הספר הקטן הזה הוא מהמבריקים שקראתי בשנים האחרונות. כתוב בקדחתנות מופלאה, שנון עד בלי די, נושק לגאוניות.
צל עולםניר ברעם10שבת שקטה וסוף סוף הגעתי לכתיבה. הערה אחת: הערכתי מאד את הרומן אנשים טובים ומטבע הדברים דחיתי את הקריאה ב"צל עולם" כיוון שפחדתי להתאכזב. אחרים יספרו טוב ממני את העלילה של "צל עולם". אני אציין רק שמדובר בשלושה סיפורים שכל אחד מהם כתוב בסגנון שונה: הסיפור הישראלי מסופר דרך עיניו של הגיבור גבריאל מנצור, ההרפתקאות של חבורת הצעירים הזועמים בלונדון מסופרת בגוף ראשון רבים ובשפה דיבורית ומעוררת הזדהות, והדובדבן שבקצפת, הסיפור של MSV חברת הקמפיינים האמריקנית מסופר בהתכתבויות בין העובדים של החברה. לא במקרה "צל עולם" עורר רעש. גם הספר הקודם של ניר ברעם "אנשים טובים" עורר תגובות רבות בעיקר כיוון שהיה רומן היסטורי שלא מתרחש בישראל. אבל "צל עולם" זו יצירה שהזרות שלה בספרות הישראלית גדולה מכל ספר מקור אחר שקראתי. הנושאים, השפה, רוחב היריעה, התזוזה בין יבשות, העיסוק באידיאולוגיות ובתקופות היסטוריות, וגם מספר הדמויות (המוגזם?) שהרומן מציג ואפילו גודש האירועים: ההשוואות היחידות שאני מכיר ל"צל עולם" הם סופרים אמריקאים כמו דלילו ואולי פינצ'ון או סופר כמו ג'ון דוס פסוס שמוזכר ברומן של ברעם. אבל לא זה העיקר לדעתי: העיקר הוא הרעיון שבלב הספר, השביתה העולמית ב-11.11, ובעניין השביתה הספר בוער לך בידיים. "צל עולם" הוא רומן של רעיונות מרתקים, וגם רומן תזזיתי, שעובר באופן טבעי בין בני אדם בודדים לקבוצות, לתאגידים ואפילו למדינות. אני חושב שמדובר באחד הספרים המבריקים והמפתיעים שקראתי בשנים האחרונות ובאופן מפתיע למדי גם ספר מהנה לקריאה. ברור שצריך להתרגל אליו ולהיכנס לעולם שלו, ואני לפחות עדיין מנתח אותו בראש גם עכשיו. מסוג הספרים שייקח זמן לעכל אותם, גם לקוראים כמוני וגם לספרות שנכתבת בישראל.
זה עם הפנים אלינורונית מטלון7נדמה לי שזהו ספרה השלישי של רונית מטלון. אני זוכר שקראתי אותו לראשונה בסוף שנות התשעים לאחר המלצה חמה של מוכרת בחנות ספרים קטנה שתמיד הקשבתי לה. ולא התאכזבתי. אסתר הצעירה המספרת את סיפורה היא דמות מיוחדת בעיני, משעשעת, לפעמים מסתירה ולפעמים חושפת, ובעיקר יודעת לתאר היטב את האנשים סביבה. הסיפור מתרחש במצרים, קמרון וישראל ומטלון יודעת להעניק לכל דמות שפה משלה וניואנסים דקים. זה בעצם סיפור על משפחה גדולה שמשלב, כך נדמה לי, אמת ובדיון גם בתמונות שהן חלק מהספר. רונית מטלון יודעת לכתוב ויודעת לשלב בין סיפור ובין תיאוריות, שנקרא להן פוסט קולוניאליסטיות, לפעמים זה קצת מפריע אך לרוב הרובד התאורטי מוסיף שכבה נוספת לספר. ספר מעניין מאד.
הגל : ביוגרפיה כרך א'טרי פינקרד7לא תמיד אני אוהב לקרוא ביוגרפיות. לפעמים אני משתעמם מנפתולי החיים שלרוב מסופרים באריכות רבה. אבל צמיחתו האינטלקטואלית של הגלה הצליחה לרתק אותי. הספר כתוב היטב ובלשון מדודה. דמותו של הגל מתוארת לעילא וגם הקשיים העצומים שהוא חווה בקריירה האקדמית שלו ובמאמציו להגדיר מה בעצם הדבר החשוב לו ביותר כחוקר. זה ספר על צמיחה הדרגתית של אחד הפילוסופים הפרובוקטיביים והמשפיעים של המאות האחרונות, והשילוב בין הרעיונות של הגל וסיפורו שזורים היטב אלה באלה. לא קל להבין את הגל עצמו, בימי האוניברסיטה קראתי לא מעט מכתביו, והנה פה מציעים לנו גם ללמוד על משנתו ובהחלט ברמה סבירה, וגם להכיר את דמותו שצמחה אט אט ובקשיים רבים והשפיעה לא מעט על הפילוסופיה המוכרת לנו ועל הוגים רבים, ובאמת שמרקס הוא רק דוגמה. מעניין.
כל האושר המופרז הזהרות אלמוג3קודם כל, שם נהדר לקובץ סיפורים. כאן מאוגדים סיפורים רבים של רות אלמוג, סופרת אמיצה ובעיני פורצת דרך. אני לא רוצה להכליל ולכתוב שהסיפורים של רות אלמוג עוסקים בנושא מסוים או ששיש דמיון בין דרך הסיפור, לדעתי אלמוג היא סופרת מגוונת שקראה הרבה ורואים את זה. אפשר בהחלט לומר שברוב הסיפורים יש משהו אוטוביוגרפי והילדות היא אכן מאורע שחוזרים אליו בסיפורים, אבל הילדות חוזרת אצל סופרים רבים. השאלה היא איך. בכתיבה של רות אלמוג בעיקר על ילדות יש מפגש מעניין וייחודי בין עדינות ובין ראליזם חודר ולעתים קשה לקריאה. יש כאן סיפורים חזקים מאד. ממליץ בחום.
בית קרנובסקיי"י זינגר12להיות אחיו של בשביס זינגר, גדול סופרי היידיש במאה העשרים, זה עול כבד. אין ספק. ישראל יהושע זינגר היה אחיו הבוגר של יצחק בשביס זינגר ובספרים מספרים שאליו בשביס נשא עיניים. אבל בית קרנובסקי הוא רומן מפואר ללא קשר. לפעמים אני תוהה האם זה רומן הגירה? כי לב הרומן הוא משפחה יהודית שעוזבת את גרמניה ועוברת לארצות הברית בעקבות פרעות המשטר הנאצי. אבל למעשה החלק הראשון, הקודם להגירה, החלק שמתרחש בגרמניה הוא שיאו של הספר לדעתי. התיאור הראליסטי, הפרטני, של התמוטטותה של משפחה יהודית מפוארת שבהדרגה, שלב אחר שלב, נגזלים ממנה לא רק כבודה וכספה ומעמדה אלא גם כל הערכים שבהם האמינה המשפחה. מתי באמת רומסים אדם? שואל הספר (בעדינות ובחכמה) כשגוזלים ממנו את כל הדברים שהוא מאמין בהם את האופן שבו הוא תופס את עצמו. וזה בדיוק מה שקורה למשפחה היהודית הזו. בעיני, החלקים שמתרחשים בגרמניה עולים על החלקים בארצות הברית, שגם הם נהדרים אבל חסר בהם את עוצמת הקריסה של החלק בגרמניה. פנינה אמיתית.
שנים עשר הכיסאות / 12 כסאותאיליה אילף15מה נאמר על הספר הנפלא הזה? ראשית, שנדירים הם הספרים המצחיקים ובספר הזה צחקתי עד שנחנקתי ממש. שנית, שיש כאן הרבה יותר מצחוק. אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב מגלה יהלומים בביתו ומכאן מתחיל מסע מטורף, משעשע ואמיץ במסדרונות האפורים של העולם הסובייטי. התיאור של הבירוקרטיה הקומוניסטית, חוסר ההיגיון שבה, השחיתות, הפחדנות, ובעיקר מעשי הנוכלות שכולם עסוקים בהם הוא מבריק כלכך - עד שלא תהיה זו הגזמה לקבוע שזוהי הסאטירה הגדולה ביותר שנכתבה על ברית המועצות ועל משטרים טוטאליטרים בכלל. אוסיפ בנדר הנוכל הגאון שחוזר להופעה נוספת גם בספר ההמשך "עגל הזהב" יגרום לכם לצחוק של השתאות למול תעלוליו המטורפים: הרגע שבו הוא מגלם את אמן השח-מט העולמי שמגיע לטורניר ואז פתאום השחקנים מולו מגלים אט-אט, ולתדהמתם הגמורה, שאין לו מושג בשח-מט, השאיר אותי המום. להסיר את הכובע בפני שני המחברים המתגלים כאן בשיאם.
פשעיםפרדיננד פון שיראך2מסופר על ספר זה שהסופר התכבד בתרגומים רבים וביקורות משבחות בכל העולם. שמחה גדולה. אלא שהספר מורכב מסיפורים נחמדים ותו לא. ברבים מהסיפורים מערכת המשפט מתגלה כמערכת יעילה ורצינית שמצליחה לחקור ולשפוט בהגינות רבה. ממש אידיליה. התיאור של מערכת המשפט החזיר אותי מיד לקפקא, לברוקרטיה שאין בה הגיון שהוא מתאר, והרשו לי לומר שבין הכתיבה המגושמת של שיראך ובין התיאור של מערכת המשפט הקפקאית, אני מאמין יותר לאחרון. גם הסיפורים עצמם על הפושעים הקטנים והגדולים מעניינים פחות או יותר כמו כתבה טובה בעיתון. ואף על פי כן בקיץ אני אוהב לקרוא גם ספרים קלילים בעיקר במטוס או בגינה. ואת הספר הזה קראתי עד סופו בשעתיים. למחרת שכחתי הכול וכדי לכתוב עליו כאן, עלעלתי בו שוב. דעתי לא השתנתה.
ימי הקונסוליםאיוו אנדריץ'18רומן פוליטי מרשים מאד שעוסק באירופה השסועה והקרועה, כאשר נפוליאון כבר נחלש וכוחות חדשים מאיימים לשנות את מערך הכוחות המוכר (למשל פחד מכוחה של האימפריה העותמנית). הייחוד של הספר הוא בתיאור מבריק של הדיפלומטיה האירופאית, כמעין הצגה אין סופית של תככים, בוגדנות וחולשת דעת. אבל יש ברומן יותר מזה: לדעתי גלריית הדמויות המבריקה של הספר מצליחה לשלב היטב בין האנושי והפוליטי, אנדריץ' נע כל הזמן בין הסיפורים הקטנים המעצבים את נפש הדמויות ובין המעורבות שלהם במאבק הגורלי על עתידה של אירופה. אני לפחות, וזו דעה אישית, מצאתי ברומן העשיר הזה לקחים מרתקים על בני אדם שלא יכולים להכיר בעובדה שעולמם שוקע, לא יכולים לשנות הרגלים ישנים, ובעיוורון שוקעים ביחד איתו.ספר שלא שוכחים מהר.
והיום איננו כלהצ'ינגיס אייטמטוב5ספר חביב ולא מרשים במיוחד, שהפך משום מה ל"ספר חובה" בעיני רבים. קראתי אותו אחרי הפצרות מהרבה חברים ולא מעט מוכרי ספרים. מצאתי אותו משעשע ונוגה ללב,בהחלט, אבל רחוק מלהשאיר אותך מתפעל במיוחד.
אחיינו של ויטגנשטייןתומס ברנהרד29גיבור הספר שוכב בביתן לחולי ריאה וממתין למותו הקרב. חברו הטוב פאול נמצא בביתן אחר בבית החולים, באגף המשוגעים. לבסוף הגיבור לא מת ומשתחרר מהביתן בו היה. הוא מתאר את חברותו עם פאול אחיינו של לודוויג וטיגנשטיין. פאול כל פעם משתחרר מבית המשוגעים חי בעוצמה רבה ולבסוף חוזר להתאשפז. יש בספר הרבה חולי, גם גופני וגם נפשי והסופר מתאר כמה קשה לאדם החולה לחזור לחיות בין האנשים הבריאים שאינם רוצים בקרבתו. שני החברים אוהבים מאוד מוזיקה ויש ביניהם ידידות עמוקה בה הם יכולים לדבר על כל דבר שעולה בראשם. הספר הוא למעשה מונולוג סוחף ונרגש של אדם מיוסר שסובל מחולי פיזי ומדיכאון. גיבור הספר אינו אוהב בני אדם ובעיקר אינו אוהב את עצמו. הוא מתאר כמה נמאס לו לחיות וכל מקום חדש שהוא מגיע אליו מאוס בעיניו. הוא אוהב להיות בדרך למקומות אך כשהוא מגיע אליהם הוא מיד רוצה להיות שוב בתנועה. את הספר תרגמה מגרמנית נילי מירסקי. הוא לא קל לקריאה אך יש בו קטעים מאוד חכמים שמתארים את הקושי בקיום האנושי. מומלץ לקרוא.
אחיינו של ויטגנשטייןתומס ברנהרד11מונולוג סוחף הכתוב כפיסקה אחת, כיאה לסגנונו של תומס ברנהרד. המונולוג הינו ספק אוטוביוגרפי ספק דמיוני, כשם שספרו של ברנהרד "הטובע" מעורר את הרושם המידי - וכפי הנראה המוטעה - כי מדובר באוטוביוגרפיה. המונולג מגולל בגוף ראשון את סיפור חברותם של סופר ופסנתרן אינטלקטואלים, מה שמעשיר את הטקסט ברבדים נוספים. הפסנתרן, פאול ויטגנשטיין, הוא אחיינו של הפילוסוף הנודע לודוויג ויטגנשטיין. פאול נפצע במלחמת העולם הראשונה וידו נקטעה. (המלחין מוריס ראוול הקדיש לו קונצ'רטו לפסנתר ליד אחת). המספר שב אחורה ונזכר בחברותו עם פאול. בשל הסיבה ששניהם אינטלקטואלים, הטקסט עשיר בתכנים הנוגעים למוזיקה קלאסית, פילוסופיה ועוד. עם זאת, במהלך קריאת הספר הקצר והדחוס הזה, הקורא חש קירבה אל המספר. הפרדוקס המתקיים בשל היות הטקסט תרבותי-רעיוני ובה בעת אינטימי, טומן בחובו את קסמה של יצירה זו.
אחיינו של ויטגנשטייןתומס ברנהרד9זה ספר קטן ואוטוביוגרפי של תומאס ברנהארד, גם שלא מצוין בו. בספר יש הרבה עצבות וכאב לב. מתוארת בו חברותם האמיצה ורבת השנים של הסופר עם פאול ויטגנשטיין, שהיה פסנתרן ידוע שניגן ביד אחת, כי ידו השנייה נקטעה במלחמת העולם הראשונה. בספר כתוב שפאול ויטגנשטיין היה אחיינו של לודוויג ויטגנשטיין פילוסוף מפורסם, ואילו בגוגל מצאתי שלודוויג היה אחיו הבוגר (?). בתחילת הסיפור, תומס ברנהרד שהיה חולה שחפת ומאושפז בבית חולים בווינה פוגש במפתיע את ידידו הקרוב, פאול ויטגנשטיין, שהיה מאושפז במחלקת חולי נפש באותו בית חולים. שנים הוא חולה במחלת נפש, מתאשפז מדי תקופה, יוצא הביתה לחמישה חודשים וחוזר חלילה. המסכן כלוא בחדרו ואולי בכתונת-כפייה, והרי כל שהיה רוצה זה לשבת בבית-האופרה. "בהיותו חולה אנוש עוד עמד על רגליו שש שעות תמימות בהצגת "טריסטן", ובסוף עוד היה לו הכוח לפרוץ בקריאות "בראוו" או בשריקות בוז..." תומס, באישפוזו הארוך ציפה בכיליון עיניים לפגוש את חברו היקר בכדי לדון עמו על כל אותם עניינים שחודשים על חודשים לא היה לו עם מי לשוחח עליהם. בלי פאול פשוט לא יכול היה להעלות בדעתו שום שיחה על מוסיקה, פילוסופיה, פוליטיקה, או מתמטיקה. אז אחד מהם חולה קשה גופנית בשחפת (עבר ניתוח ריאה) והשני חולה נפש, שניהם אינטלקטואליים שמצאו שפה משותפת לשוחח שעות על כל דבר כולל המוות וקיימת ביניהם תחושה אובססיבית של שותפות-גורל. פאול בא ממשפחה עשירה מאד ואחר כך נהיה עני מאד, כי פיזר את כל כספו לרוח והמשפחה זרקה אותו ולא התעניינה בו כלל. קרוביו של פאול אף פעם לא הבינו למה אנשים מתעסקים בחיי רוח, כתיבה או מוסיקה במקום לעסוק במשהו מועיל, שמכניס כסף והרבה... סגנון הכתיבה של תומס ברנהארד מיוחד מאד בעיני. הכתיבה היא מונולוג סוחף ומיוסר, עמוס רגשות על הישרדות בעולם אכזר ואדיש ועל עולמם של האוסטרים שהוא שטוח ובנאלי. יש הרבה חזרות על אותו רעיון, אולי להמחיש או להעצים את משמעותו לקורא. לא ברור לי, אבל מצא חן בעיני. מין התפלספות כזאת לעורר הזדהות. מחד הטקסט מאד אינטימי ומאידך זו מחאה קשה חברתית ותרבותית על אוסטריה, על החברה הווינאית הגבוהה, אשר חיה רק על אנקדוטות. תוך קריאה הרגשתי את כאבו של תומס והייתי שותפה לו. לעתים רחוקות זה קורה לי. ממליצה בחום!