה דרך חלף עם הרוח, מטולסטוי עד מלוויל, משעממות אותי בדרך כלל ואני מוצא את עצמי מדלג על עמודים (אם בכלל) או מריץ את הסרט קדימה במהירות מואצת. היצירות האלה בדרך כלל איטיות, טרחניות, נאיביות ופשוט מיושנות, והן נעדרות את הברק והתיחכום שקיימים ביצירות מהשנים האחרונות, על שלל הז'אנרים החדשים שבאו לעולם, הטכנולוגיות המתקדמות והדרכים המופלאות שבהן מספרים כיום סיפורים. זה לא שאין היום זוועות שאינן ראויות לצריכה, אבל כמי שגדל לתוך עולם שנהיה מהיר תגובה מרגע לרגע, עם סף גירוי גבוה מדי, ושמתעסק מקצועית באופן יומיומי בספרות ובקולנוע, אני מוצא את עצמי מתחבר יותר לצינורות החדשים. סו מי.
כל העקרונות האלה היו כלא היו אחרי כמה עמודים מהספר המבריק הזה. סיימתי אותו בלב הולם לפני כמה דקות ואני עדיין נרגש מן החווייה הנדירה והמיוחדת הזאת - קריאת יצירה ספרותית משמעותית באמת. מה שמוכיח, בין השאר, שאמת וכישרון הם על-זמניים ואינם מתיישנים אף פעם.
בסתיו של 1959 קרא טרומן קפוטה בעיתון על הירצחם של איכר אמיד ובני משפחתו במחוז נשכח בקנזס. לאחר שבועיים של הכנות הוא נקש בעקביו ויצא לקנזס סחופת הרוחות, ארץ של חוואים פשוטים ומיובלים, כדי להתחקות אחר חייהם של הרוצחים והנרצחים, ועל הדרך יצר ז'אנר ספרותי חדש שמוכר לנו כיום בשם ניו-ז'ורנליזם. מאחר שמסופר כאן על אירועים אמיתיים עם אנשים אמיתיים, וכי הספר הזה פורסם בארבעה חלקים ב"ניו יורקר", וגם כי הוא עמוס במספר רב של עדויות מסוגים שונים, יש מי שיכנה את מלאכת המחשבת הזאת בשם "רומן עיתונאי". ובכן, אין מה לחשוש. לא מדובר כאן על סדרה של ראיונות, שמסופרים בסדר כרונולוגי יבשושי עם סוף ידוע מראש, אלא על יצירה ממדרגה ראשונה, בעלת עוצמה אדירה, עם עלילה ותיאורי דמויות שאין להן כמעט אח ורע. למרות כל זאת קפוטה עצמו, באופן מפתיע, הסיר את עצמו מתוך הסיפור באופן מוחלט, והקורא מוצא את עצמו תמה לעתים קרובות איך לעזאזל הוא יודע את כל הדברים הקטנים האלה, כשהוא מתאר מה עבר בראש של הרוצחים כשתפסו טרמפים בדרך למקסיקו או מה ראה השוטר שהופקד על החקירה מחלון המוטל שלו כשדלק בעקבותיהם. הוא מצליח, במשפטים פשוטים ולא מתיימרים, שחלקם לעתים ציטוטים במרכאות וחלקם כתב בעצמו, להעמיק בבת אחת ולקלוע באבחנות דקות כחוט השערה אל רעיון, אדם, תיאור או רגש ולהעביר אותם אל הקורא בדיוק מצמרר.
לא יכול להיות שקפוטה לא היה שם. הוא היה חייב להיות שם כדי לדעת את כל הדברים האלה, ללקט בסבלנות את כל פרטי הפרטים האלה ולתפור אותם באורח פלא ובאותנטיות אין קץ לסיפור הזה שהוא אמנם סיפור על רצח, עם שוטרים ורוצחים וחקירות, אבל בעיקר הוא סיפור על כל הדברים האלה שהופכים סיפור לטוב באמת - על חיפוש משמעות, אכזריות, אובדן תמימות ואובדן דרך, עוני וקנאה, אנושיות וסתמיות, על פשטות, בחירות בטוב וברע, שרירותיות, מסירות, אהבה וחברות.
יותר מהכול, "בדם קר" הוא סיפור של געגוע למה שהיה ולא ישוב עוד. געגוע לאמריקה הישנה והטובה, למשפחות מאושרות ולילדות תמימה, לטבע נקי, לבדידות ולרומנטיקה, ולחיים שהיו טובים עד כדי כך שלא יכולנו להעריך אותם כראוי, והרסנו הכול.



****

תחילה עלי לסייג ולומר שהביקורת שלי על הספר הזה מושפעת מאוד מהעובדה שרוב הביקורות האחרות נתנו לו חמישה כוכבים והתמוגגו עד אין קץ מאיכותו. לו היה המצב שונה, הייתי כנראה מתרכזת יותר בכך שהוא כתוב טוב, מדויק, עשיר בפרטים ובניתוחי אופי מעולים. עוד אני צריכה להגיד שהספר הזה תפס אותי בתקופה של שבה שום ספר לא הצליח למצוא חן בעיני ממש. רצף כל כך ארוך של אי שביעות רצון מעלה בי חשד עמום שהבעיה היא בי ולא בספרים. כבר אמרתי את זה בעבר. יש תקופות כאלה. אבל את שלי אני אומר. בכל זאת, אם כבר אני כאן.

ובכן, כפי שאמרו לפניי, קפוטה מתנסח בצורה מופלאה, האבחנות שלו דקות ומדויקות. הוא נכנס מתחת לעור של גיבוריו, מצליח להמחיש בחיות רבה את האירועים שהוא מתאר, ואת הלך רוחם של גיבוריו. הכל נכון ובכל זאת, משהו חשוב חסר לי בקריאה, ובדיעבד (חלפו מספר שבועות מאז סיימתי אותו) אני מתקשה להמליץ עליו למכריי. מה שחסר לי זה הקטע הזה של... ובכן, של לא לדעת מה הולך לקרות.

בדרך כלל סיפורי פשע נכתבים כספרי מתח. העניין שבהם נוצר כתוצאה מסקרנות לדעת מי ימות, מי יהרוג, מי יתפס. אלא שבהיותו של הרומאן הזה מבוסס על מקרה אמיתי ומפורסם בזמנו, והיות וגורלה המר של משפחת קלאוטר וזהותם של האחראים לכך כבר היו ידועים ומפורסמים כשהספר נכתב, קפוטה מן הסתם לא חשב שיש טעם לספר אותו בהדרגה. לכן בדרכו להמציא ז'אנר ספרותי חדש, 'הרומאן הלא בדיוני', הוא מגלה את כל מה שחשוב כבר בחלק הראשון. שלושת החלקים שבאים אח"כ הם רק הרחבה של התמצית הזו. כך יוצא שגם מי שכמוני קורא את הסיפור חמישים שנה אחרי המקרה ולא שמע עליו קודם, מוצא את עצמו ללא סימני שאלה משמעותיים אחרי רבע ספר בערך וזו בעיה בעיניי.

כי בעצם, אני שואלת את עצמי, למה לי להמשיך לקרוא סיפור שעיקריו וסופו ידועים מראש? ומצד שני, למה אמורים לעניין אותי פרטי הפרטים של מקרה הרצח הישן-נושן הזה? האם סיפורה הטראגי של משפחת קלאוטר הוא בעל השלכות כלשהן על ההיסטוריה האנושית? לא, למיטב ידיעתי. האם הרצח הזה הינו יחיד במינו ולא קרה כמוהו לא לפניו ולא אחריו, סיפור של פעם במיליון שנה? לצערנו, לא. אז למה לי לקרוא ארבע מאות עמודים שמפרטים באיזה מכונית בדיוק נסע הרוצח, ומה הוא אכל לארוחת בוקר, ואיזו עתירה הגיש העו"ד שלו ומי ישב בחבר המושבעים? בייחוד כשאני כבר יודעת פחות או יותר איך זה נגמר.

נדמה שהסיבה היחידה לעשות זאת, אני עונה לעצמי, היא הכתיבה המשובחת של קפוטה והקלאסיות של הספר עצמו. אלא שכמו שהוא המציא את הז'אנר של ה'רומאן הלא בדיוני', כך בעיני הוא גם הגדיר את חולשותיו: בהיעדר מסתורין ומתח, כאשר האירוע המתואר בו אינו בעל חשיבות היסטורית, ואינו אקטואלי עוד – הספר הופך לפחות ופחות מעניין.

בקיצור, נהניתי מהכתיבה, אבל לא מצאתי את הסיפור מרתק במיוחד. יש בו משהו לא רלוונטי. כל כך לא רלוונטי, שאני כמעט מרגישה שגם הסקירה הזו מיותרת. אני ממש מתלבטת אם ללחוץ 'שלח'. הייתי גם מעדיפה לסיים העדרות ממושכת יחסית מסימניה בביקורת קצת יותר נלהבת. אבל זה מה יש, בינתיים...

קדימון להחלטתי לקרוא את "בדם קר דווקא בסוף השבוע האחרון.הדרך מאילת צפונה וחזרה שאורכת לילה שלם הייתה סיבה מספיק טובה שהגיע הזמן שתעבור בנעימים עם ספר טוב מבלי שארגיש אותה.הצטיידתי בפנס קטן,כי באוטובוס תמיד חושך מצריים,וכמו במטה קסם רוב הנוסעים חורפים את שנתם מלבדי שפוחדת להתעורר בבהלה על איזו כתף זרה ומוזרה.

ההתלבטות היחידה הייתה בין ספר מצחיק וקליל(לפי הביקורות):"פחד ותיעוב בלאס וגאס" לבין ספר רציני אך קריא,והפור נפל על "בדם קר" של קפוטה מהסיבה הפשוטה.
התפרצויות צחוק מהספר ההזוי יכול היה לגרום לנהג לסטות ממסלולו היישר לאברבנאל או שלוותה,לאשפז אותי בכפייה שם ולהמשיך בשקט לצפון.

וכך החלה דרכי עם טרומן קפוטה ועם תלונות מצד הנוסעים, שהאור מהפנס הקטן והעלוב מפריע להם לישון את שנת היופי. אחרי חצי דרך נכנעתי וסגרתי את הספר בידיעה שיש לי אותה הדרך חזרה.
ואכן בדרך חזרה לאילת היה לי יותר מזל,קיבלתי אישור מהנהג לקרוא באין מפריע,וגם גליתי מנורה מעל המושב שלי,כך שחסל סדר פנס מסכן ותלונות מצד הנוסעים.
נסיעה נעימה שנראתה אפילו קצרה לא זכורה לי מאז עברתי לגור בדרום.איך אומרים: עייפה אך מרוצה!

בזמן שיצאתי מאילת הקטנה והשלווה בלילה לבן ,עשו שני עבריינים קטנים דיק היקוק ופרי סמית את דרכם לעבר הכפר הקטן והשלו הולקומב שבקנזס כשבמוחם המעוות קדחה ונרקמה תכנית מצמררת ולילה שחור עבור ארבעת בני משפחת קאלטר ששינה את חייהם של כל תושבי האיזור ואת חייו של העיתונאי והסופר הענק טרומן קפוטה.

כל עיתונאי חולם שיפול לידיו סיפור טוב,והידיעה המזעזעת בכל העיתונים על הרצח/טבח ללא מניע נראה לעין של משפחת קאלטר,זוג הורים ושני ילדיהם הייתה עבור קפוטה סיבה מספיק ראויה בכדי לצאת בשליחות העיתון: "ניו יורקר" בה עבד לסקר את המקרה מקרוב,להיות מעורב בו אישית לגרום לו להפוך את הסיקור העיתונאי לספר ביצירת הפאר: "בדם קר" ובכך ליצור ז'אנר חדש, רומן לא בדיוני כפי שטרומן קרא לו.,או כפי שאנו מכירים אותו היום כניו ז'ורנליזם(עיתונות גונזו).

אומרים שהשטן מסתתר בפרטים,לפעמים גם הגאונות מסתתרת בפרטים כמו אצל קפוטה שידע בגאוניות דרך הפרטים שלכאורה נראים טריווילים,אך ידועים שכל פרט ופרט הוא פרומיל של רצח לגרום לנו הקוראים למשל:להיות נרעדים כיצד עוצבה ילדותו דרך הקרקס הנודד של הוריו,של מי שעתיד להפוך לרוצח ברוטלי ,או להצטמרר מהקרטון העבה שמניח הרוצח מתחת לראשו של אב המשפחה הרברט קאלטר כדי שלא יסבול מקור,שניה לפני שירה בו. כאביי הברכיים מהם סבל פרי סמית אחד הרוצחים כתוצאה מתאונת דרכים, או תענוג הקניות המיותר והלא נחוץ של חברו לרצח דיק היקוק.את ההבדלים התהומיים באישיותם והדרך בה הם גדלו,אך גם את החיבור המוזר ביניהם.

אי אפשר להתעלם לכל אורך הספר מצד אחד,שנאה,כעס,רצון לנקום,ציפייה לראות את דיק ופרי הרוצחים הנתעבים מוצאים להורג לבין ההבנה ואף החמלה לה הם זוכים מתושבי המקום.בעיקר פרי סמית שזוכה בכלא לייחס איכפתי,דאגה לשלומו וצרכיו כמעט אימהי מאשת סגן השריף ג'וזפין מאייר.אפילו זוכה להזדהות אמפתית מצד קפוטה כלפיו ,לא לגבי הרצח המחריד אלא בשל העובדה שילדותם הייתה דומה בסבלם,בהבדל אחד,טרומן קפוטה יצא מהדלת הקדמית לעומת פרי שיצא מהדלת האחורית,מה שאומר שיש שתי דלתות לחיים כמילות השיר של קאזאנג'ידיס.

כאשר תודעתינו כקוראים משוחררת מהשאלות מי עשה מה,והאם הם יתפסו,שאלות עליהם התשובות ידועות למן ההתחלה,אנו יכולים להתחבר לפרטים והעירוב ביניהם עד הסוף ולראות את התמונה הכללית,כמעיו פסיפס שלם. וזה מה שעושה טרומן ובכישרון רב בספר.נותן לקורא להכיר את הדמויות מקרוב,כיצד גדלו ואישיותם עוצבה,את דרך מחשבתם,רגשותיהם שבא לידי ביטוי בשיחה האחרונה של פרי לפני הוצאותו להורג בתלייה,עם קפוטה בה מודה שהוא מתחרט.הקורא יכול לחוש ולהרגיש כאילו היה שם בזמן אמת.
בהבדל מהסרטים שנעשו על הרצח שזעזע את אמריקה.(ראיתי את אחת הגרסאות).

הספר "בדם קר" מעלה שאלות המתעוררות על ההשלכותיו של הרצח הנורא ועונש המוות שעדיין קיים בכמה מדינות בארה"ב.

כאשר עשיתי את דרכי חזרה לאילת השלווה עם המשך הספר, במרחק אלפי מייל הוציאו דיק היקוק ופרי סמית את תוכניתם השטנית לפועל וטבחו בדם קר ובאכזריות מקפיאת דם סתם כך את ארבעת בני משפחת קאלטר: האב הרברט קאלטר,אשתו בוני, ילדיהם קניון וננסי הצעירים,וכאילו סיימו הרגע ארוחת ערב, יצאו מהכפר השלו הולקומב שמחים וטובי לב,ועשו את דרכם למקסיקו למה שנראה להם החופש המושלם.

כשהגעתי בחמש לפנות בוקר הבייתה כשהעיר עדיין נמה את שנתה לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה הישראלית.הרצח הנורא והמזעזע של ששת בני משפחת אושרנקו מראשון לציון שהתרחש לא מזמן בידיי הרוצח הנתעב דמיאן קרליק בשל הרצון לנקום באבי המשפחה.
הסבא והסבתא אדוארד ולודמילה. זוג ההורים:דימיטרי וטטיאנה . והילדים:רושל בת ה-3 ונתנאל התינוק בן ה-4 חודשים. מחריד,מצמרר,מזעזע.נתעב
ההקבלה העלתה בי את השאלה: איזה עונש מגיע לדמיאן קרליק?
את התשובה שלי תוכלו לנחש.



לסיום אני רוצה להביא את בלדת הכלואים מהדף הראשון:

"אחינו,בני האנוש,אשר תחיו אחרינו,
אל תשמרו לנו טינה בלבבכם,
כי אם תרחמו על עוניינו,
הבורא יוקיר לכם."

אם אני נהניתי אין סיבה שגם אתם לא תהנו.
רוצו לקרוא.

אני מודה בבושה רבה, שגם אם קראתי פה ושם במהלך חיי, היו אלה בעיקר ספרי חובה שנצטוויתי לקרוא במסגרת לימודיי או -חמור יותר- ספרים שהבאז לגביהם בפינות הקפה במשרד היה כה גדול, עד שלא ניתן היה להמשיך ולהתעלם מהם, במיוחד אם קיווית/קיוויתי להרוויח את היכולת להשחיל גם אתה/אני איזה משפט, מפעם בפעם... אני לא מחפש תירוצים בדיעבד אך ברור לי היטב, שאחת הסיבות שבעתיין התרחקתי מספרים, הייתה "השיטה" ההזויה שבעזרתה ניסו "לקרב" את הנוער אליהם, בימי התיכון העליזים, אי-שם באמצע שנות השמונים.

כך למשל, יצא לי לקרוא לא מזמן, בניחותא, בנועם, בלי לחץ, את ספרו של סלינג'ר - "התפסן בשדה השיפון" - ולהבין היטב מדוע נחשב זה לאחד הספרים החשובים של המאה ה-20. אלא שבזמנו, חובת קריאת הספר לקראת בחינת המתכונת בספרות והעובדה שלמורה המסויימת לא היה רקע ולו הקלוש ביותר כדי להסביר לנו את האנאלוגיות ואת ההקשרים המתבקשים לחברה האמריקנית ולערכיה המתפוררים, גרמו לי פשוט לדלג עליו לחלוטין ולהסתפק באיזה תקציר שמצאתי בספריה העירונית. גם ככה לא ציפיתי לציון גבוה יותר מ-75-80 וכך אכן היה.

לקח לי בערך 20 שנים כדי להבין שאני מפסיד המון מהתנזרותי. שספר טוב שווה ללא כל התניה ערבים שלמים של זיפזופים עצבניים אל מול 150 ערוצים של כלום. שאי אפשר להתיימר להיות "איש העולם הגדול" מבלי לקרוא ולהעמיק ידע. אני לא טוען שממחר אני מתחיל לצטט את פרוסט בשיחותיי עם ילדיי, אבל יש מצב שיקשה עליכם לתפוס אותי לא מוכן עם כמה חידות שתמציאו לי סביב הקלאסיקות הגדולות...


***


הספר שהחזיר אותי לעניינים היה "בדם קר" של טרומן קפוטה. קניתי אותו בשלהי יוני, מהדורה חדשה בתירגום עדכני (אם כי רצופה בלא מעט שגיאות כתיב, יש להודות) ואני חייב לומר : אף כי הספר, סופרו וסיפורו מוכרים לי, גם אני כמו יאיר לפיד (!) למדתי קצת על עקרונות הניו-ג'ורנליזם וגם -סליחה מראש- יש לי איזה פטישיזם לספרים חדשים עם ריח רענן - עדיין התעלפתי ממנו לגמרי. קפוטה הזה, תרנגול גאוותן בחייו האישיים הקצרים, איש מרתק עם מוניטין יציב של "ידו בכל", חיבר כאן מעשייה - יותר נכון : דיווח עיתונאי כמעט אותנטי- שלא מאפשר לקורא להשתעמם ולו לרגע, למרות 400 ומשהו עמודיו ואף על פי שהסוף ידוע ומוכר בציבור.

הקורא התמים מוצא את עצמו לאורך הספר, במהלך קריאתו, מוסט מתאוות נקם בשני הרוצחים השפלים שטבחו במשפחת קאלסטר האומללה, לכיוון הבנה ורחמים; קפוטה נותן לך להפנים את הזותו של עונש המוות ואת אכזריותה של החברה המודרנית, הבוחרת להמית את בניה הסוררים במקום להתמודד עמם ועם קשייהם ובמקום לסייע להם לפתור אותם, כמצוות הנצרות וההומניות המאוחרת יותר.

ספר מהפנט שלא איבד גרם מעדכנותו, כתוב נפלא ובנוי כמו פריזמה מתוחכמת, שרק מבט על וממרחק מסוים, מאפשר לקורא לראות ולהבין את התמונה השלמה.

ענק.

בדם קר הוא סיפורו האמיתי של מעשה רצח בהולקומב שבקנזס. רצח שהתרחש ב-15 בנובמבר 1959 ובו שני חברים, חברים למעשה השפל, פרי ודיק, תכננו ובצעו רצח של משפחה שלמה. הבית נבחר בשל מידע קודם. המידע שנמסר היה שזו חווה גדולה ולבעל החווה מן הסתם כספת המכילה ממון רב.
פרי ודיק הם שני אסירים משוחררים, דגי רקק, הסבורים שרצח בעל חווה וכל עד שיהיה בסביבה, יכול לממן להם חיים נוחים במקסיקו. הפגם היחיד בכל התכנון המדוקדק והרצח הנתעב של ארבעת משפחת קלאטר, משפחה מקובלת ואהודה, היה שכל הכסף שהיה בחווה היה כ-50 דולר.
ארבעה אנשי משטרה מונו לחקר הפרשה וב-7 בינואר 1960 נתפסו זוג הרוצחים רק כדי שייתלו חמש שנים לאחר מכן.
הספר נע בין המעניין, אך לא מרתק למרתק ולא מעניין. הסיפור האמיתי הרי ידוע מראש ומה שאנחנו מקבלים בספר הוא בעיקר מעקב אחר הדמויות השונות של אנשי המשטרה וכמה מהגרים בשכנות וסיפורם האישי של הצמד פרי ודיק. קפוטה עצמו שוחח רבות עם השניים ושהה בחברתם לא מעט.
הסה"כ המתקבל מהספר עולה בהרבה על חלקיו. התמונה הרחבה של סיפור הצמד, סיפורם של רוצחים אחדים נוספים, דילמת ההוצאה להורג, העובדה שהרוצחים באו ממשפחות יחסית נורמטיביות, כל זה יחד נותן תמונה רחבה כיאה וכיאות למדינה כמו ארה"ב, שיש בה לא מעט קצוות.
אם הייתי מסתמך על ההמלצה לספר, שזה אותו סופר שכתב את ארוחת בוקר בטיפני'ס, לבטח לא הייתי קורא אותו. למזלי, לא סמכתי.

#





בדם קר, אבל שלי בעבע וגעש לכל אורך הספר המופלא, המדהים והמותח הזה. קוראים טורחים להדגיש את העניין האחרון שכן מדובר במקרה רצח אמיתי שסופו ידוע מראש, אך בעיני הסייג מיותר כשם שברור שתוצאות מלחמה שכבר נכתבו בדפי ההיסטוריה אינן מקהות את מתח הקרב. המתח אצור כמעט בכל התרחשות כמו אנרגיה בגרעין אטום, נדרש רק הסופר שביכולתו לבקע את האירוע ודמויותיו לרבדים הרבים המרכיבים כל סיפור אנושי. הפרשיה היא רצח ארבעת בני משפחת קלאטר בביתם שבקנזס בידי שני צעירים אחים לפשע. קפוטה טרח על פרופיל עשיר ומורכב של זוג הרוצחים, עמם שוחח שעות ארוכות, מוסיף שכבה אחר שכבה לאישיויות המתגבשות על פני עמודים רבים, שכן נפש האדם היא אינסופית ובלתי ניתנת למיצוי, גם אם היא שייכת לרוצח שפל חסר מניע וחרטה. חוסר המניע, זהו מקור המתח. אי היכולת לתפוס רצח ללא סיבה של ממש מבעיר בנו רצון עז לנבור בנשמתם של אלו שמסוגלים ליטול חיים באגביות, בחיפוש נואש אחר אותו חלקיק לא אלוהי בנפשם שיסביר את עוצמת המטען השלילי הטעון בהם. קפוטה חיטט בנשמתם, צירף חוות דעת פסיכיאטרית מרתקת והשכיל להותיר לקורא מרחב לגבש את מסקנותיו, אולם נדמה שהבנה אמיתית של המתרחש במוחות מעוותים אלו בשעת התקף לעולם תישאר שוליו של חור שחור. אני לא יכולה לתאר לעצמי דרך טובה יותר לספר את הרצח הנוגע ללב של משפחת קלאטר. לא הייתי משנה אף לא פסיק. קפוטה עשה תחקיר לעילא ולעילא, פרויקט מנהטן של עיתונאי. ההדף שנוצר גרם לי לרחף מרוב תענוג ושלח אותי לכתוב את הביקורת הזו מיד.

(קראתי בהוצאה הישנה, אם יש לכך חשיבות)

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בארה"ב בסוף שנות ה-50, בהם שני רוצחים, היקוק וסמית' רוצחים את ארבעת בני משפחת קלאטר ללא מניע ברור לעין. קפוטה עצמו יצא לחקור את המקרה, הוא שוחח עם שני הרוצחים כששהו במעצר ועם הבלשים, אנשי העיירה בקנזס שבה התבצע הרצח וכל המעורבים בפרשה.
הסיפור, שהוא למעשה על גבול כתבה עיתונאית, נאמן להתרחשות המציאות, ובשפה מדויקת, תמציתית וסוחפת קפוטה מצליח לשתף את הקורא בכל צדדי הפרשה: חייהם של משפחת קלאטר לפני הרצח, עבודת הבילוש ואת המסע של פרי סמית' וריצ'רד היקוק עד שנתפסו ונידונו לתלייה. הספר היה סוחף וקולח, והתרשמתי במיוחד מהיכולת של קפוטה לתאר את הרוצחים כאנשים, מבלי להצדיק את מעשיהם אך גם מבלי לברוח להפשטה המקלה של התייחסות לרוצחים כ"מפלצות", כי הרי (בעיני) חשוב שלא למחוק את עובדתם היותם אנושיים במיוחד במקרים כאלה, לראות ולהזדעזע ממה בני אדם מסוגלים לעשות. קפוטה מצליח לגרום לקוראים להרהר במשמעות עונש המוות מבלי להקל מאשמת הרוצחים. לראות אותם כאנשים בעלי סיפור אישי בלי להצדיק את המניעים שלהם. ברהיטות ואומץ רב שאינו מובן מאליו הוא מצליח לתת תמונה פנורמית בלי להיצמד לתבנית המקובלת שבה החוקר הוא הגיבור. עם זאת, יש מעין ריחוק וקרירות בסגנון הכתיבה, שאומנם הרגיש מאוד נכון לספר הזה, אבל מדי פעם חשתי צורך להתרחק מהספר כדי לקרוא משהו "חם" יותר, בעל דמויות שאפשר לאהוב.. טוב, מה עוד אפשר לצפות מספר שקוראים לו "בדם קר".

זהו סיפורם של ארבעת בני משפחת קלאטר שנרצחו בלילה נורא אחד בביתם שבחוות ריוור ואלי בכפר קטן במדינת קנזס. זהו גם סיפורם של דיק היקוק ופרי סמית שני אסירים משוחררים שמתכננים לעשות "מכה" ולהמשיך למקסיקו.
לכאורה אין שום מניע הגיוני לרציחתם של הרב קלאטר ומשפחתו שכן הוא ומשפחתו נחשבים בכפרם הולקומב ובאזור כולו כאנשים הגונים כל כך שאף אדם לא ירצה ברעתם.
השריף של המחוז מבקש מהבלש אל דיואי להתמודד מול המקרה הסבוך והמורכב הזה, רצח חסר מניע לכאורה ונטול רמזים. ומכאן והלאה העלילה המרתקת הזו פשוט זורמת כנהר שוצף וקוצף.
זהו למעשה רומן עיתונאי שעוקב באופן מופלא אחר קורות מקרה רצח אמיתי שארע בנובמבר 1959 והסעיר את רגשותיהם ודמיונם של אמריקנים רבים כולל עיתונות וטלויזיה.
לא ארחיב יותר כי אינני רוצה להיות ספויילרית, אך חייבת להתוודות כי מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר (לפני יומיים) לא יכולתי להפסיק ולו לרגע. טרומן קפוטה עוקב אחר המקרה באופן שמזכיר מאוד עיתונות חוקרת ויחד עם זאת תאוריו כל כך מרתקים שקשה להבחין בין הסופר המוכשר לעיתונאי המדייק.
זהו ספר מרתק במיוחד על רצח בדם קר שקוראים אותו בלב פועם ואני ממליצה עליו בחום רב בעיקר לאוהבי ספרי מתח ועיתונות חוקרת.