לכתוב על דיכאון זו משימה לא פשוטה בעליל. ויליאם סטיירון עשה זאת בספרו האוטוביוגרפי והמרתק "חשיכה נראית", ז'ורז פרק עשה זאת עוד לפניו בספרו "איש ישן", ואני חייב לומר שהדיכאון מבעד לעיניו של צעיר פריזאי מעולם לא נראה לי יפה יותר (עד כמה שהדבר נשמע אירוני) באמצעות זכרונות, מחשבות ומראות. מעבר לכך, גיבורו זוכה לראות גם את האור בקצה המנהרה.
"אתה לא מת. אתה לא השתגעת. האסונות אינם קיימים, הם במקום אחר... אתה אפילו לא חולה. לימים וללילות שלך לא נשקפת כל סכנה. הדופק של סדיר, הלב שלך פועם. הזמן שמשגיח על הכל, נתן את הפתרון... ביום כמו זה, הכול מתחיל מחדש, הכל ממשיך". (עמוד 118)
עבורי "סימניה" הייה חלק מהפתרון ועל כך אני אסיר תודה.


















