השבוע ביליתי בתל אביב.
ביליתי בין שורות שזורות סיפורי חיים מן העיר בראשית דרכה.
סיפורי צבעים וריחות, שבילים וסמטאות, קיוסקים וחבלי כביסה.
סיפורים שפותחים דלת אל נפתולי נפשם של ניצולים. אבל דלת קצת אחרת.
נגעתי לרגע בעולמם של אנשים ממקום אחר, מזמן אחר.
בין אם היו הם אלה שנותקו או ניתקו עצמם מן המוכר והבטוח והלכו עם הרגש, או אלה ששרדו את תופת הגהנום, השאירו מאחור את עצמם ובשרם, ובלב שותת דם מצאו בתל אביב ובים, את האפשרות להצליח לנשום, לאהוב, אפילו לצחוק.
האפשרות להצליח לחיות.
לא, לא היה בספר אף משפט שהעיר בי צורך דחוף לשלוח יד אל המרקר ולסמנו לעולמי עולמים. (טוב אולי אחד, לקראת הסוף).
לא מצאתי כתיבה נעלה מחודדת ושנונה, כזו שמסעירה את החושים ומאירה בפרוז'קטור את גאוניותו של הכותב.
אפילו לא נכנסתי לסיפור תכף ומיד ובמלוא המרץ. פשוט קראתי.
וכאן קסמו של הספר.
הוא הניע בקצב שלו, לא התנפל, ועדיין גרם לי להישאר ולהמשיך לקרוא.
הוא רווי דמויות ותתי סיפורים, ככה שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם זה מוצא חן בעיני או לא, אבל לאט לאט חברו הסיפורים הקטנים לפאזל החובק אותם יחדיו, ומעביר תמונה ברורה ומוחשית.
יכולתי לחוש את הצער, התסכול, הכמיהה, הגעגועים.
את החם והלחות.
את ההקלה שבלגימת לימונדה קרה.
יכולתי לשמוע את מבטאן הזר של הדמויות כשדיברו. את בכיין. את זעקתן.
יכולתי להבין את תקוותן הנואשת.
יכולתי לראות את הטיח המתקלף בחדרי המדרגות.
וכל אלה עושים את הספר פשוט, יפה ונוגע.
"סיפור אהבה תל אביבי של שנות החמישים והשישים התמימות והתוססות", כך נכתב על כריכתו האחורית, מה שאכן מעיד על קרבו.
אפילו ישבתי באמת לקרוא אותו על שפת הים של תל אביב, מה שהביא את החוויה עוד יותר קרוב.
השבוע ביליתי בתל אביב.
התמזגתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
