זהו ספר שהוא כמו עצם של דג תקוע בגרון - אינך יודע אם לנסות להקיא אותה או לבלוע... כתוב בצורה קולחת, העלילה משנית יחסית לתהליך הפנימי שעובר על הדמיות הטראגיות קומיות של הסופר. נגע לליבי במיוחד ז'ונאס מילק דווקא מהסיפור השני, יהודי צייתן ושקט, שרק רוצה לחיות מבלי להפריע לאף אחד והכי חשוב לו להיות מקובל, אבל זה בדיוק הופך אותו לשונה בסביבה בה הוא חי. בקיצור הספר הזה הוא ממתק רציני.

הספר כתוב בצורה מעניינת, אני ממליץ עליו לכל מי שמעוניין להתעמק בקבלת החלטות ופסיכולוגיה. הספר עוסק בתופעות שאנחנו לא מודעים להן בתהליך קבלת ההחלטות והרושם הראשוני.
מה זאת תחושת בטן? למה אנחנו מרגישים הרבה פעמים נכון או לא נכון כלפי משהו או מישהו? ובעיקר מתי לסמוך על המוח שבתוך הקופסה שלנו, ומתי להשתיק אותו ולתת לרגש והתחושות לקבל ההחלטות ולהוביל.

יש הרבה דוגמאות וסיפורים מעניינים. לא בטוח ברמה האקדמית של הספר, אך לצורך ספרות מדע פופלארית הוא מצוין.

אני כמו רבים בדרך כלל לא נוטש ספר באמצע, תמיד צריך לתת הזדמנות, אבל את הספר הזה ששמעתי עליו רבות לא הצלחתי לצלוח. וניסיתי , בחיי שניסיתי, היה קשה, שפה קשה ומיושנת, המון סעיפים, מתחיל לקרוא ושוכח מה היה שתי שורות קודם... לא מומלץ, פילוסופיה אצל מתמטיקאים זה בעיה :-)

לגבי התוכן, פסקל מנסה להוכיח ולהציג את "הארה" שלה זכה בשלב מתקדם בחייו, הוא טוען שעל כל אדם להאמין באלוהים, כי בעצם אין מה להפסיד פה... רק להרוויח (ההימור).
אם אתה מאמין ונאמן לדת ובסוף אתה מת ואין אלוהים --- לא הפסדת דבר, חיית חיים מהוגנים.
אבל אם לא האמנת וחיית את חייך כאתאיסט ובסוף התברר כי אכלת אותה ויש אלוהים --- אוההה אוההה את בבוץ...

אז אולי כדאי להמר???

ספר מעניין לכל מי שתרבות סין והמחשבה הסינית מושכים אותו. אני אהבתי את השילוב בין אסכולות שונות, הספר פתח לי חלון למבט חדש על העולם. לא חייבים לקרוא את הסיכום המייגע בסוף.

הספר מכיל אסופה של סיפורים קצרים. הסיפורים מלווים אירוניה לכל אורכם, הסיפורים מתרחשים במחוזות הדרום בארה"ב, במחוזות הספר נמצאים סיפורי האנשים הנמצאים תמיד במין מאבק תמידי לשרוד, ונעים בין אמונה באל (הספר שופע הקשרים דתיים נוצריים) ואתאיזם, נעים בין הניכור האורבני לחום והכנסת האורחים הדרומית. האדם בסיפורים נאחז בשארית כוחותיו באמונותיו ובסיסמאותיו שכמובן מתנפצות אל מול המציאות והבנאליות של הרשע.

אני מאוד אהבתי את הספר, הוא גרם לי לחשוב בעצמי על אמונתי ופחדי, ובזה כבר עשה את שלו. אני בהחלט מתכוון לחפש עוד ספרים של הסופרת המעניינת הזאת.

רק לאחרונה ערכתי היכרות ראשונה עם שירתו של וולט ויטמן.
שירתו ציורית מאוד, חיה בועטת ומתנשמת. הרומנטיקה בשיריו מדהימה, הערצת החיים החופשיים, הערכת האנשים הפשוטים והדברים הפשוטים שאנו גם כיום לא מעריכים מספיק.

ויטמן שר על שאון העיר ופראיות הטבע, על האמהות והאבות.
תינוקות וזקנים, הוא שר שיר הלל על כולם כולל אלוהים, אף שאינו לדעתי מאמין באלוהים מוגדר, אלא יותר בטבע.

השירים בספר מתורגמים נפלא, מבטאים את רוחו ונפשו של המשורר. השירים חזקים ומשאירים טעם של עבר רומנטי ומשאלה לעתיד טוב יותר.

הספר מקיף נושאים רבים ומאורגן בצורה של הערות ותובנות.
הספר התפרסם לאחר מותה של סימון וייל, ואני מניח כי היא היתה מסכימה לפרסומו בחייה הצנועים והנזיריים. הספר הוא מטמון של אמת כואבת, לעיתים המחברת נוטה למחוזות שאני אישית לא חשבתי שאפגוש בספר. האמת המוחלטת והחסד המוחלט שהם נובעים רק מתוך הסבל והכובד של חיינו הם האור של התובנה המרכזית שלי מהספר.

הספר לא פשוט לקריאה, אבל בהחלט קול ייחודי ושונה בספרי ההגות.

הספר מספר את סיפור ההתבגרות הקשה של אהרון הצעיר בצל בעיית התפתחות. זה סיפור התבגרות לא שיגרתי ולא קל, ואף לעיתים גורם לך תחושות שכבר בחרת לשים מאחור. הספר כתוב מעולה, המון דקויות מחשבה, גרוסמן מצליח להכניס אותך לתוך מוחו של הנער הסובל, מכריח אותך להשתתף ברגעי האושר העילאי והסבל התהומי של גיל ההתבגרות. למרות שהספר מרתק אני איבדתי את הרצף של הקריאה כמה פעמים מרוב ירידה לפרטים ודקדוק רגשי ופנימי של הגיבור, קצת חיכיתי להקלה שלא הגיעה. אני ממליץ בחום על הספר, אבל נא לצפות לאוירה משונה...

בהתחלה לא נהנתי, אבל לאט לאט הספר
מכניס אותך לדמותו של הגיבור. הספר
לא קל לקריאה לקורא המודרני, אבל
למי שרוצה משהו שונה, אני ממליץ.

אני בהחלט אמשיך לשאר הספרים של קוובטה(זוכה פרס נובל)