אחרי שני ספרים בינוניים למדי (בלי להזכיר שמות) ראיתי את לקסיקון של מקס ברי בחנות, זכרתי לו את חסד נעוריו מ"סירופ" המופלא, ומייד קניתי. הרגשתי שמגיע לי פיצוי אחרי שני הספרים הבינוניים.
בעמוד הראשון של הספר הזדעזעתי. למה מכניסים למישהו מחט לתוך העין ולמה אני צריכה לקרוא על זה ?
30 עמודים לתוך הספר התבאסתי. נורא. מה זה ? מה קורה כאן ? מי נגד מי ? לא הבנתי כלום.
100 עמודים לתוך הספר התחלתי להיכנס לתוכו.
את 300 העמודים האחרונים כבר קראתי בנשימה עצורה וסיימתי אותו תוך חצי יום.
גם מותח, גם מרגש, גם הטובים הם לא בהכרח טובים והרעים לא בהכרח רעים. וגם בין לבין.
הוא ממש ממש טוב. בהחלט פיצוי הולם.
מומלץ מאוד.

איך קורה שאותו סופר כותב את "מבוך הזיתים" ותעלומת הקבר המכושף", ואת הספר הזה ? איך יתכן ששני הספרים הגאוניים, המצחיקים, המרתקים ההם, נכתבו על ידי אותו סופר שכתב את הספר המשמים הזה ?
גם גיבורם של שני הספרים הנ"ל הולך לו ברחובות (שם ברצלונה) והוא, מה שנקרא up to no good. הגיבור כאן מסתובב לו בונציה, מטייל אבל לא ממש, מתעניין אבל לא ממש, אפילו לנוח הוא לא ממש מצליח. אבל בעוד שבספרים האחרים הרפתקה רודפת הרפתקה, והכל שנון ומצחיק, כאן לא קורה כלום. אבל כלום. במשך 219 עמודים.
כלומר קורה - הוא פוגש את הבחורה הזו ואת הבחורה האחרת, את הדוקטור ואת האבא ועוד כמה אנשים לא מעניינים, שומע מהם סיפורים (אבל לא ממש מייצר סיפורים או זכרונות משל עצמו) אבל שום דבר לא מוביל לשום מקום, שום חלום לא קשור לענן ושום שמיטה להר סיני.
אולי לאחר הספר הזה מישהו חטף את מנדוסה, גנב את זהותו והתחיל לכתוב בשמו ספרים טובים ?
הצלחתי בקושי לסיים את הספר, באמת רק בגלל שזה אדוארדו אהובי, שלו אני מוכנה לסלוח על הכל. גם חשבתי בתמימותי שאולי לקראת הסוף יקרה משהו שהיה שווה את הכל. אז זהו, שלא.

ספר בסגנונו המוכר של ויקאס סווארופ, המפגיש את הגיבור (במקרה זה: הגיבורה) עם שלל דמויות צבעוניות, דורשי טובתה ודורשי רעתה. למרבה צערה של הגיבורה סאפנה, אין לה אפשרות ממש לדעת מי הוא מי, וכמו בספריו הקודמים, גם כאן מצפות לה הפתעות רבות ומשונות. גם כאן אנו פוגשים את העוני הנורא ביותר, ממש לצד עושר עצום. האמת שלא הייתי בהודו (עדיין, עדיין) אבל אני מאמינה לסווארופ שכך היא נראית גם במציאות. תתקנו אותי אם לא.
הספר עצמו מרתק, סוחף, מלא פיתולים ומתח, ובאופן כללי שווה קריאה, ולא רק כדרך להעביר את הזמן אלא גם כדי לקבל השראה לנחישות, עוצמה, נדיבות, פיקחות וכל יתר האקס פקטורים האלה שהופכים את סאפנה מסתם מישהו, לגיבורת הספר הזה.

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

אם הייתי צריכה לגור בוויינסברג, אוהיו, נראה לי שהייתי מתחרפנת.
איזה אנשים משעממים. איזה חיים משעממים יש להם. והכי גרוע - הם כאלה דרמה קווינס שהם בטוחים שהחיים שלהם מלאים בטרגדיות או התרגשויות או סערות, או מה שלא יהיה.
הספר כולל 21 סיפורים קצרים, כל אחד מהם על תושב אחר של העיירה.
כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל חסרי פואנטה. פשוט נגמרים באמצע. רובם גם חסרי עלילה. הייתי יכולה להשלים עם זה ואפילו להנות, לו הכתיבה היתה משהו מיוחד. אבל לא, כתיבה סתמית לחלוטין למעט פנינים בודדות בתוך ערימת השחת הזאת.
הסיפור היחיד שאיכשהו הצלחתי להתחבר אליו ולגיבור שלו הוא "יראת שמים", אבל גם הוא נגמר באמצע, בלי סיום אמיתי.
אני לא יכולה להגיד שממש סבלתי, אבל באמת, כאשר מחכים לי על המדף החדש של קרלוס רואיס סאפון, האמריקאי השקט של גרהם גרין ועוד אחרים, פשוט לא יכולתי לחכות לסיים כבר עם הספר הזה, ולא כמחמאה.

נחמד, חמוד, שנון ומשעשע במרביתו, הרבה פעמים קצת יותר מדי מתאמץ להיות שנון ומשעשע.
ג'ייסון פריסטלי (כן, הוא יודע שקוראים לו כמו להוא מ-90210, והוא ממש לא אוהב שמזכירים לו את זה), רואה בחורה שמשאירה בידיו מצלמה חד פעמית, ואפשר לומר שמאותו רגע החיים שלו הופכים להיות בלגן אחד גדול.
הספר הוא מסע של ג'ייסון וחברו דב פטאל (גם הוא כמו השחקן מהסרט "נער החידות ממומביי", אך משום מה אין לכך התייחסות בספר ואולי זה מקרי), בעקבות אותה בחורה. בתחילה ג'ייסון צריך שדב ידחוף אותו (מסיבות שלו שמתבהרות בהמשך) לחפש את הבחורה מרחוב שרלוט, בהמשך החיפוש הופך לסוג של אובססיה עבורו.
לאט לאט ג'ייסון חושף בפנינו פרטים נוספים מהעבר שלו, מהדרך שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום: רווק + חברה לשעבר שהרגע התארסה למישהו אחר, מתגורר בדירה של דב מעל חנות משחקי הוידאו של דב, ליד מה שכולם חושבים שהוא בית זונות, ומתפרנס מכתיבת ביקורות בחינמון על כל מה שיוצא.
יש לג'ייסון הרבה הסחות דעת במהלך הדרך, ואולי עריכה קצת יותר אכזרית היתה מועילה לספר הזה והופכת אותו מסתם "נחמד" לנהדר, אבל בסך הכל באמת ספר טוב, שאולי בעתיד אעשה מאמץ לקרוא אותו שוב, כאשר אהיה במצב רוח לשאוב קצת השראה להרים את התחת מהכורסה ולעשות משהו בחיים.

הספר השביעי בסדרת תיבת פנדורין. האחרון שתורגם, בינתיים. לא ברור מתי יוצא הבא אחריו. לא ברור איך אשרוד עד שיצא הבא אחריו.

אראסט פטרוביץ פנדורין כבר בן 40. לא עוד אותו ילדון תמים בן 21 שהפציע ב"עזאזל". הוא חזק, אמיץ, חכם, הוא אוהב ומתאהב (אבל זה אף פעם לא נגמר טוב). הוא יודע להתחפש כל כך טוב כך שאפילו אמו (אילו היתה בחיים) לא היתה מזהה אותו. אבל לו אמו היתה בחיים כנראה לא היה צריך למצוא לו עבודה כ"יועץ קולגיאלי", ולעולם לא היה מגיע לפרשיות שגרמו לבוריס אקונין לכתוב עליו ספר.

כן, אראסט פנדורין הוא כמעט אדם אמיתי בשבילי. אדם שאליו אפשר להתגעגע, ושאותו שמחים לראות שוב אחרי תקופה ארוכה.
דמותו של אראסט מתפתחת ומתגבשת מספר לספר, בכל פעם אנו מגלים צד נוסף שלו.

למיטב הבנתי השם "אראסט" (ERAST) בא מהמילה היוונית "אראסטוס" (ERASTUS), שמשמעותה, מה עוד יכול להיות:
אהבה.
אז כן, אראסט פטרוביץ' פנדורין מונע מאהבה - לאישה, לחיים, לצדק, להרפתקאות ומה לא.

בספר זה אנו מתוודעים (כנראה באופן חד פעמי) גם לדמותו של רב המשרתים אפנסי זיוקין, המספר את הסיפור בגוף ראשון. אנו רואים את פנדורין דרך עיניו, ומגלים כבר בעמוד הראשון כי אפנסי מתעב את פנדורין, מסיבות שמתבהרות בהמשך. זה כמובן לא הצליח לשנות את דעתי הפרטית על פנדורין, שכפי שהבהרתי בביקורות קודמות, לא הייתי אומרת לו לא...

דווקא ה"התרה" של התעלומה כאן, בעיני, לא מאוד מוצלחת ולא מאוד הגיונית, נראה שאקונין ניסה לעשות כאן טויסטים על גבי טויסטים (מישהו אמר הרלן קובן ?) והפתרון שמצא לא כל כך מתיישב עם חלקים ופרטים בעלילה. מסיבות אלה וגם אחרות שלא אפרט כדי לא לספיילר, יש תחושת מועקה מסויימת בסוף הספר.

אבל גם זה לא פוגע בהנאה מהספר, הכתוב היטב, מתורגם היטב, וכרגיל אצל המתרגם המוכשר, קיים נספח הערות והפעם גם נספח תכשיטים מאלפים.

קראתי באיזשהוא מקום, כי עולה לפעמים השאלה האם כדאי לקרוא את ספרי הסדרה לפי הסדר. אז לדעתי התשובה חיובית. אמנם כל ספר עומד בפני עצמו ואין חובה לקרוא את שאר הספרים כדי להבין את העלילה, ועדיין, כדי להיכנס באופן מושלם לנפשו של פנדורין, כדאי לראות את ההתפתחויות בחייו, שעיצבו את מי שהוא.

הספר האחרון בסדרה (שעדיין לא תורגם) הוא "מרכבת היהלום", ובו מסופרות הרפתקאותיו של פנדורין ב"שנים החסרות", כלומר בין הספרים הראשונים: ביפן, בארה"ב, באירופה. שיטה דומה לשיטה של ארתור קונן דויל ששילב בסיפוריו אזכורים של פרשיות וחקירות אחרות, וכך יכול היה להחזיר את שרלוק הולמס לחיים, לאחר שכבר הרג אותו, באמצעות סיפורים שלא סופרו.

אני מקווה שיגאל ליברכט עובד כבר על התרגומים הבאים, כי בסוף אאלץ ללמוד רוסית ולקרוא את המקור (שנמצא אגב, בחינם, באתר הרוסי של אקונין).

צר לי שזו היתה פחות ביקורת ויותר זרם התודעה, אבל זה מה שיצא לי. זה מה שקורה אחרי 19 שנים בחברתו של פנדורין.

ספר מקסים, קטן ועדין.
הסופרת משרטטת ביד רגישה את חייהן של האחיות לולו ומרי, בנות 10 וחמש וחצי, לאחר שאביהן רצח את אימן ונכנס לכלא.
במשך 32 שנים שחולפות מאז חייהן של הבנות מתוארים דרך עיניהן - פעם לולו ופעם מרי - על כל התלאות שעוברות עליהן, כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה שעברה עליהן.
הספר נקרא די בנשימה אחת והוא זורם ולא כבד מדי למרות הנושא הכואב והכאוב שהוא דן בו.
נראה שהוא אמיתי, לא מנסה לייפות את הדברים, אלא מספר על ההתמודדות האמיתית עם השבר שאירוע כזה גורם, במיוחד אם גם יתר המשפחה לא ממש יכולה לתמוך. 
אין איזשהי נקודת מפנה בספר, או שינוי משמעותי שהדמויות עוברות לאורך השנים. השנים עוברות, הכל משתנה וכלום לא משתנה.
כמו שאמרתי הספר כתוב בעדינות וברגישות, נותן חור הצצה לחייהם של מי  שנפגעו מדבר כה נורא שאדם אחר בכלל לא יכול לתאר איך הוא מרגיש ובכמה דרכים הוא יכול להשפיע על החיים.
ציור העטיפה מתוק, הכתוב על העטיפה האחורית, לא ממש קשור.
כדאי לקרוא, ולו רק כדי לברך על טוב מזלכם.

ספר מוזר. כתיבה יפהפיה.

הספר מתחיל איטי מאוד, נמרח ונמרח.

בהמשך זורם קצת יותר.

חייהן של לאה ובתה נועה מסתובבים במעגלים סביב עצמן. למרות שלאה היא מורה לספרות, אשתמש בדימוי מתחום המתמטיקה: המעגלים כמעט אף פעם לא משיקים. בטח שלא חופפים.

לאה שקועה בבעיות שלה וכמעט לא מתעניינת בחייהן של שתי הבנות שלה. רוב הזמן היא אפילו לא יודעת איפה הן. זה לא כל כך מובן בהתחשב בכך שמדובר בילדות בנות 11 ו-4 שדווקא צריכות אותה מאוד. צר לי, אבל איזה בעיות שלא יהיו לך, הילדים תמיד צריכים לבוא במקום הראשון, קלישאתי ככל שזה נשמע.

נועה ילדה בת 11, טבעי יותר שתהיה מרוכזת בעצמה ובבעיות שלה. מטרתה למנוע בכל מחיר את הגעתם של בני הדודה של אמה מפריז. בני הדודה יגיעו לארץ כאשר סבתה אלזה תהיה לקראת הסוף, ולכן היא צריכה לדחות את הסוף הזה כמה שיותר. לשם כך היא נוקטת בתוכנית א', תוכנית ב', תוכנית ג' וכן הלאה. בתוכניות אלה היא מסתובבת לבדה (או עם חבר בן גילה) ברחבי ירושלים, ואמה לאה אינה יודעת, וגם לא ממש מעניין אותה, איפה היא.

הסיבה לכך שנועה לא רוצה שבני הדודה יגיעו מפריז לא מפורטת בכריכה האחורית, אבל היא מתבררת בשלב די מוקדם בספר אז זה לא בדיוק ספוילר: אחד מבני הדודה (היא אפילו לא בטוחה מי מהם) ביצע בה מעשים מגונים בביקורם הקודם בארץ.

מעבר למידע העובדתי הזה, אין כמעט התייחסות לנושא הכאוב והחשוב הזה. נראה כאילו הוא הוכנס לספר רק כדי להוות מניע למעשים של נועה, ולא כדי להיות פתח לדיון אמיתי בנושא.

הקטע המרגש והנוגע ביותר בסיפור הוא ההתייחסות לכאבה של לאה כאחות שכולה, שמסופר מעדות שמועה מדרגה שלישית - נועה מספרת לאלזה מתוך פנקסים שהיא מצאה או כתבה מסיפורים שסיפר לה אבא שלה. דווקא בנושא הזה נראה שהמחברת אולי מבינה (לא מכירה את הביוגרפיה שלה אז לא יודעת אם מכלי ראשון או מחקירת הנושא).

בכל זאת גם זה לא מסביר את ההתנהגויות של לאה, ואיך במהלך שבוע ימים היא מצליחה לראות את נועה למשך 5 דקות בערך, ולדבר איתה אפילו פחות.

מובן שנועה לא מסוגלת לספר לאימא שלה על הדבר הנורא שקרה לה, כי לבת קל מאוד להרגיש כשאימא שלה עסוקה בעניינים אחרים ולא פנויה אליה נפשית או מעשית.

סוף הסיפור לא קשור לכלום, לא פותר כלום, נרמז שחלק מהסודות מתגלים, אבל מה קרה בהמשך נשאר לנו רק לנחש.

העלילה, אם כך, קצת מופרכת. יחד עם זאת הכתיבה באמת יפה מאוד, הספר לא ארוך ושווה להחזיק מעמד בחלקים הפחות זורמים (שלא לומר משעממים), כדי להנות ממנה.