אני לא משתמש בקלילות במונח כמו יצירת מופת. אבל לפעמים אין ברירה. היצירה הזו של ברונו שולץ מורכבת קודם כל ממשחק גאוני בשפה. שפה מפותלת, תזזיתית, מכשפת, שמתארת שיגעון במשפט אחד נהדר (שגעונו של האב מתואר בכישרון נדיר)וגם את משחק השמש על קירות החדר. אי אפשר לספר על מה הספר הזה כמו שאי אפשר להסביר במדויק את הברק של ברונו שולץ. צריך לקרוא, לראות את הקרבה המסויימת למרסל פרוסט ואת השוני הגדול בין הנינוחות הפרוסטיאנית לבין התזזיתיות של ברונו שולץ. קריאת חובה!
















