האורות בבתים של אחרים - תמיד... זוהרים יותר?
ככה לפחות טוענת <mark>קיארה גמברלה</mark> (לפחות בהתחלה). כמו המקביל המפורסם שלה – שבמקום מאור עיניים משתמש ב "דשא" כהשוואה, גם פה האור, הוא לאו דווקא תוצר השריפה המוכרת של חוט להט, כי אם האור המוקרן ע"י אנשי הבית, האנשים שבעצם הופכים את הקופסא הזו למקום שאפשר לקרוא לו "בית".

מנדורלה, גיבורת הספר, מבינה איך מתנהלים העניינים בבניין, הנמצא ברח' גרוטה פרפטה 315, ד

ספר מקסים!
ההתחלה מאוד מבולבלת, אבל אחרי שצולחים אותה ומבינים מי נגד מי ומי עם מי הסיפור מתחיל לזרום. הסופרת כותבת ברגישות מאוד יפה את סיפורה של מנדורלה, ילדה בת שש, קטנטנה לגילה, שביום בהיר אחד מאבדת את אמה שנהרגת בתאונה ואף אחד לא יודע מיהו אביה. כל הבניין מחליט לגדל את מנדורלה ביחד, בתורות. מנדורלה מספרת לנו את סיפור התבגרותה כילדה, ואחר כך כנערה מתבגרת, שכמו כל אחת אחרת, כל מה שהיא רוצה בעול

קצת עלילה תפלה, קשה להתחבר אליה,סיפור חלק מדי ומעט לא נוגע.
הסיפור על ילדה בת שש שמתיתמת מאימה. אין לה זהות של אב ספציפי ומאומצת על ידי בנין שלם באיטליה.
חשבתי על הענין, ואמרתי לעצמי כי ילד בן שש, כבר עם תודעה מפותחת,זכרונות שנשארים, רגשות וצרכים בשלים. אם אני אוסף את החותם שהאם השאירה על הבת, הרי צריכה היתה להופיע איזו עיקבה של טראומה. קמצוץ,טיפה או טיפונת.
הספר מתאר העברה של חבילה (בת שש הקר