ממש מזמן קראתי את הראשון בסידרה "מייזי דובס חוף מבטחים" ויכולתי להישבע שכתבתי עליו ביקורת. אבל לא מצאתי כזאת, ואני מניחה ש(גם) אני בונה לי זיכרונות מדומיינים של מה שהיה צריך להיות. הנקודה החיובית בזה היא שאני לא צריכה לחשוש שאחזור על עצמי, או גרוע ומביך יותר - שאסתור את עצמי.

וינספיר יצרה סידרה שבמרכזה עומדת בלשית פרטית מייזי דובס. מייזי הנ"ל היא, כנראה, ילידת 1896 (חישבתי לבד!) ממעמד נמוך, ובערך בגיל 12 התחילה לעבוד כמשרתת בבית האצילה המקומית. האצילה הבחינה בשכלה החריף של המשרתת שלה ומימנה לה לימודים. היא התחילה בלימודים גבוהים בקולג' הנשים של אוקספורד, אבל אז פרצה המלחמה והיא התנדבה להיות אחות בחזית. היא נפצעה, חזרה ללונדון ואחרי המלחמה פתחה סוכנות עצמאית לבילוש ופסיכולוגיה והרי היא פה, יחד עם עוזר "קוקני", שגם הוא נפצע בעבר במלחמה ההיא.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להפריך את סיפור הרקע המופרך הזה - אז לא אנסה אפילו, מה גם שלא על זה הסיפור פה.

וינספיר ממשכנת בשני ספריה שקראתי את המתח למען מטרה נעלה יותר. היא מחיה את התקופה של אנגליה בין שתי מלחמות העולם, ומספרת על חיי האזרחים הפשוטים - אנשים עובדים שסביר להניח שלא קראו עיתונים ולא היו מעורבים פוליטית, הם אלה ש"המלחמה הגדולה" הותירה בהם בור פעור שלא התמלא עד יום מותם. מאות אלפים, יש אומרים מליונים - "הדור האבוד": גברים צעירים נהרגו והשאירו משפחות שבורות. פי כמה מהמספר הזה חזרו שבורים - בגוף ובנפש. גיזום נמרץ בעצים חולים. מחייב המתנה של מספר שנים עד שהעלווה מתגברת על החורים שנוצרו אנשים - נראה לי - זקוקים לדורות כדי להתאושש.

וינספיר מעלה תיאור תקופתי מדוקדק מאד. החל מהבגדים והאופנה, המאכלים, יחסים בין אנשים ובין גברים לנשים, הנימוס המקובל, החיזור המקובל, יחסי מרות והכל מעוצב בדרך שנראית נכונה, וכוללת תחקיר מעמיק בעיקר לגבי פרטים.
ומעבר לתיאורים המושכים בפני עצמם - היא מספרת את הדברים שברוב ספרי ההיסטוריה לא תמצאו: את ששון הקרב שהחל את המלחמה ההיא, את שטף הפטריוטיות ששטף את המדינה והגדיר "פחדן" כל גבר צעיר שעוד לא היה במדים. את חוסר האונים של משפחות הפצועים שחזרו אחרי המלחמה בחיים אבל לא היה בנמצא מספיק ידע ויכולת לטפל בהם.

וינספיר חידשה לי וגרמה לי לחשוב. בזכות זה סלחתי לה על שסיפור המתח אינו ממש מותח, לפעמים נמרח, לפעמים נראה כמגיע מממחוזות הזויים. ארבעה כוכבים הם שלה ביושר. ומי שירצה להתעמק בסיפור שלא סופר - ולא אוהב לקרוא ספרי עיון בהיסטוריה - מוזמן לקרוא את "שובו של הסרן ג'ון אמט" הנפלא והמרתק.

הביקורת הזאת מועתקת מהביקורת שלי על מייזי דובס חוף מבטחים, כי זו ביקורת משותפת לשני הספרים. אז ברשותכם, תדלגו.
נכון שאני תופסת פה מקום בעמוד הראשי, אבל זה לא יותר גרוע מיחיאלה.
_____________________________________________________________________

בשבועות האחרונים התגלגלתי באנגליה, במנהרת הזמן, זאת אומרת. שהיתי בחצרו של אדוארד הרביעי והמלכה הלבנה, באמצע המאה החמש עשרה, וסבלתי ביחד עם בתו של ממליך המלכים. זינקתי אל המהפכה התעשייתית אל צפון ודרום, בספרה של אליזבת גאסקל מ-1854, (תודה, יעל), אחר כך, בדילוג נאה, נחתתי ב-1929 עם מייזי דובס חוף מבטחים, אחר כך שוב ב-1930 עם מייזי דובס, ב-כמו נוצה ברוח.

בעוד זמן מה אני נוסעת ללונדון העכשווית, אבל בעלי נשאר בבית, ככה שהגנבים יכולים לבטל את התוכניות.

הספרות הראשונה שצרכתי, היתה ברובה בריטית, ותודה לאניד בלייטון שהביאתני עד הלום. ולכן, לא פלא, שכשהקמנו בגיל תשע חבורת ילדות עם מפגשים סודיים, לימונדה וביסקוויטים, כינינו את עצמנו דייזי, ברברה, אליזבת וג'אנט.

קראתי את צמד הספרים של ג'קלין וינספיר, חוף מבטחים וכמו נוצה ברוח, בזה אחר זה (ושוב, תודה יעל!) ואני מרגישה כי נכון שאכתוב עליהם ביקורת משותפת.

מייזי דובס נולדה בבית לונדוני עני, אמה נפטרה בילדותה ואביה, שהיה ספק הירקות של משפחות אצולה בבלגרביה, שלח אותה להיות משרתת אצל משפחת קומפטון. מייזי המבריקה, מבריקה את הרהיטים בימים, ובלילות היא מצחצחת בחשאי את מוחה בחדר הספרייה ובולעת ספרי פילוסופיה. לא מעט מבקרים בסימניה תהו עד כמה אמין הסיפור, ואם נערה שעובדת עבודה פיזית שתים עשרה שעות ביממה, עדיין מצליחה להחזיק את עפעפיה פקוחים בלילה ללא דבק מגע. אבל נניח לזה. כמובן שליידי רוואן קומפטון מגלה את הכישרונות העצומים שחבויים בה, וידידה, הרופא והפילוסוף ד"ר מוריס בלאנש, לוקח את מייזי תחת חסותו האינטלקטואלית.

מייזי מתבגרת, נשלחת לקולג' הנשים של קיימבריג', אותו היא נוטשת כדי להתגייס למלחמה.

מלחמת העולם הראשונה היא הגיבורה האמיתית של צמד הספרים, היא המניעה את מהלכי העלילה, היא הרוצח הנורא האורב לחיילים התמימים, היא פוצעת אותם פציעות איומות, מחוררת בגז את ריאותיהם, הורסת את נשמתם ומפרקת את יחסי הניצולים הפצועים עם אהובותיהם ומשפחותיהם.

בספר חוף מבטחים, אנחנו פוגשים את מייזי דובס עשר שנים לאחר תום המלחמה. היא מקימה סוכנות בלשים, אחרי שעברה הדרכה ארוכה אצל ד"ר בלאנש, פטרונה הרוחני. אבל נדמה שהזמן עמד מלכת. המלחמה נוכחת בחיי הגיבורים בכל יום. גם התעלומה שמייזי פותרת בספר קשורה ישירות למוראות המלחמה. זה איננו ספר מתח והתעלומה, יכולה בדוחק להיקרא חידה בלשית. אבל זהו רומן טוב, שמשחזר בכישרון ובפרוט רב את המלחמה, את לונדון של סוף שנות העשרים, את המעמדות, את השינויים החברתיים הכבירים שיצרה המלחמה ואפילו את סגנון הלבוש.

בספר השני, כמו נוצה ברוח, מייזי דובס פוגשת את התעלומה השנייה שלה. הסופרת אינה מרבה בתיאור הפרטים הביוגרפים של מייזי, כנהוג בספרי סדרה בלשית, אבל מי שלא קרא את הספר הראשון יתקשה במקצת להבין את הגיבורים שצעדו היישר מהספר הראשון לשני, ואת מערכות היחסים המסובכות שלהם. דווקא מפני שזה איננו מותחן "טהור", אלא יותר רומן שהתחפש לרומן בלשי, אני חושבת שכדאי לקרוא את שני הספרים בסדר כרונולוגי ובצמידות.

גם בכמו נוצה המלחמה היא הגיבור הראשי, אבל ההווה תופס נפח גדול יותר והפלשבקים קצרים יותר. יצויין לזכותה של ווינספיר שהיא לא לועסת מידע ומגישה את התיאורים ההיסטוריים שלה בחן ובטבעיות.

מי שמחפש את הריגוש של מותחן, מוטב שיחפש אותו במקום אחר. מי שאוהב עלילה שנשענת על היסטוריה, יתענג לא מעט.

ווינספיר כותבת היטב, משחזרת בכישרון גדול ובונה עלילה מהוקצעת ונבונה.
אכן, נבונה זו המילה.

ומה עם שמץ של הומור או שנינות או ברק ציני? ובכן, הטקסטים הכי משעשעים שבספר הם התרגום העברי לאנגלית קוקנית, וזה לחלוטין לא מספק אותי.
---------------------------------------------------------------

את "כמו נוצה ברוח" יצא לי לקרוא בלונדון, העיר בה מתרחשת עלילת הספר. לונדון של 2011 היא עיר יפהפיה ומצוחצחת עמוסה בתיירים ושופעת אתרי תרבות, מקומות בילוי, מסעדות, חנויות, פארקים, פאבים ומה לא.
לונדון של הבלשית מייזי דובס שונה לגמרי. זוהי לונדון של 1930. תקופה של שפל כלכלי, אבטלה ועוני נורא. חלפו כבר 13 שנים מאז סופה של "המלחמה הגדולה", (מלחמת העולם הראשונה) אך סימני המלחמה ותוצאותיה ניכרים בכול.
לונדון של מייזי דובס היא לונדון עצובה, ענייה ומיואשת. לונדון שאיבדה את מיטב בניה ובין השברים מפלסים את דרכם הנותרים, המשפחות השכולות ואינספור הנשים שלא יזכו להינשא היות שדור שלם של גברים נפל שדוד בשדות הקרב של צרפת וגרמניה.
הסיפור של "כמו נוצה ברוח" הוא סיפור בלשי. סיפור של היעדרות, רצח ותעלומה הבאה על פיתרונה בזכות תבונתה ותושייתה של מייזי המופלאה. אך זהו גם סיפור של עם לאחר מלחמה. סיפור המזכיר לנו שוב כי מלחמה אינה מסתיימת כאשר הרובים מונחים והסכמי שביתת הנשק נחתמים.

סיפור מתח על רקע אנגליה של 1930, המחלימה מפצעי מלחמת העולם הראשונה, עוד בימים שנקראה ״המלחמה הגדולה״, לפני שידעו כמה מלחמה יכולה להיות באמת גדולה.

האזכורים למלחמה הם בלתי פוסקים, היא נמצאת בעברן של כל הדמויות, ומהווה הגורם המחולל הן לסיפור הראשי והן לכל עלילות המשנה. המלחמה, כנראה כמו כל מלחמה, שינתה לעד את חייהן של כל הדמויות, כל אחת באופן מיוחד לה.

מייזי דובס, חוקרת מוכשרת, נשכרת על מנת למצוא את בתו הבוגרת של סוחר עשיר, ולאט לאט חושפת רבדים נוספים לסיפור. 

מייזי מקסימה, מעניינת, אנושית, והסופרת לא שוכחת גם להעניק לסיפור צד רומנטי לא ממומש. לצידה של מייזי עוזרה ביל, בעל המבטא הכבד, שהוא מעין ד״ר ווטסון או הייסטינגס שלה, יודע תמיד לומר את הדבר שבלי לדעת יכוון אותה לקראת הפתרון.

אולי זה בגלל הנוף הלונדוני ולצידו הביקורים באזורים הכפריים האנגליים כל כך, אבל מייזי היא כנראה באמת, כמו במשחק הידוע, בתם האובדת של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, אשר נסעה לטיול אחרי צבא להודו שם קיבלה קצת ״רוחניקיות״ בה היא נעזרת בחקירותיה.

נראה כי הספר הינו, או אמור להיות, חלק מסדרה, ואני ללא ספק מתכוונת לחפש את יתר הספרים בה.

מותח, מרגש, מאוד אנגלי, מומלץ.

זהו הספר השני בסדרת עלילותיה של הבלשית מייזי דובס. גם ספר זה, בדומה לספר הראשון בסדרה - חוף מבטחים - מתרחש בשנת 1930, אך עלילתו קשורה למלחמת העולם הראשונה ולתוצאותיה. אנגליה המתוארת בספר עדיין מלקקת את פצעיה. אנשים רבים נותרו נכים, משפחות איבדו רבים מיקיריהן ואינן מצליחות להתאושש, נשים רבות נותרו רווקות לאחר שדור של בחורים צעירים אבדו בשדות הקרב, וכל זה על רקע של מצב כלכלי קשה ואבטלה גואה.

הדמות של מייזי, רגישותה לאנשים שסביבה, הדרך שבה היא מגלה את האמת מעניינות ומרתקות יותר מן העלילה עצמה המתנהלת לאיטה. הספר אינו מיועד לחובבי המתח המהיר והקדחתני.

בסדרה יצאו לאור כבר תשעה ספרים, אך רק שניים מהם תורגמו לעברית. לא נראה שיתורגמו שאר הספרים וחבל.

לונדון, שנות השלושים.....קראתי בגב הספר ומייד חייכתי

לכאורה, ספר מתח.

אך הוא הרבה מעבר לספר מתח פשוט הוא פנינה של ספר כפי שרק האנגלים יודעים לייצר פשטות אינטיליגנטית, מתח ועלילה תפורה היטב.

ספר מעולה!!!!

איזה כייף לי שקראתי אותו.

עונג של ממש. רוצו לקרוא!

אהובה

ספר טוב. זהו בעצם רומן מתח תקופתי, והעלילה מתרחשת באנגליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הספר הזה, כקודמו בסדרה, עוסק בהשפעות של המלחמה הנוראה הזו על החברה האנגלית ובהשלכות החברתיות והנפשיות על אלו ששרדו.
הספר כתוב היטב, קליל וזורם.
מומלץ לחובבי היסטוריה או ספרות תקופתית.

אני כל כך אוהבת ספרים מן הסוג הזה
ספרים שנראה שהם מתמקדים בזאנר מסוים, במקרה הזה מתח,
ובעצם ההרגשה היא שזו רק המעטפת הרדודה של הספר.
בעצם מייזי דובס, הבלשית, עוסקת באנשים, בהבנה, בנגיעות עדינות שבאמצעותן אפשר לשנות.

בנוסף, אנחנו באנגליה , במאה הקודמת, בעולם הישן של גינונים ונימוסים,
של אדונים ומשרתים - כך שיש קצב אחר לסיפור כולו
מהנה במיוחד, ולאו דוקא כספר מתח קלאסי

ספר חלש, מיגע ולא אמין
למי שעוד לא קרא, יש בחו"ד שלי רמז לפרטים בעלילה.

הכתיבה מיגעת בפרטים רבים לא רלבנטיים, בעיקר על פרטי לבוש, כמו למשל גרבי המשי של מר ....
אבל הבעיה העקרית שלי היא חוסר האמינות של העלילה. לא ברור איך עוזרת ממעמד נמוך של שנות השלושים של המאה העשרים, היצליחה להיכנם לבתיהם של שלוש נשים ולשבת אתן על כוס תה. הסופרת לא טרחה להסביר איך זה התרחש וגם את ההבדל בין הרצח הראשון (ללא כידון) לאחרים.
עושה רושם שפתרון התעלומה לא היה מתוכנן בזמן כתיבת הספר, אלה רק בסופו.

לא ממליץ