אני מודה ומתוודה, אף פעם לא חשתי משיכה כלשהי להודו.
בזמן ששאר חברי ובני גילי חסכו כסף כדי לבקר בארץ הססגונית אני חלמתי על פריז ולונדון, ובכן, הספר הזה מוכיח לי שלא הפסדתי דבר.
להבדיל מספרים אחרים המתארים את החיים בהודו, הספר הזה אינו מתמקד בבעיית העוני והמצוקה אלא דווקא בהנהגה המושחתת ותאוות הכוח.
הסופר הוא דיפולמט הודי, ולדעתי כשגריר הוא מציג את הרע והמכוער במדינתו.
הספר בנוי כמותחן, מי רצח את ויקי ראי?(שלעניות דעתי היה שם אולם יותר מאשר הנבחר, אבל על תרגום מעוות של שמות ספרים אכתוב בפעם אחרת),
לכאורה היה אמור להיות מוטיב בלתי מבוטל של מתח ואפלה, אך לא הרגשתי דבר.
אם כולנו חושבים כי הפוליטיקאים שלנו מושחתים מין היסוד, כדאי לעשות גיחה קצרה בעמודי הספר כדי להבחין שהודו של ויקאס מנוהלת בידי מאפיונרים ודגי רקק, הכל בנוי על כוח הכסף והשריר, מה שהכי בולט לעין זה חוסר המעורבות של העם ההודי בנעשה במדינתו, וזה בהחלט מובן, למי יש כוח להתעסק בשחיתות ממשלתית שאין מה לאכול? כך נוצר תהו ובהו.
אומנם לא נהנתי מהעלילה, וזה ממש לא עניין אותי מי רצח את הרקיק הקטן, אבל נהנתי מדברים אחרים, נהנתי מאותו עיתונאי הנלחם בהכל ובכולם, כשלדעתי הוא בעצמו כבר מבין ששינוי יהיה קשה מאוד לבצע, דמותו מהווה השראה ואי אפשר שלא לחשוב כמה דברים אנו רואים ושומעים ולא עושים דבר?
נהנתי בעקיפין מגיחותיו של גהנדי בסיפור, ובהחלט הבנתי סוף סוף כיצד מקום מוצף ברעב ובפשע הוא קרקע פורייה ליצירתם של גיבורי תרבות.
תשאלו אם כך, מה גרם לי להגדיר את הספר כבסדר?- שאלה מצוינת!
ויקאס צלל עמוק מדי, הוא ניסה לכתוב ספר שיהווה אג'נדה חברתית, ישקף מצב קיים ויגרום לאנשים לקום מרביצתם ומאידך הוא קיווה ליצור מותחן בידיוני אשר עירב ראשי ממשלות, שחקנים, בימאים, סוכנויות ביון וראשי טרור, ובל נשכח את גהנדי.
יותר מדי דברים קורים בספר, יותר מידי דמויות חלקן לא מעניינות, דפים שלמים של דיאלוגים חסרי עניין,ותרגום זוועתי של סלנגים ודרך התבטאות(בקטעים של האמריקאי מטקסס, הרגשתי מבוכה לקריאת משפטים מסויימים ואולי זו הייתה הכוונה?!) כל זה העכיר את האווירה לחלוטין.

















