• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

מאת ג'קלין וינספיר

הביקורת של מיכל

תמונה של מיכל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

מאת ג'קלין וינספיר

הביקורת של מיכל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מיכל
הוצאה לאור:אריה ניר
שנת הוצאה:2010
סדרה:מייזי דובס #2
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
33
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 13 שנים

“אחד מספרי המתח המייגעים ביותר שקראתי.”

5/22
ביקורות על כמו נוצה ברוח
הבאה
נוריקוסאן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

סיפור מתח על רקע אנגליה של 1930, המחלימה מפצעי מלחמת העולם הראשונה, עוד בימים שנקראה ״המלחמה הגדולה״, לפני שידעו כמה מלחמה יכולה להיות באמת גדולה.

האזכורים למלחמה הם בלתי פוסקים, היא נמצאת בעברן של כל הדמויות, ומהווה הגורם המחולל הן לסיפור הראשי והן לכל עלילות המשנה. המלחמה, כנראה כמו כל מלחמה, שינתה לעד את חייהן של כל הדמויות, כל אחת באופן מיוחד לה.

מייזי דובס, חוקרת מוכשרת, נשכרת על מנת למצוא את בתו הבוגרת של סוחר עשיר, ולאט לאט חושפת רבדים נוספים לסיפור. 

מייזי מקסימה, מעניינת, אנושית, והסופרת לא שוכחת גם להעניק לסיפור צד רומנטי לא ממומש. לצידה של מייזי עוזרה ביל, בעל המבטא הכבד, שהוא מעין ד״ר ווטסון או הייסטינגס שלה, יודע תמיד לומר את הדבר שבלי לדעת יכוון אותה לקראת הפתרון.

אולי זה בגלל הנוף הלונדוני ולצידו הביקורים באזורים הכפריים האנגליים כל כך, אבל מייזי היא כנראה באמת, כמו במשחק הידוע, בתם האובדת של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, אשר נסעה לטיול אחרי צבא להודו שם קיבלה קצת ״רוחניקיות״ בה היא נעזרת בחקירותיה.

נראה כי הספר הינו, או אמור להיות, חלק מסדרה, ואני ללא ספק מתכוונת לחפש את יתר הספרים בה.

מותח, מרגש, מאוד אנגלי, מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהובה
אהובה
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של בוקי
בוקי
תמונה של אסף
אסף
תמונה של אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא
תמונה של ר י נ ת
ר י נ ת
תמונה של י. קליש
י. קליש
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
13קוראים|גיל ממוצע55|77%נשים

על המבקרת

תמונה של מיכל

מיכל

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
121 ביקורות•3 נבחרות•1,026 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ילדים 7-3•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מיכל
מיכל
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות121
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה1,026
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת60ילדים 7-312מתח ריגול והרפתקאות11

דיון על הביקורת

2 תגובות
מיכל
מיכל•לפני 15 שנים

תודה yaelhar, אחפש אותו !

yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

הספר הראשון בסדרה

הוא "מייזי דובס חוף מבטחים" טוב כמו מה שאת מתארת, וספוג באווירת התקופה והטראומה הקשה של המלחמה. כדאי לקרוא.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מיכל

לקסיקון

לקסיקון

מקס ברי

אחרי שני ספרים בינוניים למדי (בלי להזכיר שמות) ראיתי את לקסיקון של מקס ברי בחנות, זכרתי לו את חסד נעוריו מ"סירופ" המופלא, ומייד קניתי. הרגשתי שמגיע לי פיצוי אחרי שני הספרים הבינוניים.
בעמוד הראשון של הספר הזדעזעתי. למה מכניסים למישהו מחט לתוך העין ולמה אני צריכה לקרוא על זה ?
30 עמודים לתוך הספר התבאסתי. נורא. מה זה ? מה קורה כאן ? מי נגד מי ? לא הבנתי כלום.
100 עמודים לתוך הספר התחלתי להיכנס לתוכו.
את 300 העמודים האחרונים כבר קראתי בנשימה עצורה וסיימתי אותו תוך חצי יום.
גם מותח, גם מרגש, גם הטובים הם לא בהכרח טובים והרעים לא בהכרח רעים. וגם בין לבין.
הוא ממש ממש טוב. בהחלט פיצוי הולם.
מומלץ מאוד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מיכל
האי הנעלם

האי הנעלם

אדוארדו מנדוסה

איך קורה שאותו סופר כותב את "מבוך הזיתים" ותעלומת הקבר המכושף", ואת הספר הזה ? איך יתכן ששני הספרים הגאוניים, המצחיקים, המרתקים ההם, נכתבו על ידי אותו סופר שכתב את הספר המשמים הזה ?
גם גיבורם של שני הספרים הנ"ל הולך לו ברחובות (שם ברצלונה) והוא, מה שנקרא up to no good. הגיבור כאן מסתובב לו בונציה, מטייל אבל לא ממש, מתעניין אבל לא ממש, אפילו לנוח הוא לא ממש מצליח. אבל בעוד שבספרים האחרים הרפתקה רודפת הרפתקה, והכל שנון ומצחיק, כאן לא קורה כלום. אבל כלום. במשך 219 עמודים.
כלומר קורה - הוא פוגש את הבחורה הזו ואת הבחורה האחרת, את הדוקטור ואת האבא ועוד כמה אנשים לא מעניינים, שומע מהם סיפורים (אבל לא ממש מייצר סיפורים או זכרונות משל עצמו) אבל שום דבר לא מוביל לשום מקום, שום חלום לא קשור לענן ושום שמיטה להר סיני.
אולי לאחר הספר הזה מישהו חטף את מנדוסה, גנב את זהותו והתחיל לכתוב בשמו ספרים טובים ?
הצלחתי בקושי לסיים את הספר, באמת רק בגלל שזה אדוארדו אהובי, שלו אני מוכנה לסלוח על הכל. גם חשבתי בתמימותי שאולי לקראת הסוף יקרה משהו שהיה שווה את הכל. אז זהו, שלא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיכל
היורשת מדלהי

היורשת מדלהי

ויקאס סווארופ

ספר בסגנונו המוכר של ויקאס סווארופ, המפגיש את הגיבור (במקרה זה: הגיבורה) עם שלל דמויות צבעוניות, דורשי טובתה ודורשי רעתה. למרבה צערה של הגיבורה סאפנה, אין לה אפשרות ממש לדעת מי הוא מי, וכמו בספריו הקודמים, גם כאן מצפות לה הפתעות רבות ומשונות. גם כאן אנו פוגשים את העוני הנורא ביותר, ממש לצד עושר עצום. האמת שלא הייתי בהודו (עדיין, עדיין) אבל אני מאמינה לסווארופ שכך היא נראית גם במציאות. תתקנו אותי אם לא.
הספר עצמו מרתק, סוחף, מלא פיתולים ומתח, ובאופן כללי שווה קריאה, ולא רק כדרך להעביר את הזמן אלא גם כדי לקבל השראה לנחישות, עוצמה, נדיבות, פיקחות וכל יתר האקס פקטורים האלה שהופכים את סאפנה מסתם מישהו, לגיבורת הספר הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיכל
התעורר, אדוני!

התעורר, אדוני!

ג'ונתן איימס

גילוי נאות: לאחר שהגעתי לכשליש הספר הזה ראיתי בחנות את "אהובת המוות", החדש של בוריס אקונין, ומייד שמתי אותו על המדף שלי (אל תדאגו, שילמתי עליו לפני כן). מסתבר שאראסט פטרוביץ פנדורין הוא ממש לא בחור סבלני, וכנראה גם די קנאי. הוא כל הזמן רקע ברגליו וצרח עליי מן המדף לסיים את כל ענייני האחרים ולהתפנות אליו בלבד. אז אולי (רק אולי) חוסר הסבלנות שלי אל הספר הזה היה בגלל זה. אבל לא רק.

אלן בלייר מנסה להיות ברטי ווסטר. ג'ונתן איימס מנסה להיות פ.ג. וודהאוס, אבל לא כל כך מצליח לו. במקום שההומור של וודהאוס מצחיק בלי שום מאמץ, הספר של איימס כל כך מתאמץ להיות שנון, שזה פשוט מעייף.

זה לא שזה בכלל לא מצחיק, אבל פחות ממה שזה היה אמור להיות, אם מאמינים לקומפלימנטים על העטיפה הקדמית ("מצחיק בטירוף" - הניו יורק טיימס) ועל העטיפה האחורית ("מצחיק בטירוף" - טיים אאוט ניו יורק, "מצחיק בטירוף" - קירקוס ריוויו, ו-ניחשתם נכון: "מצחיק בטירוף" - סלייט).

בקיצור, הספר מתאים לחולות הלבנים עם שייק אננס בתאילנד, או לחולות זרועי בדלי הסיגריות עם בירה באילת. ספר חופשה קליל קלאסי. לא מעבר לכך.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]

וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]

שרווד אנדרסון

אם הייתי צריכה לגור בוויינסברג, אוהיו, נראה לי שהייתי מתחרפנת.
איזה אנשים משעממים. איזה חיים משעממים יש להם. והכי גרוע - הם כאלה דרמה קווינס שהם בטוחים שהחיים שלהם מלאים בטרגדיות או התרגשויות או סערות, או מה שלא יהיה.
הספר כולל 21 סיפורים קצרים, כל אחד מהם על תושב אחר של העיירה.
כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל חסרי פואנטה. פשוט נגמרים באמצע. רובם גם חסרי עלילה. הייתי יכולה להשלים עם זה ואפילו להנות, לו הכתיבה היתה משהו מיוחד. אבל לא, כתיבה סתמית לחלוטין למעט פנינים בודדות בתוך ערימת השחת הזאת.
הסיפור היחיד שאיכשהו הצלחתי להתחבר אליו ולגיבור שלו הוא "יראת שמים", אבל גם הוא נגמר באמצע, בלי סיום אמיתי.
אני לא יכולה להגיד שממש סבלתי, אבל באמת, כאשר מחכים לי על המדף החדש של קרלוס רואיס סאפון, האמריקאי השקט של גרהם גרין ועוד אחרים, פשוט לא יכולתי לחכות לסיים כבר עם הספר הזה, ולא כמחמאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הבחורה מרחוב שרלוט

הבחורה מרחוב שרלוט

דני ואלאס

נחמד, חמוד, שנון ומשעשע במרביתו, הרבה פעמים קצת יותר מדי מתאמץ להיות שנון ומשעשע.
ג'ייסון פריסטלי (כן, הוא יודע שקוראים לו כמו להוא מ-90210, והוא ממש לא אוהב שמזכירים לו את זה), רואה בחורה שמשאירה בידיו מצלמה חד פעמית, ואפשר לומר שמאותו רגע החיים שלו הופכים להיות בלגן אחד גדול.
הספר הוא מסע של ג'ייסון וחברו דב פטאל (גם הוא כמו השחקן מהסרט "נער החידות ממומביי", אך משום מה אין לכך התייחסות בספר ואולי זה מקרי), בעקבות אותה בחורה. בתחילה ג'ייסון צריך שדב ידחוף אותו (מסיבות שלו שמתבהרות בהמשך) לחפש את הבחורה מרחוב שרלוט, בהמשך החיפוש הופך לסוג של אובססיה עבורו.
לאט לאט ג'ייסון חושף בפנינו פרטים נוספים מהעבר שלו, מהדרך שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום: רווק + חברה לשעבר שהרגע התארסה למישהו אחר, מתגורר בדירה של דב מעל חנות משחקי הוידאו של דב, ליד מה שכולם חושבים שהוא בית זונות, ומתפרנס מכתיבת ביקורות בחינמון על כל מה שיוצא.
יש לג'ייסון הרבה הסחות דעת במהלך הדרך, ואולי עריכה קצת יותר אכזרית היתה מועילה לספר הזה והופכת אותו מסתם "נחמד" לנהדר, אבל בסך הכל באמת ספר טוב, שאולי בעתיד אעשה מאמץ לקרוא אותו שוב, כאשר אהיה במצב רוח לשאוב קצת השראה להרים את התחת מהכורסה ולעשות משהו בחיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הכתרה

הכתרה

בוריס אקונין

הספר השביעי בסדרת תיבת פנדורין. האחרון שתורגם, בינתיים. לא ברור מתי יוצא הבא אחריו. לא ברור איך אשרוד עד שיצא הבא אחריו.

אראסט פטרוביץ פנדורין כבר בן 40. לא עוד אותו ילדון תמים בן 21 שהפציע ב"עזאזל". הוא חזק, אמיץ, חכם, הוא אוהב ומתאהב (אבל זה אף פעם לא נגמר טוב). הוא יודע להתחפש כל כך טוב כך שאפילו אמו (אילו היתה בחיים) לא היתה מזהה אותו. אבל לו אמו היתה בחיים כנראה לא היה צריך למצוא לו עבודה כ"יועץ קולגיאלי", ולעולם לא היה מגיע לפרשיות שגרמו לבוריס אקונין לכתוב עליו ספר.

כן, אראסט פנדורין הוא כמעט אדם אמיתי בשבילי. אדם שאליו אפשר להתגעגע, ושאותו שמחים לראות שוב אחרי תקופה ארוכה.
דמותו של אראסט מתפתחת ומתגבשת מספר לספר, בכל פעם אנו מגלים צד נוסף שלו.

למיטב הבנתי השם "אראסט" (ERAST) בא מהמילה היוונית "אראסטוס" (ERASTUS), שמשמעותה, מה עוד יכול להיות:
אהבה.
אז כן, אראסט פטרוביץ' פנדורין מונע מאהבה - לאישה, לחיים, לצדק, להרפתקאות ומה לא.

בספר זה אנו מתוודעים (כנראה באופן חד פעמי) גם לדמותו של רב המשרתים אפנסי זיוקין, המספר את הסיפור בגוף ראשון. אנו רואים את פנדורין דרך עיניו, ומגלים כבר בעמוד הראשון כי אפנסי מתעב את פנדורין, מסיבות שמתבהרות בהמשך. זה כמובן לא הצליח לשנות את דעתי הפרטית על פנדורין, שכפי שהבהרתי בביקורות קודמות, לא הייתי אומרת לו לא...

דווקא ה"התרה" של התעלומה כאן, בעיני, לא מאוד מוצלחת ולא מאוד הגיונית, נראה שאקונין ניסה לעשות כאן טויסטים על גבי טויסטים (מישהו אמר הרלן קובן ?) והפתרון שמצא לא כל כך מתיישב עם חלקים ופרטים בעלילה. מסיבות אלה וגם אחרות שלא אפרט כדי לא לספיילר, יש תחושת מועקה מסויימת בסוף הספר.

אבל גם זה לא פוגע בהנאה מהספר, הכתוב היטב, מתורגם היטב, וכרגיל אצל המתרגם המוכשר, קיים נספח הערות והפעם גם נספח תכשיטים מאלפים.

קראתי באיזשהוא מקום, כי עולה לפעמים השאלה האם כדאי לקרוא את ספרי הסדרה לפי הסדר. אז לדעתי התשובה חיובית. אמנם כל ספר עומד בפני עצמו ואין חובה לקרוא את שאר הספרים כדי להבין את העלילה, ועדיין, כדי להיכנס באופן מושלם לנפשו של פנדורין, כדאי לראות את ההתפתחויות בחייו, שעיצבו את מי שהוא.

הספר האחרון בסדרה (שעדיין לא תורגם) הוא "מרכבת היהלום", ובו מסופרות הרפתקאותיו של פנדורין ב"שנים החסרות", כלומר בין הספרים הראשונים: ביפן, בארה"ב, באירופה. שיטה דומה לשיטה של ארתור קונן דויל ששילב בסיפוריו אזכורים של פרשיות וחקירות אחרות, וכך יכול היה להחזיר את שרלוק הולמס לחיים, לאחר שכבר הרג אותו, באמצעות סיפורים שלא סופרו.

אני מקווה שיגאל ליברכט עובד כבר על התרגומים הבאים, כי בסוף אאלץ ללמוד רוסית ולקרוא את המקור (שנמצא אגב, בחינם, באתר הרוסי של אקונין).

צר לי שזו היתה פחות ביקורת ויותר זרם התודעה, אבל זה מה שיצא לי. זה מה שקורה אחרי 19 שנים בחברתו של פנדורין.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הבנות של הרוצח

הבנות של הרוצח

רנדי סוזן מאיירס

ספר מקסים, קטן ועדין.
הסופרת משרטטת ביד רגישה את חייהן של האחיות לולו ומרי, בנות 10 וחמש וחצי, לאחר שאביהן רצח את אימן ונכנס לכלא.
במשך 32 שנים שחולפות מאז חייהן של הבנות מתוארים דרך עיניהן - פעם לולו ופעם מרי - על כל התלאות שעוברות עליהן, כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה שעברה עליהן.
הספר נקרא די בנשימה אחת והוא זורם ולא כבד מדי למרות הנושא הכואב והכאוב שהוא דן בו.
נראה שהוא אמיתי, לא מנסה לייפות את הדברים, אלא מספר על ההתמודדות האמיתית עם השבר שאירוע כזה גורם, במיוחד אם גם יתר המשפחה לא ממש יכולה לתמוך. 
אין איזשהי נקודת מפנה בספר, או שינוי משמעותי שהדמויות עוברות לאורך השנים. השנים עוברות, הכל משתנה וכלום לא משתנה.
כמו שאמרתי הספר כתוב בעדינות וברגישות, נותן חור הצצה לחייהם של מי  שנפגעו מדבר כה נורא שאדם אחר בכלל לא יכול לתאר איך הוא מרגיש ובכמה דרכים הוא יכול להשפיע על החיים.
ציור העטיפה מתוק, הכתוב על העטיפה האחורית, לא ממש קשור.
כדאי לקרוא, ולו רק כדי לברך על טוב מזלכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיכל

ביקורות נוספות על "כמו נוצה ברוח"

כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

ממש מזמן קראתי את הראשון בסידרה "מייזי דובס חוף מבטחים" ויכולתי להישבע שכתבתי עליו ביקורת. אבל לא מצאתי כזאת, ואני מניחה ש(גם) אני בונה לי זיכרונות מדומיינים של מה שהיה צריך להיות. הנקודה החיובית בזה היא שאני לא צריכה לחשוש שאחזור על עצמי, או גרוע ומביך יותר - שאסתור את עצמי.

וינספיר יצרה סידרה שבמרכזה עומדת בלשית פרטית מייזי דובס. מייזי הנ"ל היא, כנראה, ילידת 1896 (חישבתי לבד!) ממעמד נמוך, ובערך בגיל 12 התחילה לעבוד כמשרתת בבית האצילה המקומית. האצילה הבחינה בשכלה החריף של המשרתת שלה ומימנה לה לימודים. היא התחילה בלימודים גבוהים בקולג' הנשים של אוקספורד, אבל אז פרצה המלחמה והיא התנדבה להיות אחות בחזית. היא נפצעה, חזרה ללונדון ואחרי המלחמה פתחה סוכנות עצמאית לבילוש ופסיכולוגיה והרי היא פה, יחד עם עוזר "קוקני", שגם הוא נפצע בעבר במלחמה ההיא.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להפריך את סיפור הרקע המופרך הזה - אז לא אנסה אפילו, מה גם שלא על זה הסיפור פה.

וינספיר ממשכנת בשני ספריה שקראתי את המתח למען מטרה נעלה יותר. היא מחיה את התקופה של אנגליה בין שתי מלחמות העולם, ומספרת על חיי האזרחים הפשוטים - אנשים עובדים שסביר להניח שלא קראו עיתונים ולא היו מעורבים פוליטית, הם אלה ש"המלחמה הגדולה" הותירה בהם בור פעור שלא התמלא עד יום מותם. מאות אלפים, יש אומרים מליונים - "הדור האבוד": גברים צעירים נהרגו והשאירו משפחות שבורות. פי כמה מהמספר הזה חזרו שבורים - בגוף ובנפש. גיזום נמרץ בעצים חולים. מחייב המתנה של מספר שנים עד שהעלווה מתגברת על החורים שנוצרו אנשים - נראה לי - זקוקים לדורות כדי להתאושש.

וינספיר מעלה תיאור תקופתי מדוקדק מאד. החל מהבגדים והאופנה, המאכלים, יחסים בין אנשים ובין גברים לנשים, הנימוס המקובל, החיזור המקובל, יחסי מרות והכל מעוצב בדרך שנראית נכונה, וכוללת תחקיר מעמיק בעיקר לגבי פרטים.
ומעבר לתיאורים המושכים בפני עצמם - היא מספרת את הדברים שברוב ספרי ההיסטוריה לא תמצאו: את ששון הקרב שהחל את המלחמה ההיא, את שטף הפטריוטיות ששטף את המדינה והגדיר "פחדן" כל גבר צעיר שעוד לא היה במדים. את חוסר האונים של משפחות הפצועים שחזרו אחרי המלחמה בחיים אבל לא היה בנמצא מספיק ידע ויכולת לטפל בהם.

וינספיר חידשה לי וגרמה לי לחשוב. בזכות זה סלחתי לה על שסיפור המתח אינו ממש מותח, לפעמים נמרח, לפעמים נראה כמגיע מממחוזות הזויים. ארבעה כוכבים הם שלה ביושר. ומי שירצה להתעמק בסיפור שלא סופר - ולא אוהב לקרוא ספרי עיון בהיסטוריה - מוזמן לקרוא את "שובו של הסרן ג'ון אמט" הנפלא והמרתק.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

הביקורת הזאת מועתקת מהביקורת שלי על מייזי דובס חוף מבטחים, כי זו ביקורת משותפת לשני הספרים. אז ברשותכם, תדלגו.
נכון שאני תופסת פה מקום בעמוד הראשי, אבל זה לא יותר גרוע מיחיאלה.
_____________________________________________________________________

בשבועות האחרונים התגלגלתי באנגליה, במנהרת הזמן, זאת אומרת. שהיתי בחצרו של אדוארד הרביעי והמלכה הלבנה, באמצע המאה החמש עשרה, וסבלתי ביחד עם בתו של ממליך המלכים. זינקתי אל המהפכה התעשייתית אל צפון ודרום, בספרה של אליזבת גאסקל מ-1854, (תודה, יעל), אחר כך, בדילוג נאה, נחתתי ב-1929 עם מייזי דובס חוף מבטחים, אחר כך שוב ב-1930 עם מייזי דובס, ב-כמו נוצה ברוח.

בעוד זמן מה אני נוסעת ללונדון העכשווית, אבל בעלי נשאר בבית, ככה שהגנבים יכולים לבטל את התוכניות.

הספרות הראשונה שצרכתי, היתה ברובה בריטית, ותודה לאניד בלייטון שהביאתני עד הלום. ולכן, לא פלא, שכשהקמנו בגיל תשע חבורת ילדות עם מפגשים סודיים, לימונדה וביסקוויטים, כינינו את עצמנו דייזי, ברברה, אליזבת וג'אנט.

קראתי את צמד הספרים של ג'קלין וינספיר, חוף מבטחים וכמו נוצה ברוח, בזה אחר זה (ושוב, תודה יעל!) ואני מרגישה כי נכון שאכתוב עליהם ביקורת משותפת.

מייזי דובס נולדה בבית לונדוני עני, אמה נפטרה בילדותה ואביה, שהיה ספק הירקות של משפחות אצולה בבלגרביה, שלח אותה להיות משרתת אצל משפחת קומפטון. מייזי המבריקה, מבריקה את הרהיטים בימים, ובלילות היא מצחצחת בחשאי את מוחה בחדר הספרייה ובולעת ספרי פילוסופיה. לא מעט מבקרים בסימניה תהו עד כמה אמין הסיפור, ואם נערה שעובדת עבודה פיזית שתים עשרה שעות ביממה, עדיין מצליחה להחזיק את עפעפיה פקוחים בלילה ללא דבק מגע. אבל נניח לזה. כמובן שליידי רוואן קומפטון מגלה את הכישרונות העצומים שחבויים בה, וידידה, הרופא והפילוסוף ד"ר מוריס בלאנש, לוקח את מייזי תחת חסותו האינטלקטואלית.

מייזי מתבגרת, נשלחת לקולג' הנשים של קיימבריג', אותו היא נוטשת כדי להתגייס למלחמה.

מלחמת העולם הראשונה היא הגיבורה האמיתית של צמד הספרים, היא המניעה את מהלכי העלילה, היא הרוצח הנורא האורב לחיילים התמימים, היא פוצעת אותם פציעות איומות, מחוררת בגז את ריאותיהם, הורסת את נשמתם ומפרקת את יחסי הניצולים הפצועים עם אהובותיהם ומשפחותיהם.

בספר חוף מבטחים, אנחנו פוגשים את מייזי דובס עשר שנים לאחר תום המלחמה. היא מקימה סוכנות בלשים, אחרי שעברה הדרכה ארוכה אצל ד"ר בלאנש, פטרונה הרוחני. אבל נדמה שהזמן עמד מלכת. המלחמה נוכחת בחיי הגיבורים בכל יום. גם התעלומה שמייזי פותרת בספר קשורה ישירות למוראות המלחמה. זה איננו ספר מתח והתעלומה, יכולה בדוחק להיקרא חידה בלשית. אבל זהו רומן טוב, שמשחזר בכישרון ובפרוט רב את המלחמה, את לונדון של סוף שנות העשרים, את המעמדות, את השינויים החברתיים הכבירים שיצרה המלחמה ואפילו את סגנון הלבוש.

בספר השני, כמו נוצה ברוח, מייזי דובס פוגשת את התעלומה השנייה שלה. הסופרת אינה מרבה בתיאור הפרטים הביוגרפים של מייזי, כנהוג בספרי סדרה בלשית, אבל מי שלא קרא את הספר הראשון יתקשה במקצת להבין את הגיבורים שצעדו היישר מהספר הראשון לשני, ואת מערכות היחסים המסובכות שלהם. דווקא מפני שזה איננו מותחן "טהור", אלא יותר רומן שהתחפש לרומן בלשי, אני חושבת שכדאי לקרוא את שני הספרים בסדר כרונולוגי ובצמידות.

גם בכמו נוצה המלחמה היא הגיבור הראשי, אבל ההווה תופס נפח גדול יותר והפלשבקים קצרים יותר. יצויין לזכותה של ווינספיר שהיא לא לועסת מידע ומגישה את התיאורים ההיסטוריים שלה בחן ובטבעיות.

מי שמחפש את הריגוש של מותחן, מוטב שיחפש אותו במקום אחר. מי שאוהב עלילה שנשענת על היסטוריה, יתענג לא מעט.

ווינספיר כותבת היטב, משחזרת בכישרון גדול ובונה עלילה מהוקצעת ונבונה.
אכן, נבונה זו המילה.

ומה עם שמץ של הומור או שנינות או ברק ציני? ובכן, הטקסטים הכי משעשעים שבספר הם התרגום העברי לאנגלית קוקנית, וזה לחלוטין לא מספק אותי.
---------------------------------------------------------------

לפני 9 שנים•אפרתי
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

את "כמו נוצה ברוח" יצא לי לקרוא בלונדון, העיר בה מתרחשת עלילת הספר. לונדון של 2011 היא עיר יפהפיה ומצוחצחת עמוסה בתיירים ושופעת אתרי תרבות, מקומות בילוי, מסעדות, חנויות, פארקים, פאבים ומה לא.
לונדון של הבלשית מייזי דובס שונה לגמרי. זוהי לונדון של 1930. תקופה של שפל כלכלי, אבטלה ועוני נורא. חלפו כבר 13 שנים מאז סופה של "המלחמה הגדולה", (מלחמת העולם הראשונה) אך סימני המלחמה ותוצאותיה ניכרים בכול.
לונדון של מייזי דובס היא לונדון עצובה, ענייה ומיואשת. לונדון שאיבדה את מיטב בניה ובין השברים מפלסים את דרכם הנותרים, המשפחות השכולות ואינספור הנשים שלא יזכו להינשא היות שדור שלם של גברים נפל שדוד בשדות הקרב של צרפת וגרמניה.
הסיפור של "כמו נוצה ברוח" הוא סיפור בלשי. סיפור של היעדרות, רצח ותעלומה הבאה על פיתרונה בזכות תבונתה ותושייתה של מייזי המופלאה. אך זהו גם סיפור של עם לאחר מלחמה. סיפור המזכיר לנו שוב כי מלחמה אינה מסתיימת כאשר הרובים מונחים והסכמי שביתת הנשק נחתמים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שין שין
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

זהו הספר השני בסדרת עלילותיה של הבלשית מייזי דובס. גם ספר זה, בדומה לספר הראשון בסדרה - חוף מבטחים - מתרחש בשנת 1930, אך עלילתו קשורה למלחמת העולם הראשונה ולתוצאותיה. אנגליה המתוארת בספר עדיין מלקקת את פצעיה. אנשים רבים נותרו נכים, משפחות איבדו רבים מיקיריהן ואינן מצליחות להתאושש, נשים רבות נותרו רווקות לאחר שדור של בחורים צעירים אבדו בשדות הקרב, וכל זה על רקע של מצב כלכלי קשה ואבטלה גואה.

הדמות של מייזי, רגישותה לאנשים שסביבה, הדרך שבה היא מגלה את האמת מעניינות ומרתקות יותר מן העלילה עצמה המתנהלת לאיטה. הספר אינו מיועד לחובבי המתח המהיר והקדחתני.

בסדרה יצאו לאור כבר תשעה ספרים, אך רק שניים מהם תורגמו לעברית. לא נראה שיתורגמו שאר הספרים וחבל.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

למיטב ידיעתי זהו ספר שני בסדרת ספרים על בלשית מייסי דובס החמודונת והמתוקונת. מייסי דובס היא בעלת משרד לבלשות פרטית. בסיפור המדובר פנה למייסי מיסטר וייט הבעלים של רשת מזון מצליחה בעקבות העלמותה של בתו היחידה. למייסי שיטות חיפוש יחודיות המבדילות אותה מבלשים אחרים הידועים בספרות. למשל היא אוהבת להיכנס לזירת רצח או אירוע אחר ולעשות בו מיין מדיטציה על מנת לחוש את האנרגיות בסביבה וכך עולות לה הראיונות לגבי מה יכול היה להתרחש פה.
אני אישית מאוד נהנתי מהספר על אף שהתפתחות האירועים בו מתקדמת בקצב של צב עייף מאוד בעל רגל מגובסת. למייסי יש זמן לשתות תה עם חלב ועם קרקר עם כל אחד מהעדים שהיא מתשאלת, מזל שגם הרוצח כנראה נוהג לשתות תה עם כל אחד מהקורבנות שלו, לכן הוא לא מספיק לחסל את כל לונדון.
הקצב משתפר קצת לקראת הסוף ואפילו לאורך עמוד או שניים יש מתח קל ואי ידיע מה יהיה.
בקיצור לא מומלץ למי שאוהב שהספר יהיה גדוש באירועים ועלילה מתקדמת מהיר, אבל מי שכמוני אוהב ספרים על תקופה שבין מלחמת העולם הראושנה לשניה ויכול לסבול את האיטיות והרשמיות הבריטית יכול להנות ממנו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוקי
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

לונדון, שנות השלושים.....קראתי בגב הספר ומייד חייכתי

לכאורה, ספר מתח.

אך הוא הרבה מעבר לספר מתח פשוט הוא פנינה של ספר כפי שרק האנגלים יודעים לייצר פשטות אינטיליגנטית, מתח ועלילה תפורה היטב.

ספר מעולה!!!!

איזה כייף לי שקראתי אותו.

עונג של ממש. רוצו לקרוא!

אהובה

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אהובה
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

ספר טוב. זהו בעצם רומן מתח תקופתי, והעלילה מתרחשת באנגליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הספר הזה, כקודמו בסדרה, עוסק בהשפעות של המלחמה הנוראה הזו על החברה האנגלית ובהשלכות החברתיות והנפשיות על אלו ששרדו.
הספר כתוב היטב, קליל וזורם.
מומלץ לחובבי היסטוריה או ספרות תקופתית.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פשוט
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

אני כל כך אוהבת ספרים מן הסוג הזה
ספרים שנראה שהם מתמקדים בזאנר מסוים, במקרה הזה מתח,
ובעצם ההרגשה היא שזו רק המעטפת הרדודה של הספר.
בעצם מייזי דובס, הבלשית, עוסקת באנשים, בהבנה, בנגיעות עדינות שבאמצעותן אפשר לשנות.

בנוסף, אנחנו באנגליה , במאה הקודמת, בעולם הישן של גינונים ונימוסים,
של אדונים ומשרתים - כך שיש קצב אחר לסיפור כולו
מהנה במיוחד, ולאו דוקא כספר מתח קלאסי

לפני 12 שנים•יעל
כמו נוצה ברוח

כמו נוצה ברוח

ג'קלין וינספיר

ספר חלש, מיגע ולא אמין
למי שעוד לא קרא, יש בחו"ד שלי רמז לפרטים בעלילה.

הכתיבה מיגעת בפרטים רבים לא רלבנטיים, בעיקר על פרטי לבוש, כמו למשל גרבי המשי של מר ....
אבל הבעיה העקרית שלי היא חוסר האמינות של העלילה. לא ברור איך עוזרת ממעמד נמוך של שנות השלושים של המאה העשרים, היצליחה להיכנם לבתיהם של שלוש נשים ולשבת אתן על כוס תה. הסופרת לא טרחה להסביר איך זה התרחש וגם את ההבדל בין הרצח הראשון (ללא כידון) לאחרים.
עושה רושם שפתרון התעלומה לא היה מתוכנן בזמן כתיבת הספר, אלה רק בסופו.

לא ממליץ

לפני 12 שנים•מרק
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“זהו הספר השני בסדרת עלילותיה של הבלשית מייזי דובס. גם ספר זה, בדומה לספר הראשון בסדרה - חוף מבטחים -”