קראתי לפני הרבה זמן. זוכר שמאד נהניתי ממנו. אני לא מפסיק להמליץ ולהציע אותו ללקוחות בחנות בה אני עובד "סיפור חוזר" נתניה. אכן ספר מעולה.

תיהנו ...

נדב.

הכל התחיל כשוויקאס סווארופ הוציא לאור את ספרו הראשון "נער החידות ממומביי". הוא הפך בן רגע לרב מכר, זכה בהמון פרסים, ועובד לסרט מצליח בקולנוע. ואם אפשר, אז נהנתי ממנו מאוד. מאוד.
אבל אז... אז הוא הוציא לאור את ספרו השני שנקרא "תעלומה בשישה קולות".
וזה כבר עניין אחר לגמרי.

לכאורה, הרעיון של הספר נורא נחמד: רצח, שישה חשודים, כל חשוד מספר את סיפורו ולבסוף נחשפת התעלומה.
אבל זה לא כך.
הדמויות לא מעניינות במיוחד, הודו כבר לא נראית קסומה כל כך, והכתיבה כבר לא חדה ומקסימה.
ההתדרדרות של ויקאס דורשת חקירה.
והנה מתחילה החקירה שלי:

בהתחלה חקרתי את החשודים (בני משפחתו) ושאלתי אותם כל מני שאלות מוזרות: מה עשיתם בזמן שויקאס כתב את הספר? האם הסחתם את דעתו? בילבלתם אותו? או שפשוט גרמתם לו להרגיש רע? איך הוא התנהג בזמן כתיבת הספר? האם היו רמזים כלשהו להתדרדרות? האם הוא היה חולה בזמן כתיבת הספר? ועוד מלא שאלות שלא צריך להזכיר כאן את כולם.

לבסוף, אחרי הרבה הרבה זמן, הסקתי מסקנה: האשם בהתדרדרות הוא לא אמו, אביו, אחיו, אחותו, בנו או בתו.
הנאשם הוא הוא עצמו!
הערכה היא שלאחר ההצלחה המידית של ספרו הראשון, מוחו השתכר לגמרי ולפני שעיכל את האושר והשמחה, החל בכתיבת הספר הזה. הוא לא היה מרוכז ולכן חלה התדרדרות.

אני מאוד מקווה שהספר השלישי שלו "היורשת מדלהי" שמחכה לי על המדף, לא יאכזב אותי כמו שהספר הזה אכזב.

בשורה תחתונה: למרות כל האכזבות שצברתי מהספר, הוא לא גרוע עד כדי כך. יש בו כמה קטעים שהיה שווה לקרוא. פשוט מסופר מוכשר כמוהו, ציפיתי ללא פחות ממצויין.
וכשיש ציפיות גבוהות, מה לעשות, קורה שמתאכזבים.

****



נהניתי. ראסמי. הספר הזה משעשע מאוד, צבעוני, ריחני, מזיע ושמנוני, כמו מנה של דאל במיין בזאר בדלהי. לא האמנתי לאף מילה, כן? כי ויקאס סווארופ טווה פה עלילה פוליפונית סבוכה ועתירת "חורים", עמוסה בדמויות מוגזמות וגדולות מהחיים כאחרוני הגיבורים הבוליוודיים, המקיפות במסעותיהן במאמץ רב וללא כל צורך נראה לעין אזורים וצדדים שונים של הודו, מאיי אנדמן בדרום ועד קשמיר בצפון. רבגוניותה של הודו ניבטת אל הקורא כמקסימה וטרגית, מושחתת עד היסוד ושואפת צדק, יפהפיה ומזוהמת, בדיוק כפי שנראתה בסרטו המקסים של דני בויל, "נער החידות ממומביי".
כמו בסרט, בו הגיבורים מפסיקים בשלב כלשהו לדבר הינדי ומתחילים לדבר אנגלית במבטא הודי/אוקספורדי, מצאתי את עצמי כמעט בעל כורחי מתרגם בראש כל משפט לאנגלית במבטא הודי כבד ומגוחך, כמו של אפו נהספימפטילון, בעל המינימרקט מ"משפחת סימפסון". כשקוראים את הספר ככה, גם כששוברים לאחד הגיבורים את העצמות במכות רצח, הסיטואציה מתפרשת כקומית לחלוטין, כך שלפחד ממש בספר אי אפשר - אבל מחייכים רוב הזמן, וזה כבר טוב מספיק בעיניי.
פתרון התעלומה היה משני בעיניי למארג הסיפורים שהתחוללו בדרך, כך שכשכבר נתגלה, לא נרשמה אצלי התעלפות רבתי.
הספר מומלץ בראש וראשונה לכל מי שנוסע להודו ורוצה שיהיה לו מה לקרוא כשהוא משלשל את נשמתו בגסט האוס ("השיבה מהודו" לא יצלח לצורך זה). אין פה חומר לפרס נובל לספרות, אבל מי שאוהב לקרוא סיפור טוב וקליל, רווי בפולקלור הודי ממדרגה ראשונה שמעניק חוויית קריאה נעימה ולא מאמצת - ימצא כאן את מבוקשו.


****

מה? רגע, לא הבנתי...
אז מי בסוף רצח את ויקי? (גם כן שם – לאורך כל הספר חשבתי על מישהי שעבדה איתי)
העיתונאי? מה הקשר? בשביל מה לשרבט עלילה, מגוחכת ככל שתהיה, לאורך 500 עמודים? ליצור שש דמויות "ססגוניות"? לטרוח "לשזור" את קורות החיים שלהם זה בזה? לבנות רומן א-לה אגאתה כריסטי?
אם בסוף הרוצח הוא מר פלפלי עם מלחייה בחדר האמבטיה?!
לא יודע אם זו הפרעת הקשב שלי או... טוב, זו כנראה הפרעת הקשב שלי, אבל למרות שהעלילה אכן זרמה (מי שמכיר אותי יודע שאצלי לסיים ספר בשבועיים זה מהירות שיא) – מצאתי את עצמי הופך את הדפים האחרונים כשהבעת "מה לעזאזל?" על פניי (מפאת צנעת האתר לא נקטתי במונח הלועזי...)

אבל נתחיל לפי הסדר
ראשית הדמויות – ויסלח לי הקורא אם אני מתבלבל כי הספר לא לידי.
ויקאס ויקאס ויקאס, אני שמח שכדיפלומט הודי אתה מוצא את הזמן לקחת קורסי כתיבה יוצרת, ואפילו יצא לך די טוב (אפילו מצויין) עם הספר הקודם, אבל על התרגיל של בניית הדמויות הייתי מכשיל אותך בענק!
נו באמת, כולנו הרי מכירים את הודו ואת הליהוקים השגרתיים – השחקנית מבוליווד, הפוליטיקאי המושחת ובנו הנהנתן והרשע, העני טוב הלב – ולצדם, באופן פחות שגרתי – האמריקאי הדביל ובן השבט התמים (אין לי נישה לשים בה את הפריק הזה שהפך לגנדי/באפו)
ואם לסכם במשפט –
האמריקאי – הבנו, אתה מטומטם ומדבר בגוף ראשון
אקטי – הבנו, אתה שחור עם שיער מקורזל ושיניים לבנות
שבנאם – הבנו, את יפה, ויודעת לצטט את ניטשה
ויקי – הבנו, רצחת את רובי גיל, ואתה לא מצטער
אבא של ויקי – הבנו, אתה מושחת ואוהב לדבר בטלפון (ניתוק)
זה שהפך לגנדי – הבנו, אתה מתוסבך עם גנדי
מונה הנייד – הבנו, אתה עני, למרות שיש לך תואר ראשון

ואוו, ריגשת אותי עם המנעד ה"ססגוני" של הדמויות. נוט. תחושה של עוד סרט הודי בערוץ זי.טי.וי.

שנית, העלילה – זהירות ספויילר (כאילו שלא צפיתם את זה)
מה לא דחפת לשם ויקאס; אסון אקולוגי, דיבוק, טרוריסטים, שבטים אבודים, רצח פוליטי, ניטשה... מעניין מה יישאר לך לספר הבא? זומבים והמחאה החברתית...
שלא לדבר על צירופי המקרים המגוחכים שמלווים את הספר מתחילתו. טוב שלא פגע בויקי ברק בדיוק כשאקטי המוזר הזה הוציא את הדיבוק מאיש העסקים המעצבן הזה (יכול להיות שסיכמתי עכשיו את העלילה במשפט אחד?)

שלישית – שונות
אני מניח שאני לא יכול לבוא אליך בתלונות על השמות, אבל להבא, ויקאס, סתם שתדע, שהשם "שבנאם סקסנה" לא עושה טוב לקורא הישראלי (לפחות לי). אנחנו מתחברים יותר לשמות הודים "אשכנזיים" כמו: רג'יב, מוניר, יסמין, לליטה וכו'
גם שחקנית בוליווד שמצטטת את ניטשה – לא כל כך מתקבל על הדעת

ולסיום, אני שוקל לקרוא לארנב שלי באפו.

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא חשתי משיכה כלשהי להודו.
בזמן ששאר חברי ובני גילי חסכו כסף כדי לבקר בארץ הססגונית אני חלמתי על פריז ולונדון, ובכן, הספר הזה מוכיח לי שלא הפסדתי דבר.

להבדיל מספרים אחרים המתארים את החיים בהודו, הספר הזה אינו מתמקד בבעיית העוני והמצוקה אלא דווקא בהנהגה המושחתת ותאוות הכוח.
הסופר הוא דיפולמט הודי, ולדעתי כשגריר הוא מציג את הרע והמכוער במדינתו.

הספר בנוי כמותחן, מי רצח את ויקי ראי?(שלעניות דעתי היה שם אולם יותר מאשר הנבחר, אבל על תרגום מעוות של שמות ספרים אכתוב בפעם אחרת),
לכאורה היה אמור להיות מוטיב בלתי מבוטל של מתח ואפלה, אך לא הרגשתי דבר.
אם כולנו חושבים כי הפוליטיקאים שלנו מושחתים מין היסוד, כדאי לעשות גיחה קצרה בעמודי הספר כדי להבחין שהודו של ויקאס מנוהלת בידי מאפיונרים ודגי רקק, הכל בנוי על כוח הכסף והשריר, מה שהכי בולט לעין זה חוסר המעורבות של העם ההודי בנעשה במדינתו, וזה בהחלט מובן, למי יש כוח להתעסק בשחיתות ממשלתית שאין מה לאכול? כך נוצר תהו ובהו.

אומנם לא נהנתי מהעלילה, וזה ממש לא עניין אותי מי רצח את הרקיק הקטן, אבל נהנתי מדברים אחרים, נהנתי מאותו עיתונאי הנלחם בהכל ובכולם, כשלדעתי הוא בעצמו כבר מבין ששינוי יהיה קשה מאוד לבצע, דמותו מהווה השראה ואי אפשר שלא לחשוב כמה דברים אנו רואים ושומעים ולא עושים דבר?

נהנתי בעקיפין מגיחותיו של גהנדי בסיפור, ובהחלט הבנתי סוף סוף כיצד מקום מוצף ברעב ובפשע הוא קרקע פורייה ליצירתם של גיבורי תרבות.

תשאלו אם כך, מה גרם לי להגדיר את הספר כבסדר?- שאלה מצוינת!

ויקאס צלל עמוק מדי, הוא ניסה לכתוב ספר שיהווה אג'נדה חברתית, ישקף מצב קיים ויגרום לאנשים לקום מרביצתם ומאידך הוא קיווה ליצור מותחן בידיוני אשר עירב ראשי ממשלות, שחקנים, בימאים, סוכנויות ביון וראשי טרור, ובל נשכח את גהנדי.
יותר מדי דברים קורים בספר, יותר מידי דמויות חלקן לא מעניינות, דפים שלמים של דיאלוגים חסרי עניין,ותרגום זוועתי של סלנגים ודרך התבטאות(בקטעים של האמריקאי מטקסס, הרגשתי מבוכה לקריאת משפטים מסויימים ואולי זו הייתה הכוונה?!) כל זה העכיר את האווירה לחלוטין.

אין ספק שהספר הראשון של הסופר ויקאס סווארופ, נער החידות ממומביי , היה הרבה יותר דרמתי ועוצמתי מהספר הזה.
הסגנון כתיבה של הסופר מאוד מסקרן וסוחף.
היו קטעים שפעימות הלב האיצו מרוב מתח ופחד.
אני אישית, מאוד אוהבת לקרוא ספרים על הודו וארצות שונות אחרות.
הסופר חילק את הספר, ראשית מסופר על הרצח, לאחר מכן החשודים, המניעים, הראיות, הפתרון והווידוי.
הסוף מפתיע את הקורא לחלוטין.
ספר טוב, שווה קריאה .

לא מאכזב בכלל,
זאת אומרת: לא פחות טוב מ"נער החידות", למרות הכל.

הספר זורק אותך אל תוך רחובותיה המלוכלכים של... איזו עיר שזו לא תהיה בהודו. עושה לך היכרות קצרה עם כל המעמדות והטיפוסים האפשריים המסתובבים שם.
עם סגירת הספר קרו לי שני דברים: פתחתי בהתעניינות נמרצת במיני יבשת הזאת והתחלתי לצפות (תאמרו מה שתאמרו) בסרטים הודיים.

"תעלומה בשישה קולות" הוא מלאכת מחשבת של בניית מתח, וזאת בזכות החלוקה שלו לשישה חלקים: הרצח, החשודים,המניעים, הראיות, הפיתרון, ולבסוף - הווידוי, שבו מסופר הסוף המפתיע והחכם של הספר שובה הלב הזה.

הסיפור מספר את אותו ארוע מנקודת המבט של שש דמיות.
קראתי את הספר הזה כמעט בישיבה אחת, מה שכבר מראה מה אהבתי בו. הכתיבה קולחת ומבדרת, ולמרות שלא כל ששת הדמויות בנויות באותה קלות ואמינות באותה מידה (דמות האמריקאי די מצוצה), כל הדמויות היו מעניינות מספיק כדי לגרום לי לקרוא.
מה שאהבתי ביותר היה האופן שבו הכותב מתאר את האנשים, המקומות והתרבות במה שעבורי הם במקומות נידחים בהודו, קשמיר ואיי אנדמן. כמו לצאת למסע אבל להשאר בכורסה.