את הספר הזה לקחתי מספריית הרחוב בלי שום ציפיות ורק בגלל שנערכנו לאורחים השבת וחיפשתי מגוון ספרי קריאה. התמונה על הכריכה המראה זוג בדרך לים במה שנראה צילום ישן שעבר צביעה לאחר נפיתוח, היא תמונה נחמגה, אבל שום דבר בספר לא באמת יצר ציפיות. לא הסופרת הישראלית שלא שמעתי את שמה, לא הציפייה לנוסטלגיה של ישראל התמימה שנושבת מהכריכה ולא התיאור של פליט שואה כי מניסיון העבר יש הרבה טרמפיסטים על השואה בספרות הישראלית והעולמית.
והיתה לי הפתעה נעימה.
אנחנו בשנות השישים של המאה העשרים. ברחוב סמבטיון בתל אביב בבניין לא מאוד חדש ולא מאוד ישן מתגוררים אנשים ובו מתרחש הסיפור. המספר, שמו הוא שייע גלר, והוא פליט שואה, שריד יחיד ממשפחתו. בארץ הוא הגיע לירושלים ושם אומץ על ידי משפחה של חברו אברם, אבל הוא עבר לתל אביב ומיד הרגיש בה יותר שמחה וחיים. על שפת הים הוא פגש שתי נשים צעירות, אחת יפהפיה והשניה היא זו ששבתה את ליבו ושמה נושה.
בזמן שבו הסיפור מתרחש שייע ונושה נשואים כבר חמש עשרה שנה. הוא אוהב אותה ממש, היא מבטיחה שלא תעזוב אותו. אין להם ילדים, והצלקות בבטן של נושה נושאות איתן סוד שהיא לא רוצה לספר. לשייע יש סוד משלו, והוא ספר עתיק ויקר שנתן לו אביו של חברו אברם. שייע מתפרנס יפה, הוא אינסטלטור בשכונה ויש לו הרבה לקוחות, ותמיד יש את הספר שבבוידעם, בתור תעודת ביטוח אם ירצה לקנות משהו מאוד יקר.
ויש עוד אנשים בבניין ובשכונה, כל אחד ואחד נושא איתו משא משפחתי כבד. חלקם מהשואה, חלקם מסיפורים אחרים. והסיפור מתפתל ועובר בין הסיפורים האלה, מהארץ ומחוצה לה. כולם יחד אומרים שמשפחות הן דבר מורכב ולא על כל פשעים תכסה אהבה. והנה, ערב יום ההולדת הארבעים של נושה, שייע רוצה להפתיע אותה במסע בספינת חלומות, ואז מגלה שהספר היקר נעלם. ואם זה לא מספיק, נופלת עליו פצצת הסוד הכמוס של הצלקות של נושה יחד עם תאריך יום ההולדת שלה. ושום דבר כבר לא נראה אותו דבר.
סמבטיון הוא נהר אגדי שמעבר אליו הובאו בני עשרת השבטים האבודים. הנוסע אלדד הדני מהמאה התשיעית תיאר נהר שוצף שמשליך אבנים וחול על סביבותיו ועל כן אין לחצות אותו, אלא בשבת שבה הוא נח מזעפו. רחוב סמבטיון המתואר בסיפור הוא רחוב שבו כל אדם נושא בתוכו אבן כבדה, וחלק מהאבנים פוצעות אחרים, גם כשזה לא בכוונה.
זה ספר קטן ופשוט, על אנשים קטנים ובכלל לא פשוטים, על תמימות שמעולם לא היתה כאן, כי האנשים שהקימו את המדינה חוו דברים שאין נוראיים מהם. אין בו פיוטיות כמו השען מסמטת המזלות, אבל יש בו אופטימיות אמיתית ואמיצה, כזו שרק מי שירד ונגע בעומק באר הדיכאון יכול לבנות ולאמץ אצלו.
זה כבר ספר חמישי ברצף של ספרים טובים מאוד מאוד, ואני אפילו קצת בהלם שלא שמעתי עליו לפני כן על אף שיצא לאור בשנת 2009.
