עם חותמת כמו "האוניברסיטה המשודרת" קשה לטעות, והספר הזה לא יוצא דופן מהבחינה הזו. הוא כן יוצא דופן בהצלחה הלא מובנת מעליה של הסתכלות היסטורית על הבודהיזם (מעבר לסיפור המיתולוגי והפחות מפורט אודות חייו של סידהרתא) ואיך זה השפיע על החשיבה היותר...נקרא לזה אזוטרית(?) של הובדהיזם. לא הייתי מודע לכך שהמדיטציה ככלי הכתה שורש חזק בכל אסיה עוד הרבה לפני הבודהה, אבל שהוא הראשון שהשכיל ללכת מעבר לתובנות היותר מיידיות שמדיטציה מובילה ולדתות שהתפתחו בעקבות כך, בין אם דתות שאמאניות ובין אם מדובר בדתות מבוססות הרבה יותר כמו ההינדואיזם.

כנראה שמלבד התנ"ך, ספרי עיון היו אלו שבאמת חוללו מהפכה בחשיבה האנושית. מהסוג שנטמע בתרבות שלנו. דוגמה מצויינת לכך: "מוצא המינים" של דרווין, כתבי פרויד, הובס ועוד ועוד.

זה יהיה מאוד יומרני להכניס את הספר הזה לרשימה הנ"ל, אבל נדרש.
פריקונומיקס אינו ספר על כלכלה, כפי שהצביעו מבקרים שונים של הספר. זה ספר מופת על מדעי החברה וסטטיסטיקה - שני תחומים שקשה מאוד לחשוב איך לשלב אותם בכותרת הספר מבלי לגרום לבהלה המונית.

למרות הבין-תחומיות של הספר הזה, לעומת ספרי כלכלה\ניהול פופולריים אחרים שמציפים את השוק, יש פה נושא משותף שאפשר לסכמו כ"סטייה חברתית". הספר הזה בודק, בצורה חיננית ואלגנטית, מה יכול, מבחינה כלכלית, לגרום לאנשים לעבור על החוק - בין אם מדובר בחוק מדינתי או בחוק יותר מעודן - דוגמת קונבנצייה חברתית.

התשובה פשוטה אבל לא פשטנית: "תמריץ כלכלי". באחד המקרים המרתקים שמתוארים בספר, נעשה ניסוי בכמה גני ילדים בחיפה. הוחלט שבחלק מהגנים תושלט מדיניות חדשה שכוללת קנס ע"ס 10 ש"ח לכל הורה שמאחר לאסוף את ילדו מהגן בשעה הנדרשת.
שווה לקרוא את הספר רק לשם ההסבר הגאוני ל-למה המדיניות הזו נכשלה וגרמה לאיחורים רבים יותר. מי שקורא בין השורות ילמד לא מעט על בני אדם ומה מניע אותם, וכנראה בגלל זה הסופרלטיבים בהתחלה.

כאמור - לא ספר על כלכלה. ספר על אנשים ולמה הם עושים את מה שהם עושים.

הקיום הביוגרפי מרתק אותי. האפשרות, כמעט בצורת הבטחה, להבין את כל מהותו של אינדיבידואל על ידי ספר -אחד- שנכתב כראוי. אולי זו אשלייה, אבל כמו בשדה עיוות המציאות של ג'ובס, זה לא חייב להיות אמיתי כדי להיות נכון.

המרחק ביני לבין העולם שבו ג'ובס פעל ועשה חיל הוא לא קטן. אין לי שום מוצר של אפל, טכנולוגית אני לא זקוק להרבה חוץ מפטיפון וג'ימייל.

אבל וואו. קשה לעצור את הפליאה לנוכח הדיסוננס שבין ההצלחה (המוצדקת, לעניות דעתי) של האיש הזה לבין האישיות המסוכסכת שלו. האינטרקציה בין הגורמים הללו היא כל כך מרתקת, על כל ה600 עמודים שבה.

בנסיון להתחיל משפט עם "סטיב ג'ובס היה"... אני נתקל באפסיותי. באמת שזו אחת הביוגרפיות היותר טובות שקראתי, וקראתי לא מעט (בין השאר את זו של איינשטיין שנכתבה גם כן על ידי וולטר אייזקסון). ביוגרף אמיתי צריך לדעת להתעלות מעל הדיון של סביבה נגד תורשה ולחדור למחשבות של גיבורו. הדבר נעשה בספר בהצלחה רבה, כנראה (באופן אירוני) גם בזכות ג'ובס עצמו ותרומתו לעולם המדיה, שאיפשר הגדלה משמעותית בלא-מודע הקולקטיבי של האנושות.

הספר הזה יכול להוות השראה להרבה אנשים שאיבדו את הדרך במבוך הדפוק של המודרניזם. כי הוא מוכיח שאפשר להיות דפוק לאללה ולהצליח.

פרויד, עם כל אהבתי אליו, לא היה מדען בתחום הפסיכולוגיה, הגם שהוא נחשב לאבי זרם מסויים ומאוד ראשוני בתחום.
לעניות דעתי, הוא היה פילוסוף בלא שונה מאריסטו: הלה טען כי אבן במשקל 10 קילו תיפול מהר יותר מאבן במשקל קילו. כל שנדרש על מנת לבדוק זאת זה ניסוי. דבר שאריסטו לא עשה, או יותר נכון לא חשב לעשות. האימרה הקודמת אינה תוכחה מסוג כלשהו. רק ציון עובדה היסטורית יפה וחשובה בהיסטוריה של פילוסופיית המדע.

כמוהו, גם פרויד בחר בקפידה-משהו את המטופלים שלו, את אלו שהתאימו לתאוריות. ואם הם התאבדו בסוף, זו כנראה הייתה אשמתם.

ועל כן, הספר הזה הוא משב רוח מרענן במדפי הפסיכולוגיה בחנויות הספרים בישראל כיוון שהוא חושף אנשים לצד שכמעט ולא ידוע לאדם הרגיל בפסיכולוגיה - הצד של הניסוי. צד מעניין, צד מלוכלך, צד מעצבן כשהתוכנה של הסטטיסטיקה נתקעת.
אבל צעד בל-נפרד בכל מקרה, וזאת כי הפסיכולוגיה רצתה (ובזכות) לקבל מעמד מדעי. יש אמונה מעניינת בקרב הציבור שוחר המדע שאומרת כי ככל שמדע מסויים מרתחק מפיזיקה-מתמטיקה, כך הוא פחות מלוכלך. ועל כן, מדעי החיים נחשבים ל"בזויים" ביותר בפקולטה למדעי הטבע, לכאורה. בזויים לא במובן זלזול חלילה. אולי 'רכים' תהיה מילה מתאימה יותר.

הפסיכולוגיה, עם כן, הפכה למדע אמיתי ברגע שבו חוקר אינדיבידואלי (ועוד אחד ועוד אחד) מבין שאינו יכול לרדת לחקר הנפש האנושית לבד. וכמו שאמר גלילאו, תמיד עומדים על כתפי ענקים עד שמישהו לוקח את כל הקופה ואומר משהו באמת משמעותי (אם זה על היכולת של מערכת האבחון הפסיכיאטרית או מוסר אנושי בתנאי כליאה).

כמו הסוקר הקודם, גם לי הפאן האישי הפריע טיפה, אבל רק מכיוון שהוא לא התנגן לי יפה מדי בקריאה. אישי לגמרי.
ועדיין, אסופה מופלאה של ניסויים מרתקים, כמעט כמו לקרוא מדריך לקסמי במה.

מדריך לקסמי במה - לשם הפסיכולוגיה צריכה לשאוף, ובגלל זה אולי אנחנו כל כך אוהבים אותה בתקשורת ההמונית שלנו.

ואולי לא, ענארף?

מבחינתי פרויד לעד יהיה הארכיטיפ של המדען הבאמת מטורף, וזאת מעצם עיסוקו בטירוף באמצעות השכנוע שניתן להבין את נפש האדם הפתולוגי והנורמלי. שכנוע פנימי שהוא, מבחינות מסויימות, מטורף אף הוא.

פרויד, עם משקפי הקרן השחורות העגולות, עם הזקן. עם שרשרת שעון הכיס המבצבצת מן המקטורן. הוא סמל מדעי עבורי קצת יותר מאיינשטיין, אני מניח.

המיוחד בספר הזה זו מתכונת ההרצאות על פיו הוא בנוי. מה שמאפשר להרגיש את ההרגשה הכי עילאית בקריאת ספר, ההרגשה בה המילים מתעוררות לחיים והNarrator נמצא בחדרך.

כמו לשמוע את הDoors מסטול באוזניות ענקיות.

זה עד כדי כך כיף. ואם זה לא מזכה ספר ב5 מתוך 5, איני יודע מה כן :-)

על פי ההגדרה הרווחת של המאגיה במאה ה20, הגדרה שזוקקה על ידי ההוגה הבריטי אליסטר קראולי, קסם הוא האומנות והמדע של גרימת שינוי בהתאם לרצון.

אם נתייחס על פי הגדרה זו למורקמי, הרי שהוא קוסם. לא רק במובן הפנטסטי-הספרותי, מובן זה ברור.

אלא במובן הבא...

משהו מעניין קורה לי עם מורקמי ואיתו בלבד. זה כאילו קריאה בספר שלו מסדרת את סדרי היקום בצורה כזו, שדברים מתחילים לפעול על פי המציאות שיש לו בראש.
אנשים מורקמיים, עבודות זמניות מורקמיות, בילויים מורקמיים, מחשבות מורקמיות.

וזה, קסם.
וזה, למה הוא סופר אהוב כל כך.

מורקמי מצליח לתאר במילים את הדריאליזציה של האדם המודרני. למרות שמורקמי מעיד על השפעות מערביות בכתיבתו (דוגמת ריימונד קארבר, ריימונד צ'נדלר וכו') הרי שההשפעה הכי מרכזית והכי פחות מודעת (ואולי לכן היא מרכזית) זו ההשפעה של ההגות היפנית. אין ספק שמשהו מזה מחלחל לתוך הרעיונות ויוצר את הספרים לקסומים כמו שהם באמת.

והם קסומים לא כי יש בהם דרקונים או כבשים. הם קסומים כי יש ביכולתם להצביע על הירח, על החיים ולומר: "הנה זה".

לספר הזה מגיע הרבה יותר מציון 100 בגלל סיבות שונות שחלקן לא יועלו על הכתב במסגרת הזו.
מה שכן, ווטסון הצליח להזכיר לי מה הדברים החשובים בחיים ולמען מה חיים אותם.
חדוות הגילוי פורצת מכל דף. אני כמעט לא מבין איך הצלחתי לסיים לקרוא את הספר הזה ביום (אולי זה אומר שיש לי יותר מדי זמן פנוי). ווטסון אומר בספר על שותפו לתגלית כי אף פעם לא ראה אותו [את פרנסיס קריק] מפגין צניעות או ענווה. הספר הזה הוא שיר הלל לכל אותם אנשים שאינם מפגינים צניעות או ענווה בכללי כי אין להם סיבה טובה להצניע את מעשיהם. המדע (הוא, ולאו דווקא הטכנולוגיה) הוא-הוא ההוכחה לכך שלמרות שרובנו חיים את חיי החלוף, משוטטים בעולם המאיה בעיניים עצומות לרווחה, יש אנשים שעוד אכפת להם. מהידע - לשם הידע.
ומהידע לשם היופי שבו.

הרבה מאמצים הושקעו על מנת להבין את העולם הגדול והרחב שמבעד לכדור האבק שלנו. לפעמים מספיק מבט אחד לתוך עיניות המיקרוסקופ כדי להבין כמה מרתק הוא העולם שנמצא גם מתחת לאף ולא רק מעליו.

למרות שאת תחום הביולוגיה כבר בחרתי לפני, אין ספק שאושרר לי מחדש כמה הבחירה שעשיתי היא מדהימה.

חובה לקרוא לכל אדם באשר הוא. לכל יצור ביולוגי, אם כבר.

זה מסוג הספרים האלה שכולם יודעים מה נמצא בין הכריכות ולכן אף אחד לא קורא. או לפחות זה היה נכון לגבי עד אתמול, עד שהחלטתי לעשות מעשה ולקרוא אותו.

זה מעניין שיש חוויות בחיים שגורמות לאדם לבכות למרות שאינו עצוב. או לפחות לא עצוב באופן מודע. להביט במחזה יפה של הטבע הוא אחד מהם. גם להבין משהו מסויים. בכוונה תחילה הזכרתי את הסייג שקשור למודעות כי כנראה מתחת לפני השטח יש הבנה כלשהי שהתגובה הראציונלית אליה היא אכן של עצב מזן מסויים. עצב של פרידה. עצב על החלוף.

עצב שאפשר להרגיש הרבה פעמים ברגעים האלה שבהם אתה מבין שאינך ילד יותר. עצב מהסוג האקזיסטנציאלי, שויקטור פרנקל מאלץ אותך בהומניות רבה ובעדינות להתעמת עימו.

העצב לגבי העובדה שאדם הוא האחראי הבלעדי לסבלו שלו. ההבנה הזו מבקעת איזה צלקת-לידה באגו השברירי שלך והופכת את כל כוח המשיכה הפסיכולוגי בו אתה נתון. וכך, במקום שהסלע הקשור לצוואר יגרור אותך למטה כפי שציפית, מגלה אתה כי הוא מתרומם למעלה. הבחירה היא בידך האם להשאר במקום ולמות או להתרומם יחד איתו.

כפי שכתבו קודמיי - זה ספר חובה. לא בגלל שהוא "חשוב" (והוא אכן כזה, לפחות מבחינת ההיסטוריה של הפסיכולוגיה והתרפיה) אלא כי הוא נותן (לפחות לי) כלים שאף פעם לא קיבלתי במקומות כמו בית ספר.

כמעט מיותר להזכיר כמה הספר הזה תורם לספרות השואה שלא במתכוון, לפחות על פי הסופר.

לא באמת יש לי כוח או תובנות להוסיף על הביקורת הקודמת על הספר הזה.

אני כן נמצא בהתלבטות מוסרית מסויימת. מצאתי את הספר הזה במאר ספרים של ספרייה במקום מסויים בו אנשים לא קוראים ספרים.
סחבתי אותו.
קיפלתי לו את העמודים במקומות שאליהם ידעתי שארצה לחזור אליהם(בערך שליש מהספר).

מצד אחד זה מריש כאילו הספר היה שם בשבילי. מצד שני המחשבה שאדם כלשהו, אולי כמוני, יגיע לאותו מקום ולא ימצא שם את הספר הזה מענה אותי.

מצד שני, האפשרות הזו לא סבירה. בדיוק בגלל חוסר הסבירות שלה, יכולתי להתחבר לסופר המדהים הזה ולגלות חבר חדש.
וגם לקבל תזכורת על כך ששום צורת תקשורת אנושית לא תוכל לתפוס את הנפש יותר טוב מספר. האח הגדול (עם כל השעשוע הלא-אליטיסטי שלי) מהתוכנית הזו יכול לנוח.