מייזי דובס אספה את הניירות על שולחנה לערימה מסודרת והניחה אותם בתיקייה חומה פשוטה. היא הרימה עט נובע ירוק בדוגמת שיש מתוצרת ו"ה סמית', וכתבה על הכריכה את שם לקוחותיה החדשים: מר וגברת הרברט ג'ונסון, שחששו כי ארוסת בנם הוליכה אותם שולל בנוגע לעברה. היה זה תיק מהסוג שקל לטפל בו, תיק שיניב המלצות מועילות, שייסגר בהצגת דוח מתאים בלוויית חשבון על שירותיה. אך מבחינת מייזי, נתוני החקירה לא יתויקו בארכיון עד אשר האנשים שחקירתה נגעה בחייהם ישלימו עם ממצאיה, עם עצמם וזה עם זה – ככל שהדבר אפשרי. תוך כדי כתיבה, נפלה על עיניה קווצת שיער שחור כעורב. היא נאנחה ותחבה אותה במהירות לפקעת שנכרכה על עורפה. לפתע הניחה מייזי את העט על הנייר הסופג, משכה את אניץ השיער המטריד עד ששב והשתחרר, וניגשה למראה הגדולה התלויה על הקיר שמעל האח. היא פיזרה את שערה הארוך והכניסה אותו לצווארון חולצת המשי הלבנה שלה, והוציאה רק כשני סנטימטרים ממנו סביב סנטרה. האם שיער קצר יותר יהלום אותה?
"אולי ליידי רוואן צודקת," אמרה מייזי לבבואתה במראה. "אולי הוא כן ייראה יותר טוב בתספורת קצרה."
היא הסתובבה אנה ואנה כמה פעמים, והרימה קמעה את שערה. שיער קצר יותר אולי יחסוך כמה דקות יקרות בכל בוקר ולא ישתחרר מהפקעת ויגלוש אל עיניה. אבל דבר אחד עצר בעדה. היא הרימה את שערה וסובבה את ראשה. האם הצלקת נראית לעין? האם שיער קצר יותר יסורק בצורה כזו שתחשוף את הקו הסגול שנחרט מצווארה עד לעור העדין של גולגולתה? אם תקצר את שערה, האם תגחן יום אחד מעל רשימותיה, ובלא יודעין תניח ללקוח לראות את הנזק שגרם לה פגז גרמני שריסק את תחנת איסוף הנפגעים שעבדה בה, בצרפת, ב-1917?
מייזי הסתכלה על החדר הנשקף במראה וחשבה על התקדמותה – לא רק מהמשרד האפל והעלוב ברחוב וורן, שרק דוגמתו יכלה לשכור לפני שנה, אלא גם מאז פגישתה הראשונה עם מוריס בלאנש, מדריכהּ הרוחני והמורה שלה בימים שהייתה משרתת במשק ביתם של לורד ג'וליאן קומפטון ואשתו, ליידי רוואן. היו אלה מוריס וליידי רוואן שהבחינו בתבונתה של מייזי, ודאגו לכך שתקבל כל הזדמנות להשביע את רעבונה להשכלה. הם אפשרו למשרתת לשעבר להתקבל לגירטון קולג' שבקיימברידג'.
מייזי שבה ואספה במהירות את שערה לפקעת מסודרת. כשליפפה את הפקעת למקומה בסיכות, הציצה מבעד לחלון שנמתח מהרצפה עד התקרה והשקיף על כיכר פיצרוי. עוזרה, בילי ביל, פנה זה עתה לכיכר וחצה את המרצפות האפורות והלחות מגשם לעבר המשרד. הצלקת שעל צווארה החלה לפעום. כשצפתה בבילי, חיקתה מייזי את יציבתו. היא התקרבה לחלון בכתפיים שחוחות ובידיים תחובות לכיסים דמיוניים, וצעדיה חיקו את הסרבול שנבע מפצעי המלחמה המציקים של בילי. מצב רוחה החל להשתנות, והיא תפסה שהחולשה הזמנית שחשה לפני כמה שבועות שרתה כעת בחייו של בילי באורח קבע.
מייזי הביטה בו ממרומי מה שפעם היה חלון חדר האורחים של הבניין הג'ורג'יאני. בילי משך את חפת מעילו מעל כף ידו, והבריק בעזרתו את שלט הפליז שהודיע למבקרים כי משרדה של מ' דובס, פסיכולוגית וחוקרת, נמצא מאחוריו. משנחה דעתו, הזדקף בילי, יישר את כתפיו, מתח את גבו, העביר את אצבעותיו בסבך שערו הבהיר כחיטה, והוציא את המפתח לדלת הראשית. מייזי צפתה בו כשתיקן את יציבתו. אתה לא יכול לשטות בי, בילי ביל, אמרה לעצמה. דלת הכניסה נסגרה בחבטה כבדה, והמדרגות חרקו כשבילי עלה למשרד.
"בוקר, מיס. הבאתי ת'מסמכים שרצית." בילי הניח מעטפה חומה פשוטה על שולחנה של מייזי. "אה, ועוד משוּ, מיס, קניתי לך ת'דיילי אקספרס שתקראי." הוא הוציא עיתון מכיס פנימי במעילו. "האישה שנרצחה בבית שלה לפני שבוע-שבועיים בסארי – את זוכרת, בקולסדן – יש פה עוד פרטים, מי היא הייתה, ובאיזה מצב מצאו אותה."
"תודה, בילי," אמרה מייזי ולקחה את העיתון.
"'היא הייתה בסַכַכּול בגיל שלך, מיס. נורא, 'כון?"
"בהחלט."
"מַ'ניֵין אם הידיד שלנו... טוב, הידיד שלך, בעצם – מפקח בילוש סטראטון – בעסק."
"קרוב לוודאי. במיוחד כי הרצח אירע מחוץ ללונדון, זו חקירה של מֶחלק הרצח."
בילי נראה מהורהר. "תארי לעצמך ש'יית צריכה להגיד שאת עובדת במֶחלק הרצח, אה, מיס? זה לא בדיוק פותח ת'לב של האנשים, 'כון?"
מייזי סרקה במהירות את המאמר. "אוי, זו המצאה של העיתון כדי להגביר את המכירות. אני חושבת שהם התחילו להשתמש בה כשתיק קריפֶּן התפרסם כל-כך. פעם קראו לזה 'מֶחלק העתודות', אבל זה לא נשמע מאיים כל-כך. ו'מחלקת חקירות פליליות' זה באמת שם ארוך." מייזי הרימה את מבטה אל בילי, "ודרך אגב, בילי, למה אתה מתכוון ב'ידיד' שלי, הה?"
"אה, שום-כלום בעצם, מיס. פשוט – "
צלצול שבקע מהטלפון השחור שעל שולחנה של מייזי קטע את בילי. הוא זקף את גבותיו והושיט יד לשפופרת.
"פיצרוי חמש שש אפס אפס. שלום, מפקח בילוש סטראטון. כן, היא פה. 'ני יעביר לך אותה." הוא חייך חיוך רחב וכיסה את השפופרת בכף ידו, ומייזי הסמיקה קלות והושיטה יד אל השפופרת. "מיס, מה ד"ר בלאנש אמר על צירוף מקרים? – מה זה היה? אה, כן, שליח האמת?"
"די, בילי." מייזי לקחה את השפופרת והחוותה לו להתרחק. "מפקח סטראטון, טוב לשמוע ממך. אני מניחה שאתה עסוק בחקירת הרצח בקולסדן."
"איך את יודעת, מיס דובס? לא, אל תגידי לי. אולי עדיף שלא אדע."
מייזי צחקה. "למה זכיתי בשיחה הזו, מפקח?"
"זו סתם שיחה ידידותית, מיס דובס. חשבתי שאולי תסכימי לצאת איתי לארוחת ערב."
מייזי היססה, הקישה על שולחנה בעט, ואז השיבה, "תודה על ההזמנה, מפקח סטראטון. זה חביב מאוד מצדך... אבל אולי נוכל לצאת במקום זה לארוחת צהריים."
השתררה שתיקה. "כמובן, מיס דובס. יש לך זמן ביום שישי?"
"כן, יום שישי זה מצוין."
"יופי. אפגוש אותך במשרדך בשתים-עשרה בצהריים, ומשם נוכל ללכת לבֶּרטוֹרֶלי."
מייזי היססה. "אוכל לפגוש אותך בברטורלי? בשתים-עשרה?"
שוב דמם הקו. למה זה צריך להיות כל-כך קשה? חשבה מייזי.
"כמובן. יום שישי, שתים-עשרה בצהריים בברטורלי."
"נתראה שם. שלום." היא הניחה את השפופרת על כנה, מהורהרת.
"הוֹפָּה, הבאתי לך כוס תה, מיס." בילי הניח את מגש התה על שולחנו, מזג חלב ותה לספל אמייל גדול בשביל מייזי, והניח אותו לפניה.
"אם לא 'כפת לך שאני מתערב, מיס – ואני יודע שזה ממש לא ענייני – אבל למה לא הסכמת לצאת איתו לארוחת ערב? ז'תומרת, לקבל ארוחת ערב בחינם זה רעיון לא רע."
"ארוחת צהריים וארוחת ערב הן שני דברים שונים לגמרי, ולצאת לארוחת צהריים עם גבר זה לא כמו לצאת לארוחת ערב."
"מקבלים יותר אוכל בארוחת ערב, בתור התחלה – "
צלצול פעמון הדלת קטע את בילי. כשניגש לחלון לראות מי מצלצל, ראתה מייזי איך חיכך את ירכו והתכווץ. הפצע שספג במלחמה, לפני שלוש-עשרה שנה כמעט בקרב מֶסין ב-1917, שב והציק לו. בילי יצא לפתוח את הדלת, ומייזי שמעה שהוא התקשה לרדת במדרגות.
"הודעה בשביל מ' דובס. דחוף. תחתום פה, 'בַּקָשה."
"תודה, חבר." בילי חתם על קבלת המעטפה וחיפש בכיסיו מטבעות כדי לתת לשליח. הוא סגר את הדלת ונאנח לפני שהעפיל שוב במדרגות. הוא חזר למשרד והושיט למייזי את המעטפה.
"הרגל מציקה לך?" שאלה.
"רק קצת יותר מהרגיל. אל תשכחי, 'ני כבר לא צעיר כמו פ'ם."
"נבדקת שוב אצל הרופא?"
"לא בזמן האחרון. אי-אפשר ממש לעזור, 'כון? יש לי מזל – יש לי עבודה טובה בזמן שמאות, ממש מאות אנשים עומדים בתור לעבודה. 'ני לא יכול לרחם על עצמי, 'כון?"
"יש לנו מזל, בילי. נראה שיש לנו יותר עבודה, כשאנשים נעלמים אחרי שהפסידו את כל כספם, ואחרים שמסתבכים בצרות." היא הפכה את המעטפה בידיה. "נו, נו..."
"מה זה, מיס?"
"שמת לב לכתובת השולח על המעטפה? זה מכתב מג'וזף וֵייט."
"את מתכוונת לג'וזף וייט המפורסם? ג'וזף וייט העשיר? זה שקוראים לו 'הקצב המַלְיאן'?"
"הוא ביקש שאבוא לביתו – 'בהקדם', הוא אומר – לקבל הנחיות לחקירה."
"אני חושב ש'וא בטח רגיל לחלק פקודות לאנשים ולקבל מה ש'וא רוצה – " פעם נוספת קטע צלצול הטלפון את דבריו של בילי. "אוף, מיס, עוד הפּ'ם הטלפון הזה!"
מייזי הרימה את השפופרת.
"פיצרוי חמש שש אפס אפס."
"אפשר לדבר עם מיס דובס, בבקשה?"
"מדברת. אפשר לעזור לך?"
"מדברת מיס ארתור, מזכירתו של ג'וזף וֵייט. מר וייט מצפה לך."
"בוקר טוב, מיס ארתור. בדיוק ברגע זה קיבלתי את מכתבו באמצעות שליח."
"מצוין. תוכלי לבוא היום בשלוש? מר וייט יפגוש אותך לחצי שעה."
קולה של האישה רעד קלות. האם כל-כך חששה מיס ארתור ממעסיקה?
"בסדר גמור, מיס ארתור. עוזרי ואני נגיע בשלוש. תוכלי לתת לי הנחיות?"
"כן, זו הכתובת: את מכירה את דאליץ'?"