את הספר הזה לקחתי מספריית הרחוב בלי שום ציפיות ורק בגלל שנערכנו לאורחים השבת וחיפשתי מגוון ספרי קריאה. התמונה על הכריכה המראה זוג בדרך לים במה שנראה צילום ישן שעבר צביעה לאחר נפיתוח, היא תמונה נחמגה, אבל שום דבר בספר לא באמת יצר ציפיות. לא הסופרת הישראלית שלא שמעתי את שמה, לא הציפייה לנוסטלגיה של ישראל התמימה שנושבת מהכריכה ולא התיאור של פליט שואה כי מניסיון העבר יש הרבה טרמפיסטים על השואה בספרות הישראלית והעולמית.

והיתה לי הפתעה נעימה.

אנחנו בשנות השישים של המאה העשרים. ברחוב סמבטיון בתל אביב בבניין לא מאוד חדש ולא מאוד ישן מתגוררים אנשים ובו מתרחש הסיפור. המספר, שמו הוא שייע גלר, והוא פליט שואה, שריד יחיד ממשפחתו. בארץ הוא הגיע לירושלים ושם אומץ על ידי משפחה של חברו אברם, אבל הוא עבר לתל אביב ומיד הרגיש בה יותר שמחה וחיים. על שפת הים הוא פגש שתי נשים צעירות, אחת יפהפיה והשניה היא זו ששבתה את ליבו ושמה נושה.

בזמן שבו הסיפור מתרחש שייע ונושה נשואים כבר חמש עשרה שנה. הוא אוהב אותה ממש, היא מבטיחה שלא תעזוב אותו. אין להם ילדים, והצלקות בבטן של נושה נושאות איתן סוד שהיא לא רוצה לספר. לשייע יש סוד משלו, והוא ספר עתיק ויקר שנתן לו אביו של חברו אברם. שייע מתפרנס יפה, הוא אינסטלטור בשכונה ויש לו הרבה לקוחות, ותמיד יש את הספר שבבוידעם, בתור תעודת ביטוח אם ירצה לקנות משהו מאוד יקר.

ויש עוד אנשים בבניין ובשכונה, כל אחד ואחד נושא איתו משא משפחתי כבד. חלקם מהשואה, חלקם מסיפורים אחרים. והסיפור מתפתל ועובר בין הסיפורים האלה, מהארץ ומחוצה לה. כולם יחד אומרים שמשפחות הן דבר מורכב ולא על כל פשעים תכסה אהבה. והנה, ערב יום ההולדת הארבעים של נושה, שייע רוצה להפתיע אותה במסע בספינת חלומות, ואז מגלה שהספר היקר נעלם. ואם זה לא מספיק, נופלת עליו פצצת הסוד הכמוס של הצלקות של נושה יחד עם תאריך יום ההולדת שלה. ושום דבר כבר לא נראה אותו דבר.

סמבטיון הוא נהר אגדי שמעבר אליו הובאו בני עשרת השבטים האבודים. הנוסע אלדד הדני מהמאה התשיעית תיאר נהר שוצף שמשליך אבנים וחול על סביבותיו ועל כן אין לחצות אותו, אלא בשבת שבה הוא נח מזעפו. רחוב סמבטיון המתואר בסיפור הוא רחוב שבו כל אדם נושא בתוכו אבן כבדה, וחלק מהאבנים פוצעות אחרים, גם כשזה לא בכוונה.

זה ספר קטן ופשוט, על אנשים קטנים ובכלל לא פשוטים, על תמימות שמעולם לא היתה כאן, כי האנשים שהקימו את המדינה חוו דברים שאין נוראיים מהם. אין בו פיוטיות כמו השען מסמטת המזלות, אבל יש בו אופטימיות אמיתית ואמיצה, כזו שרק מי שירד ונגע בעומק באר הדיכאון יכול לבנות ולאמץ אצלו.

זה כבר ספר חמישי ברצף של ספרים טובים מאוד מאוד, ואני אפילו קצת בהלם שלא שמעתי עליו לפני כן על אף שיצא לאור בשנת 2009.

בתאריך 26 לספטמבר (2025) הגעתי לעמוד 247 ו..... בדיוק שם מצוין התאריך 26 לספטמבר (אבל בשנות השישים) צירוף מקרים מהמם.
אם תקראו את הספר, תבינו מה משמעות האריך הזה.
הקריאה בספר מאוד זורמת וקולחת (קצת ארוך מידי).
הסיפור מאוד נחמד. האווירה טיפה עצובה. אבל בסך הכל ספר מהנה, קליל ומומלץ !

וואו. צללתי לתוכו.לא יודע כמה אזכור בעוד חודש. כתוב בצורה נהדרת, פתוח, בגוף ראשון. התחברתי בכל נימי נפשי. מחפש עוד ספרים של הסופרת. שווה קריאה, שווה צלילה. לא היה משעמם לרגע. ממליץ בחום.

"את תראי שיהיו לנו חיים יפים ביחד " שייע גלר אומר לנושה שלו כשהוא רק מכיר אותה על חוף ימה של תל אביב , ומבטיח שייקח אותה לעוף לאן שתרצה . "אם פיטר פן היה יכול אז למה לא אנחנו" הוא טוען וכעבור זמן קצר נושא אותה לאישה . נושה היא אם הילדים שלא יהיו לו , בעלת עור חם ומריח מקיץ, עיניים בהירות שקוראות לו "ילד טוב שלי" ,ושתמיד מוכנה לקראתו כאילו שהוא עומד לברוח לה כך היא הייתה בטוחה . הסופרת אסתי קון משכנת את זוג פליטי השואה האלו ליד הים . המקום הכי בטוח בעולם עבור שייע , "המפלט והמחסה הנאמן שלי" כפי שהוא מכנה את הבחירה הזו, שנמצא שלוש דקות הליכה מהבית שבו הם גרים ברחוב סמבטיון. חמש עשרה שנה כמעט מתנהלים החיים שלהם על מי מנוחות כשמתחתם מתחבא הסוד הכמוס של נושה כמעין סוג של הסכמה בשתיקה וכל עולמם מסתכם בין שש דירות ותשעה דיירים, בין שקשוק הגשם במרזב בחורף, צווחת חתול מיוחם באביב, וקשקוש צלחות על המרפסת בקיץ כשברקע אריס סאן , אליקי וריטה השכנה ששרה איתם ביוונית . התקופה היא שנות החמישים והפסיפס האנושי הרב גוני שייצרה למענם הסופרת הוא זה שמעבה בעצם את העלילה או למען הדיוק -מייצר אותה .וזה כוחו של הספר . הוא מציב לפנינו מראות נשכחים ,מדגדג לנו בנחיריים ריחות שכבר לא בנמצא , וחושף אותנו לשרשרת של דמויות וצלילים שכבר מזמן לא מרכיבים את התפריט האורבני שלנו ובטח לא את החיים של כאן ועכשיו .

הכתיבה קולחת, הקריאה זורמת, והתוצאה מחזירה אותנו לאהבות נשכחות . התלבטתי , והחלטתי על דרוג של ארבעה כוכבים .
מומלץ , ליד אבטיח קר , ועוד יותר על כיסה בחוף הים תחת שמשייה .

הספר הזה עשה לי געגועים לישראל שלא הכרתי, לישראל אחרת,
ישראל שבה בתל אביב לא נעלו דלתות וכולם הכירו את כולם, ושכונה היתה בית ושכנים בבנין היו מכירים אחד את השני.

הספר הוא לא יצירת מופת, זה לא ספר שמפיל אותך מהרגליים ומשאיר אותך בלי אוויר לנשימה. אבל יש בו משהו שלא נותן לך להפסיק לקרוא.

ההתחלה היתה מעט חלשה מבחינתי אבל אחר כך זה רק הלך והשתפר, זה הרגיש מעט כמו אוטוביאוגראפיה או כמו קריאת יומן.

זה ספר פשוט, עם סיפור פשוט על אנשים פשוטים. שקורים להם דברים מעניינים והחיים שלהם משתלבים בחיים של אחרים בדרך זו או אחרת.
שבאמצע יש סוד של אחת הדמויות שמתגלה לקראת הסוף.
מי שמספיק אינטיליגנט יכול די להבין לבד את הסוד ובכלל את השתלשלות האירועים בספר, הם לא מוסתרים במיוחד ודי ניתנים על מגש, אבל זה לא באמת מה שחשוב בעייני, מה שעניין אותי בספר, זו ההתמודדות והיכולת של הדמות הראשית להכיל את כל מה שקורה מסביבו, הוא אומנם קצת תמים ואיש טוב, טוב מידי.
אך שהוא מתמודד עם הדברים ומה שקורה בסוף. היה מעניין.

התלבטתי אם לתת ציון של ספר טוב או ספר בסדר.
אני מניחה שבסוף זה תלוי באם אני אזכור את הסיפור ואת הספר או לא. כי הוא לא נחרט והשאיר ממש חותם.
אבל הוא היה יפה ומעניין.
אז הוא ספר טוב.

כדאי לקרוא למי שאוהב ספרים פשוטים ונחמדים.
ספרים על ארץ ישראל הישנה והטובה. שהכל היה יפה ותמים.

ספר נפלא! כל אמיתי וכל כך ישראלי וכל כך מחמם את הלב.
למרות שאני לא ילידת התקופה יכלתי להריח את הריחות ולראות את הצבעים של תל אביב של פעם. יכלתי לשמוע את הים כפי שהוא היה פעם (בלי הרעש והבאלאגן שיש היום). אהבה אמיתית וסוד נורא שזורים זה בזה ביד אמן.

ספר נוגע ללב המתאר את הווי החיים בתל אביב של שנות החמישים והשישים. ניחוחות של ארץ ישראל הישנה והטובה עולים מקריאת הספר הנפלא ששמו: "ועד הים הגדול" . . הסופרת מגוללת בפנינו את החיים בשכונת פועלים ברחוב סמבטיון ליד הים ,חייהם של שייע גלר ואשתו נושה העקרה ,פליטי שואה המנסים לבנות את חייהם מחדש בעיר תל אביב ,שאליה הגיעו במקרה ,יחד עם דמויות נוספות ססגוניות ומעניינות , עולמות שונים שיוצרים הווי חיים המתאפיין בעזרה הדדית ובשמחת חיים של אנשים שהקשר בינים מחזיק אותם חיוניים. .
הספר כתוב בשפה פשוטה וקולחת בסגנון ישיר בגוף ראשון ,מנקודת מבטו של שייע ,דבר המקל על הקורא להתחבר לדמויות ולהזדהות עימן.
בנימה אישית, נהניתי מאוד מהספר , מהדקויות שבו , מהשפה, מהסגנון ומהעלילה .קראתי אותו ברצף ותוך כדי הקריאה התעוררו בי רגשות נוסטלגיים . חשבתי לעצמי כמה תמימים היו החיים אז בהשוואה לחיים של היום. האם בעוד כמה עשרות שנים נתגעגע לחיים של היום? ימים יגידו...

ספר מעולה. ראשית אומר שהתמונה על כריכת הספר מאוד יפה בעיני, ואמשיך עם עובדה מעניינת:
שהסופרת כותבת בלשון זכר, כלומר, כל הסיפור נכתב דרך עיניו של גבר, שזה כשלעצמו מקסים.
הדמות הגיבורה, דרכה נפרשת לפנינו התקופה של ראשית תל אביב, עם ריח הים, היא דמות טראגית, כמו כל שאר הדמויות בספר: לשייע לעולם לא יהיו ילדים, אין לו משפחה (מלבד אשתו), לעולם הוא לא יסע לטייל בהפלגה מפוארת, והוא ימשיך לקום בבוקר ולנקות ביבים, משום שהוא אינסטלטור. אבל יש לו את אשתו האהובה, שהוא מעריץ, מקנא לה עד טירוף, ומוכן לסלוח לה על כל טעות. הוא גם מודה שהיה בוחר בה על פני המשפחה שהייתה לו (הורים ואחים)- וזה קטע שריגש אותי מאוד.
ומה אנחנו?- בשקיפות, דומים לו: יש לי בעל, יכול להיות שלעולם לא אהיה בסין, כפי שאני כ"כ רוצה, אני קמה כל בוקר לאותה עבודה, והאהבה, כאילו רק נדחקה לפינה אחרי שנולדו הילדים, אבל היא כל כך קיימת.
נושה, אשתו, מעולם לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, אבל אמרה שהיא לא תחיה עוד יום אחריו/בלעדיו, ותמיד מחכה לו בבית שיחזור ושהבית לא יהיה ריק...
כל שאר הדמויות הרבה יותר טראגיות משייע, שמרגיש עצוב. לריטה היו שלושה ילדים, שנלקחו על ידי בעלה לחו"ל, סוניה מעולם לא נישאה, רחלי עזבה את משפחתה במאה שערים וחיה עם גוי, ההונגריה לא מגדלת את הבן שלה, והוא זקוק לה כמו אוויר לנשימה.
נוקי ואשתו עברו טרגדיה עם בתם נעמי. נדמה כאילו כל המקרים הקיצוניים התאספו בספר, אבל אלו סוגי דמויות שכולנו מכירים, או לפחות יכולים להזדהות איתם.

היו גם קטעים מצחיקים בספר, ותיאורים משעשעים.
בקיצור, מומלץ מאוד.

השבוע ביליתי בתל אביב.
ביליתי בין שורות שזורות סיפורי חיים מן העיר בראשית דרכה.
סיפורי צבעים וריחות, שבילים וסמטאות, קיוסקים וחבלי כביסה.
סיפורים שפותחים דלת אל נפתולי נפשם של ניצולים. אבל דלת קצת אחרת.

נגעתי לרגע בעולמם של אנשים ממקום אחר, מזמן אחר.
בין אם היו הם אלה שנותקו או ניתקו עצמם מן המוכר והבטוח והלכו עם הרגש, או אלה ששרדו את תופת הגהנום, השאירו מאחור את עצמם ובשרם, ובלב שותת דם מצאו בתל אביב ובים, את האפשרות להצליח לנשום, לאהוב, אפילו לצחוק.
האפשרות להצליח לחיות.

לא, לא היה בספר אף משפט שהעיר בי צורך דחוף לשלוח יד אל המרקר ולסמנו לעולמי עולמים. (טוב אולי אחד, לקראת הסוף).
לא מצאתי כתיבה נעלה מחודדת ושנונה, כזו שמסעירה את החושים ומאירה בפרוז'קטור את גאוניותו של הכותב.
אפילו לא נכנסתי לסיפור תכף ומיד ובמלוא המרץ. פשוט קראתי.
וכאן קסמו של הספר.

הוא הניע בקצב שלו, לא התנפל, ועדיין גרם לי להישאר ולהמשיך לקרוא.

הוא רווי דמויות ותתי סיפורים, ככה שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם זה מוצא חן בעיני או לא, אבל לאט לאט חברו הסיפורים הקטנים לפאזל החובק אותם יחדיו, ומעביר תמונה ברורה ומוחשית.
יכולתי לחוש את הצער, התסכול, הכמיהה, הגעגועים.
את החם והלחות.
את ההקלה שבלגימת לימונדה קרה.
יכולתי לשמוע את מבטאן הזר של הדמויות כשדיברו. את בכיין. את זעקתן.
יכולתי להבין את תקוותן הנואשת.
יכולתי לראות את הטיח המתקלף בחדרי המדרגות.
וכל אלה עושים את הספר פשוט, יפה ונוגע.

"סיפור אהבה תל אביבי של שנות החמישים והשישים התמימות והתוססות", כך נכתב על כריכתו האחורית, מה שאכן מעיד על קרבו.

אפילו ישבתי באמת לקרוא אותו על שפת הים של תל אביב, מה שהביא את החוויה עוד יותר קרוב.

השבוע ביליתי בתל אביב.
התמזגתי.