לקראת סוף קריאת הנובלה המופתית הזו, נזכרתי פתאום בסיפור שקראתי לפני שנים ארוכות, פרי עטו של היינריך פון קלייסט. גבריאל גארסיה-מארקס ניחן באותה היכולת לבנות עלילה שוצפת, שזרימתה כמעט "מרדימה" אותך מלקלוט את הדרמה האמיתית, אשר מסתתרת בין רמזים מטרימים הטמונים בטקסט לבין המילים ה"תמימות" שמנוסחות באופן מסגיר.
(אזהרת ספוילר)* הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, פשוט לכאורה: בחור צעיר נרצח ע"י שני אחיה של כלה טריה שטוענת שחילל את בתוליה. הרקע לפשע הוא הכבוד הלטיני המושל בכיפה, שאין דרך להמלט ממנו, לא לקרבן ואף לא לפושעים: אלה מנסים לשמור על כבודם, אבל בעת ובעונה אחת גם משדרים לסביבה מסרים של "תחזיקו אותי". מאחר שהם מספרים לכול את תכניתם להרוג, המספר מנסה להבין כיצד בעצם איש לא הצליח למנוע את הפשע. לכל אחד סיבות משלו, לכאורה תושבי העיירה לא חשבו שמדובר באיום רציני. אלא שבשלב מסויים התירוצים הללו מתחילים כבר להיראות חשודים, ועם התקדמות הקריאה מתברר שמוקד הנובלה הוא לא הרצח עצמו אלא רגש האשמה הנורא של עיירה שלמה שלא ממש סבלה את הקורבן, ולא עשתה דבר כדי למנוע את מותו: הם "החלו לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע", ו"פתאום צעקות העיירה כולה, המזועזעת מהפשע שהיא עצמה חוללה".. האם זה בשל העובדה שסנטיאגו היה בן עשירים? שהרשה לעצמו לפלרטט (ואולי להטריד מינית, בראייה עכשווית) את הבחורות הצעירות בעיירה? ואולי בשל מוצאו? גארסיה-מארקס מספר לנו מיד שסנטיאגו היה נצר למהגרים ערבים מצד אביו. לכאורה, עובדה חסרת משמעות בסיפור. אולם מעט לפני הרצח, מישהו פתאום מכנה אותו מחלון אחד הבתים "טורקי". אפילו פליטת הכדור שמוזכרת לרגע ומסומנת כטראומת ילדותו של סנטיאגו רומזת לאשמים העקיפים במותו: הכדור עובר דרך חדר האורחים, בתי השכנים ומגיע עד לכנסיה.
אחת ההקבלות המעניינות שיוצר הסופר היא בינו לבין השופט החוקר שכתב את הדו"ח עשרים שנה קודם. מצד אחד המספר ממלא כאן בעצמו תפקיד של חוקר, ומתאר באובייקטיביות מדומה השתלשלות ארועים שהובילה לפשע. מצד שני השופט מתואר כמי שמושפע מניטשה, מתפייט בניסוחים כמו "לחיים אין רשות להשתמש בצירופי מקרים רבים כל כך האסורים בספרות", ואף מצייר לבבות חצויים על דפי העדויות. הקבלה נוספת היא בין המכתבים שפלורה מיגל מחזירה לסנטיאגו לפני הירצחו, לבין המכתבים הבלתי-קרואים שביארדו סן רומאן מחזיר לאנחלה ויקאריו. הציפורים שמופיעות בחלומו של סנטיאגו בראשית הספר מתגלגלות ב"הוא דמה לציפור קטנה רטובה" מעט לפני מותו. מעיי הארנבים שהמשרתת מפרקת ומשליכה לכלבים במטבח לזעזועו של סנטיאגו שאומר לה "תארי לך שזה היה יצור אנושי" יהפכו למעיו שלו, שאף הוא טורח ומנקה אותם מלכלוך כאילו הכין אותם לבישול. אותה משרתת מראה לו את סכינה באיום, ומודה שנים אחר כך שרצתה במותו. ייתכן שהשליכה עליו את הפיתויים וההטרדות שחוותה מצד אביו. בתה מרגישה שהיא "מיועדת לאהבהבים חטופים במיטתו" ומשתוקקת לכך. גם אחות המספר משתוקקת אליו ומקנאת בארוסתו. האם זו הסיבה שהוטלה דווקא על סנטיאגו האשמה? האם אנחלה "המחוללת" רצתה בו בסתר ליבה (בבעלה המיועד הרי לא רצתה) ולכן נקבה בשמו? הדוגמה המצמררת ביותר אולי לאותו יחס של אהבה המתגלגלת בקנאה נקמנית היא אמו שלו. היא זו שבסופו של דבר סוגרת עליו את דלת הכניסה ומונעת ממנו מחסה. גם לה יש תירוצים- היא "חשבה" שהוא בקומה השניה, היא "לא הבינה" מאיזה כיוון מגיעות זעקותיו קורעות הלב שהופנו אליה. היא כמובן אבלה עמוקות על מותו, אבל קריאה קפדנית מגלה שהיא, האישה שנישאה לאביו ללא אהבה (כמו אנחלה), מכנה אותו "הגבר של חיי", אמירה משונה ביותר לאם ביחס לבנה. האם גם היא נטרה לו על שהעז "לבגוד" בה עם אחרות?
יצא לי לקרוא בשנה האחרונה כמה ספרים שחשבתי שנותרו שטוחים כמו סקיצה, בגלל ניסיונם הכושל להקיף הרבה בטקסט קצר מדי. גארסיה-מארקס, לעומת זאת, יצר פה תמונה של חיים שלמים וטרגדיה אישית, משפחתית וחברתית בתוך מסגרת מצומצמת של נובלה, קריאה מאד, שבנויה באופן פשוט מושלם. יצירת מופת אמיתית.
