<mark>ז'ורז' פרק</mark>. מה אפשר לכתוב על כתיבתו? קטונתי.
האיש הוא ז'אנר בפני עצמו. חורג מכל מה שמוכר. חומק מכל הגדרה. משוגע המעז לתאר את הצד הפנימי של עינינו העצומות, והפלא ופלא, זה ממש מעניין.
בספר "איש ישן" מתאר פרק סטודנט צעיר הבוחר לקפוץ מרכבת המציאות המדומיינת החברתית/כלכלית/הישגית ולחיות, פשוט לחיות נטו.
להתבונן, לחשוב, לחוות ללכת ממקום למקום בדממה ללא כל שאיפות, תוכניות ומגעים חברתיים. לישון? או להת

זהו הספר הראשון של <mark>ז'ורז' פרק</mark> שאני קוראת, אך אין ספק שלא האחרון (תודה רבה על ההמלצה, עמיר).

פרק כותב באופן שונה ומיוחד. אין זה רומן, גם לא ספר עיון. מדובר באוסף של רשימות, הרהורים ותובנות הסובבים סביב נושא כללי מאחד, נושא החלל והמרחב המקיף אותנו.

פרק מתחיל עם מרחבים קטנים. דף נייר חלק. מרווחים בין מילים, בין שורות שורות ועובר בהדרגה דרך מקומות כמו מיטה, חדר, רחוב, שכונה, עיר וארץ. הוא משתף א

כל החלונות פתוחים. רוח חזקה נושבת, לוקחת אתה את כל סממני הנוחות הבורגנית, את השעמום הכרוני של השגרה, את תרבות הריגושים הזולים והסיפוקים המידיים, משאירה אחריה ריח של נעורים, של התחדשות וסקרנות. הנה, עכשיו אני מוכן לקרוא ספר של <mark>ז'ורז' פרק</mark>.
"איש ישן" כתוב כמעין יומן בגוף שני. לא במובן המקובל של יומן ספרותי, אלא יותר במובן התיעודי. סטודנט צעיר קם בוקר אחד ומחליט לא לקום. הוא מתחיל בתהליך של מחיקת האי

היה אחד, קראו אותו פרש או פרק או משהו, <mark>ז'ורז'</mark> אותו המשהו, והוא, מה אני אגיד לכם, לכתוב הוא כן ידע. אולי לא לצייר ואולי גם לכתוב וגם לצייר הוא ידע, את זה אני לא יכולה להגיד לכם כי את זה אפילו אני לא יודעת, אבל מה שבטוח זה שלכתוב הוא ידע.

ולא רק שהוא ידע, הוא אפילו עשה את זה. והוא לא סתם עשה את זה, כי בכל פעם שהוא עשה את זה הוא עשה את זה אחרת. כלומר, בכל פעם שהוא כתב הוא לא רק כתב, הוא המציא את ה

מה מספר על עצמו אדם נטול זיכרונות?
<mark>ז'ורז' פרק</mark> חש עצמו במשך שנים כמו פטור משיעור היסטוריה שכל האנושות דשה בו: הילדות. בשל העובדה שלא זכר כמעט דבר משם, וגם לא ממש חש צורך עמוק להיזכר, הרגיש חופשי ממטען כבד. שני הוריו נספו בגיל צעיר למדי, אביו לחם לצד צבא צרפת בתחילת המלחמה ומת במהלך הנסיגה באחד הקרבות. כשנתיים לאחר מכן הובלה אמו לאושוויץ כשהספיקה קודם לכן ללוותו בפעם האחרונה אל אמבולנס של הצבא האדו

אוסף של סיפורים קצרים ויפהפים, משובצים בתוך סיפורו של בית פריזאי טיפוסי על דייריו המגוונים.
זהו לא רק עוד ספר שאהבתי. יש ספרים שאתה אוהב, ויש כאלה שאתה מרגיש שכל ספר אחר שתקרא אחריהם, יהיה בהכרח ירידה. במהלך הקריאה, נזכרתי בפרסומת של קרן מור שאומרת "למה מגיע לי כל הטוב הזה?", כשחוויתי עוד אחד מרגעי העונג הלא נדירים ש<mark>ז'ורז' פרק</mark> מעניק מהם ביד רחבה.
<mark>ז'ורז' פרק</mark> לא מהסס לאתגר את הקוראים שלו במונחים ה

תמיד כשאני בא לקחת ספר, דבר ראשון אני מדפדף קצת, ובדרך כלל מנגד לעמוד הראשון של הספר בו כתוב שם הספר, ברשימה של זכויות יוצרים, מתי נדפס הספר ובאיזו הוצאה, כתוב שם הספר בשפת המקור שהוא נכתב. אני תמיד מסתכל שמה, לראות אם ואיזה עוול נעשה לשם הספר. כבר קרו מקרים. בעולם הקולנוע זה שכיח יותר. איך אפשר לשכוח את הסרט "ההנגאובר" שתורגם ל"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס", את "ההנגאובר 2" שתורגם ל"בדרך לחתונה עוצרי

"הָיִיתִי בִּדְמֵי הַיְגוֹנִים מִתְבּוֹסֵס
עִתִּים חָלוּם עִתִּים גּוֹסֵס
וְלֹא הָיָה לִי נֵס לְהִתְנוֹסֵס...
וּמָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה
וְהָאֲנָחָה הָיְתָה לִי לַאֲרוּחָה".
(עמנואל הרומי, מחברות עמנואל, מחברה ראשונה).

אז "איש ישן".

מדובר בספר קצר שכולו ארוחה דשנה של מלנכוליה עם קינוח של "נס להתנוסס" בסוף.
ספר שהוא דיכאון מבלי שהמילה דיכאון תופיע בו פעם אחת. <mark>פרק</mark> המוכשר ש

"לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו,תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש"

כך מסיים <mark>ז'ורז' פרק</mark> את פתח הדבר בספר זה.בדרך כלל אני לא מחבב ספרי פילוסופיה,כאלו נטולי עלילה כביכול (כמו ב"כמעיין המתגבר" שממש התעניתי איתו עד שהפסקתי אחרי מאה עמודים).אבל <mark>ז'ורז' פרק</mark> לא צריך עלילה.קשה בכלל להגדיר את הספר הזה בתווית מוכרת.זה לא ספר קריאה,וזה גם לא ספר עיון.זה מין אוסף של רשומות של הסופר,בהן הוא מפרק את החללים שאנ