כמה אדם יכול לכתוב? אם שואלים את ז'ורז' סימנון, התשובה תהיה "יותר". הסופר הזה חתום על כמאתים רומנים בתקופת עבודה של 41 שנים, שזה אומר ממוצע של חמישה בשנה וזה ממש המון. יש אנשים שעושים יותר, זה נכון, אם ניקח שם באקראי - ברנדון סנדרסון. אבל בקנה מידה של בני תמותה רגילים ז'ורז' סימנון הוא פנומן מבחינת כמות של ספרים, ועושה רושם שגם מבחינת האיכות שלהם.
עכשיו יש כאן שאלה מה נחשב רומן, זה סוג של פרדוקס ערימה, כי רומן מכיל כמות מילים מסויימת, מעל חמישים אלף, מתפרס על מאות עמודים מה שגורר גם רמת פירוט ורמת מורכבות גבוהה, כמות דמויות, פיתוח דמויות וכך הלאה. אם נבדוק על פי צ'טג'יפיטי, אלה ההבדלים:
אורך: בדרך כלל, רומן הוא יצירה ארוכה, הכוללת לעיתים קרובות מעל 50,000 מילים. רומנים יכולים להימשך על פני מאות עמודים ולהציע עלילה מורכבת ומפורטת. נובלה היא יצירה קצרה יותר מרומן אך ארוכה מסיפור קצר, בדרך כלל בין 20,000 ל-50,000 מילים. נובלות נוטות להיות קצרות יותר ולהציע עלילה פחות מורכבת.
מבנה: לרומנים יש מבנה רחב יותר, המאפשר פיתוח מעמיק של דמויות רבות, עלילות משנה, ורקע מפורט. הרומן מציע זמן רב יותר להתפתחות העלילה והדמויות. לנובלות יש מבנה יותר מרוכז ומתומצת. הן בדרך כלל מתמקדות בעלילה מרכזית אחת ובמספר מצומצם של דמויות, תוך שמירה על קצב מהיר יותר.
מורכבות: רומנים מציעים לעיתים קרובות עלילות מורכבות עם מספר רב של דמויות וקווי עלילה. יש להם מרחב רחב יותר לפיתוח נושאים, מערכות יחסים ודינמיקות שונות. הנובלה מתמקדת בעלילה אחת ומספר מצומצם של דמויות, ולכן היא בדרך כלל פחות מורכבת אך יכולה להיות מאוד אינטנסיבית מבחינת הרגש והדרמה.
בכרך הלא-עבה הזה של פורמט הספרים הידוע של עם עובד, מסתתרות שתי יצירות. הראשונה נקראת כמו הכותר של הספר "האיש שצפה ברכבות", אבל לאחר כמאתיים עמודים מגיעה יצירה אחרת, שעוסקת בזמן ובמקום אחרים וגם נכתבה בזמן אחר והיא נקראת "האיש הקטן מארחנגלסק". האיש שצפה ברכבות הוא איש הולנדי בשנות הארבעים לחייו ושמו קייס פופינחה. יש לו עבודה, משפחה, בית, הוא שייך למעמד הבינוני, וערב אחד הכל מתפרק. קייס פופינחה מגלה באקראי שהחברה שבה הוא עובד עומדת בפני פשיטת רגל, ולמעשה קצת רימו אותו והולכים לזרוק אותו לכלבים. לא ברור למה ומה הרציונל, אבל פופינחה קם והולך, עם הבגדים שלגופו וכסף שיש לו, בלי התיק שאותו השאיר אצל פרוצה. הוא עולה לרכבת לילה לפריז, ושם מתגלגל מול עצמו, בין חדרי מלון ומסעדות, בין נשים שונות, ובלי לתת דין וחשבון לאף אחד. פנטזיית חיי הפשע הפרועים והזוהרים קורמת עור מול עיניו, ואז קורסת. קייס הוא איש אחד, עם קו עלילה אחד, ובלי הרבה דמויות משנה משמעותיות. הספר קצר, והמבנה פשוט וברור. ועם זאת הבינה המלאכותית ממשיכה להתעקש שהיצירה הזאת היא רומן ולא נובלה. לכו תבינו.
הסיפור השני. הרומן/נובלה השני. טוב, היצירה השנייה - ז'ונאס מילק הוא מוכר ספרים משומשים בתוך כיכר השוק, בעל הרגלים מסודרים וחיים בשלום עם הסביבה, ויום אחד אשתו עוזבת אותו עם כמה מהבולים היותר יקרים שהיו בכספת שלו. כששואלים אותו איפה היא הוא לא אומר שהיא הלכה, אלא משקר. ומכאן ואילך הכל עוזב אותו. מתגלה פער הגילים ביניהם, העובדה שהיתה פלרטטנית עד שנדחפה בידי הוריה להינשא לרווק מתבגר. מתגלה הזרות שלו - הוא מהגר יהודי מרוסיה והמיר את דתו בסתר בזמן הנישואים, מתגלים כל מיני פערים שהיו נראים הגיוניים וטבעיים, לפחות לו, ופתאום מעמידים אותו באור של פושע, מרגע ששקר אחד נאמר כל מערך החיים שלו מתמוטט והולך, כולל אהדתם של שכניו, הלקוחות, הספקים וההרגלים.
אפשר לראות את המשותף בין שתי הנובלות, ואני מתעקשת שהן נובלות. הקו הדק אל הצד הלא נכון של החוק, ההתמודדות או חוסר ההתמודדות מול הסביבה, החברה, הנימוסים והכללים הבלתי כתובים. הציפוי הדק של "תרבות". ועם זאת, הם שונות. התחלתי את האיש שצפה ברכבות ועזבתי באמצע למרות ההיקף הקטן של הספר. ההתחפרות בעצמי והאגוצנטריות של הדמות הציקו לי מאוד. אחרי זמן חזרתי אל הספר וסיימתי אותו ואז עברתי אל הנובלה השנייה, שהיא יפה ועדיפה בעיני בהרבה. זונאס מילק מעורר הזדהות, כל הבחירות שלו נראות ומוצגות כהגיוניות ואז הן כבר לו, והדמות היא באמת דמות טראגית.
