• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שומרת אחותי

שומרת אחותי

מאת ג'ודי פיקו

הביקורת של ~דניאל~

תמונה של  ~דניאל~
שומרת אחותי

שומרת אחותי

מאת ג'ודי פיקו

הביקורת של ~דניאל~

תמונה של  ~דניאל~
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Lilu
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“זהו ספ פשוט מדהים! לא יכולתי להפסיק לקרוא. הסופרת באמת הצליחה לתאר את הסיפור במלוא האמיתות. ספר על ה”

37/204
ביקורות על שומרת אחותי
הבאה
ג'קס
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

אני לא מכירה הרבה ספרים, שהשאירו עלי חותם כזה גדול.
הספר הזה, מדהים במלוא המובן.
ג'ודי פיקו, היא אשפית. היא לקחה נושא מאוד קשה, מאוד לא מוכר, שמאוד קשה לתאר אותו ובאמת נכנסה לעור של כל דמות.
אישית, אהבתי בצורה לא רגילה את קמבל. אין מה לדבר, כל הכבוד לה.
אומנם בסרט, הם גרמו לו להיראות כמו איזה שמנדריק לא רצוי. . .

אני מזהירה, ספוילרים ***



כשאנה מתה בסוף. הרגשתי שחלק ממני פשוט הולך איתה. לא האמנתי, שקייט זאת שתשרוד.
באמת. כל הכבוד לסופרת על המתח.
ממש עצוב, בכל מקרה, ממני, היא הצליחה כבר לסחוט דמעות . ]=

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ס
סלניה
תמונה של כרובי
כרובי
S
shiri
ר
רוז
נ
נ.ג.
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
7קוראים|גיל ממוצע51|86%נשים

על המבקרת

תמונה של  ~דניאל~

~דניאל~

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
96 ביקורות•3 נבחרות•586 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מקור (נוער)•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של  ~דניאל~
~דניאל~
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות96
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה586
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מקור (נוער)19תרגום (נוער)17ספרות מתורגמת17

דיון על הביקורת

3 תגובות
 ~דניאל~
~דניאל~•לפני 16 שנים

כאמור,

הי נ.ג . (: אני מצטערת שהרסתי לך את הסוף. אבל כפי שאמרתי, הזהרתי . אני מזהירה, ספוילרים *** יכולת לבחור להמשיך או לקרוא את זה. מצטערת.
נ
נ.ג.•לפני 16 שנים

לא יפה, מדוע סיפרת את הסוף?

אין לרשום ספויילרים בבקורת!! אני בתחילת הספר ולי את קיקלת!!
ג'יהאן
ג'יהאן•לפני 16 שנים

ביקורת לעניין

איך אפשר לקרוא ספר כזה ולא להרגיש טלטלא. מסכימה איתך בכל מילא שרשמת בביקורת.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ~דניאל~

מלאך מכני

מלאך מכני

קסנדרה קלייר

לא קראתי ספר מעל חצי שנה.
התרחקתי מהספרים ואפילו די נרתעתי מהם, משהו בחיים לא קרה לי קודם; מין מחסום קריאה מגעיל כזה. וככה העברתי חצי שנה בלי שום ספר (תאמת שלא סבלתי מזה משמץ של אי נוחות, קצת איכזבתי את התולעת ספרים שבי), אבל בקטנה.
ואז יום אחד, המחסום פשוט נשבר. הרגשתי שאני רוצה לחזור לקרוא שוב, והרבה. ומלאך מכני היה שם.

האמת שקסנדרה קלייר די איכזבה אותי במלאך מכני. זה נכון ש'קלף מנצח' לא מחליפים, אבל ראבק, את באמת חושבת שהקוראים שלך מטומטמים? לא מספיק שהעלילה בעצם מתמקדת באותו עולם, היא פשוט הלכה על אותו דפוס של דמויות ודינמיקה כמו בסדרת בני הנפילים, זה מאכזב ואפילו קצת מביך. כי שוב אנחנו מקבלים את החתיך שבטוח בעצמו, עוקצני ויהיר שתמיד הולך לו עם בנות, ואיך לא בתוספת החבר הכי טוב המבין ששונה ממנו וגם רגוע יותר, והנה שוב הנערה הרגילה שלפניכן לא היה לה קשר לעולם הזה בכלל ואז פתאום היא נשאבת אליו. ושוב פעם במכון יש את היפיפייה האדישה שתמיד מתלבשת יפה והשיער שלה תמיד מדהים בכל מצב.
ושוב פעם, הנערה הרגילה והממוצעת הזאת מוצאת את עצמה נקרעת בין שני גברים, שתי אהבות. האחד הוא הבחירה הבטוחה, זה שאף פעם לא ייפגע בה והמערכת יחסים שלהם תיהיה תמיד מ נוהלת על מיי מנוחות, לעומת המתוסבך שמשהו נדפק לו קצת בראש, זה שמערכת יחסים איתו זה סיכון והרפתקאה.
הספר לא גרוע. הוא פשוט לא מעולה. הוא בסדר ולא יותר מזה. העלילה המשוחזרת שקסנדרה תווה הצליחה לעניין אותי, אבל גם לגרום לי לחשוב שאני בעצם קוראת את עיר של זכוכית, עם שינויים קלים בזמן ובמקום.

בקיצור, הספר בסדר.

לפני 12 שנים• ~דניאל~
עולם ללא קץ

עולם ללא קץ

קן פולט

אני לא תולעת ספרים.
אף פעם לא הייתי תולעת ספרים וגם לא התיימרתי להיות כזאת.
בכלל אני מסוגלת להעביר חודשים על גבי חודשים בלי לקרוא ולא לסבול מזה משמץ של אי נוחות... אבל פעם בכמה זמן זה קורה לי ואני לא ממש שולטת על זה.
אני נתפסת על ספר ואז הכל היסטוריה והיסטריה. אני קוראת כל עוד אני יכולה וזה אומר בכל זמן ובכל מצב... (כן גם ב-3 לפנות בוקר כשיש בצפר יום אחרי זה - אבל לא ניתפס לקטנות).

אז התחלתי לקרוא את עולם ללא קץ לא מתוך רצון להתמצא באדריכלות המיוחדת שבה בנו את הכנסיות של פעם, או מתוך רצון ללמוד עוד על החיים שבאנגליה של 1327 (למרות שבניגוד לרצוני תוך כדי קריאה רכשתי קצת ידע בנושא), אני לא אשקר - התחלתי כדי לקרוא על אהבה והרבה אהבה והנספחים הנלויים? נסבול אותם בשקט.
ככה זה היה בהתחלה, אני מודה. אבל אחר"כ באמת נסחפתי, לא בגלל שני סיפורי אהבה הגדולים שמתוארים שם (**כן 2 ולא 1, ראלף וגוונדה בעיניי הם סיפור אהבה בפני עצמו) אלא בגלל שהספר באמת שופע בפרטים, לא מפסיק לעניין ולהפתיע, מציג דמויות אנושיות לחלוטין ולא מתיימר להציג גיבורי על. הספר מרגש אותך, מפתיע אותן, מעציב אותך וגורם לך להיות מכור.
לא קורה שבכל יום אני מרחמת על אנס נבזה וחסר אנושיות, אבל כן נפלתי בקורים שתפר קן פולט בדייקנות רבה ואפילו חיבבתי את ראלף ברגעים מסויימים.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

"אני עושה את זה למען החירות," אמר בשקט. "בעולם שבו אין חירות."


קרה לכם פעם שהרגשתי שאתם כלואים? שאין לכם דרך מילוט?
ולא אני לא מדברת על להימחץ בתור לקופאית, להיתקע חצי שעה במעלית, או כשהמנעול בשירותים בבית ספר מחליט להיתקע...
אני מדברת על להיות כלוא בלי אפשרות לצאת. מצב שבו השעות הופכות לימים והימים הופכים לשנים.....
הסיפור הזה נגע לי בכל נים בגוף ופשוט גרם לי לרעוד מרוב פחד. הוא פשוט לקח את המציאות והטיח לי אותה בפרצוף.
כי בסופו של היום - כולנו כלואים.
אנחנו מוקפים בחומות שאנחנו אפילו לא מסוגלים לראות אותם! כלא של נורמות והתנהגויות מצופות שהחברה הכתיבה לנו... והנורמות האלו היו מוכתבות עוד הרבה לפני שנולדנו, אז מי אנחנו בכלל שנמחה עליהם? אנחנו כלואים בתוך כלא מלא ברגשות, כאב, זיכרונות שאנחנו רוצים לשכוח, מחשבות שגורמות לנו לשנוא את עצמו - אנחנו כלואים בתוך עצמנו.
וכן אפשר לעזוב בית. ואפשר לעזוב משפחה. ואפשר לעזוב מדינה גם - אבל אי אפשר לעזוב את עצמך, אין לאן לברוח.

אינקרסון מציג שני עולמות מקבילים - באחד האנשים כלואים בכלא אמיתי ממנו הם לא יכולים לצאת פיזית, ובשני האנשים כלואים בתוך חומות שהם בעצם לא יכולים לראות, כלא שבו נמצאת נפשם וחירותם להיות מי שהם רוצים.
מה יותר גרוע? זה סובייקטיבי. ובתוך העולמות האלו, אנשים קטנים עם בעיות גדולות נאחזים בתקווה. התקווה לנפץ את חומות הכלא.
הספר כתוב בצורה זורמת, הדמויות מעניינות ונוגעות, הציטוטים בתחילת הספר הם רעיון מעניין, לוקח קצת זמן להיכנס לספר ולהבין מה קורה שם אבל ברגע שנכנסים כבר אי אפשר להניח את הספר מהידיים...

לפני זמן מה גיליתי על מותו של אדם יקר לליבי, שהיינו קשורים ביננו בקשרי דם. הכאב אכל אותי מבפנים. החרטה על כל הדברים שיכולתי לעשות. ואתם יודעים מה הרגשתי בתוך תוכי? הרגשתי שאני הכלא של עצמי. הייתי כלואה בתוך סערת רגשות וכאב. הרגשתי רע מזה שאני פה והוא לא כאן.
עד שלמדתי לשחרר. נתתי להכל ללכת והמשכתי הלאה.
ופרצתי מתוך הכלא של הכאב שהייתי נתונה בו.
אני עדיין אוהבת לבקר את הכלא הזה מדי פעם, לחמש דקות לשבע דקות... זה בסדר. זה אנושי, כל עוד אני זוכרת לצאת ממנו אל העולם שבחוץ. כי החיים לא עוצרים.

אירוני אבל נכון, אנחנו הסוהר של עצמו - רק אנחנו מחזיקים במפתח לפריצת הכלא בו אנחנו כלואים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
להיות בת יחידה

להיות בת יחידה

גלילה רון-פדר-עמית

יש לי קטע כזה, שקשה לי לנטוש ספר באמצע או אפילו בהתחלה. גם אם הוא לא מעניין אותי או לא זורם לי, אני בכל זאת אתעקש לנסות להמשיך ולקרוא אותו. אמא שלי תמיד אומרת לי שהחיים קצרים, ושלמה לי לבזבז זמן על ספר שאני לא רוצה לקרוא? ובאמת, מעטים הפעמים שלא סיימתי ספר - גם אלו שפחות אהבתי. במקרים קיצוניים של ספרים בלתי ניתנים לקריאה עבורי, נהגתי לדלג אל הסוף ולקרוא מה עלה בגורל הדמויות.
אבל במקרה הזה, פשוט פתחתי את הספר קראתי קצת קלטתי שהעלילה הגרועה ממשיכה ולא משתפרת לשום מקום ועזבתי אותו.

את הביקורת שלי אני אסכם במשפט:

גלילה רון פדר צוחקת על הנוער הישראלי שהיא כותבת את הספרים האלה כאילו היא אופה לחמניות, יש לי תחושה שלוקח בין שבוע לשבועיים לכתוב ספר כזה, והנוער הישראלי צוחק עליה ועל הספרים שלה כשהוא קורא אותם.
זה לפחות במקרה שלי. אז גלילה, השתוונו - תודה רבה לך על חצי שעה של צחוקים.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
חום

חום

די שולמן

אני לא יודעת מה עשיתי לאנשי הוצאות הספרים הגדולות, אבל כנראה שזה היה מספיק חמור כדי להתנקם בי ולשלוח לעברי מפולת של ספרים גרועים. אולי זה כי החזרתי ספרים לספרייה באיחור של חצי שנה? או בגלל שבטעות שפכתי קפה על הספר של אמא? בכל מקרה, כנראה שהם החליטו שנמאס להם ושהגיע הזמן לנקמה.
והו, הם נוקמים.
אז לביקורת....

האמת היא, שחום לא ספר גרוע בכלל. הרעיון שלו בעל פוטנציאל אדיר!! שנים שחיכיתי שמישהו ירים את הכפפה ויאחד בין שני תקופות.... הרעיון של מישהו שנוסע בזמן מהימים שלנו אל מאות שנים אחורה לא חדש בכלל. (דוקטור הו, אינויאשה, והעיבוד החדש לגאווה ודעה קדומה). וגם הרעיון של סיפור אהבה בין שני אנשים ששייכים לחלקי זמן שונים לא כזה חדש.
ולכן אין לי בעיה עם חוסר מקוריות, כל עוד הוא מבוצע היטב.
אבל כל הספר הוא פשוט תוצר של תכנון לא טוב.
והנה הדברים שגרמו לספר הזה להיות אכזבה גדולה ולא קריאה עבורי:
1) הדמויות נתקלות זו בזו רק אחרי 250 עמודים.. ממש לקראת הסוף. כלומר עד אז הקורא נחשף לשני סיפורים החיים שלהם מנק מבט שונות. ואין לי שום בעיה עם לקרוא קצת על החיים שלהם לפני הפגישה, אבל 250 עמודים?!??!
2) הסיפור כתוב משתי נקודות מבט שונות. אווה וסתוס. אבל אצל אווה אנחנו קוראים את זה מנק מבט אישית,ואילו אצל סתוס זה בגוף שלישי. זה לא ברור בכלל! או שהוא נותנת לנו את הנק' מבט האישיות של שתי הדמויות, או של אף אחת מהן!!!
3) העלילה של אווה ממש לא מעניינת וקצת נמרחת, אירועים חוזרים על עצמם ולפעמים זה פשוט מעצבן.
4) התיאורים של שנת 152 לספירה ממש דלים, כאילו רואים שלסופר אין קשר בכלל למקום הזה והוא נאבק עם עצמו כדי לתאר את זה.


לסיכום:
ספר בעל פוטנציאל אדיר ולא ממומש. הסופר מאבד את עצמו ממש בעמודים הראשונים, מתפתל ונמרח וחסר פואנטה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
חיים משלנו

חיים משלנו

ליאת רוטנר

טוב, אז למרות הלבטים שהיו לי - החלטתי לבסוף כן לכתוב ביקורת על הספר הזה. לפני מספר ימים נתקלתי בראיון של רוטנר עם סטימצקי. (למתעניינים שבינכם: http://www.youtube.com/watch?v=pMvlMKJhhM8)
בו היא מתארת כיצד התרגשה שביקרו את הספר שלה במילים גבוהות וכמה שהיא רגילה שהביקורות של הילדים שמגיבים על הספרים שלה הם בדרך כלל "מהמם" , "מושלם" וכאלה.
אז רוטנר, סקרתי את דפי הספרים שלך - והאמת שאותם הילדים האלה, משקיעים המון בלכתוב ביקורת על הספרים שלך (שחלקם דרך אגב לא ראויים גם לזה) - במילים פשוטות: מצטערת לאכזב אותך, הביקורת הזאת הולכת להצטרף לרשימת הילדות בעלות אוצר המילים הלוקה שמבקרות אותך כל פעם מחדש...
מתפללת עבורך שחלומותייך יתגשמו ואנשים מבוגרים עם אוצר לשון מרשים יבקרו את הספרים שלך... ועד אז - הנה אני פה.


אז את כנראה לא יודעת רוטנר, אבל במשך מעל ל-4 שנים היית לי לדמות חיקוי. כל ווריד בגופי העריץ אותך ואת הכישרון הספרותי שלך, שאותו טרחתי להלל לשווא בכל מקום.
כי האמת, שבהרבה מובנים את הגשמת את החלום של כ"כ הרבה ילדות שאוהבות לכתוב - ועל כן, אני באמת מפרגנת לך. כל הכבוד לך, להוציא ספר בגיל 15 זה אכן ראוי להערכה.

וחלק מהספרים שלך באמת היו טובים, אני לא אשקר. אבל לאחרונה אני מתקשה לעקוב אחרייך. את עולה ויורדת, עולה ויורדת - כמו השמש.
כי קיץ אחד ביחד היה סבבה לחלוטין - ומשם התרסקת יחד עם המשך הסדרה.
ואחר"כ הרמת מסך באמת היה נחמד - ושוב התרסקת כשהוצאת מעורב ירושלמי שהיה קריא בקושי ואת מלאדאר שקראתי את ההתחלה שלו ופרשתי.
ואת הגיע מבצע מלכה, ושוב התמלאתי באכזבה כלפייך. הדמויות שלך היו בנאליות, אבל עם פוטנציאל לא ממומש.
ואת נופלת בטעות שטובים ממך נפלו בה:

החזרה. את משחזרת אישיות ומערכות יחסים של דמויות, יש לך ספרים שונים שמכילים בדיוק את אותה דמות, רק עם שם אחר - ושוב גם לגבי המערכות יחסים. הדבר שהכי צרם לי היו השחזור המדויק בחיים משלנו ובקיץ אחד ביחד: שניהם הכילו מנהלים שרוב סגל המורים פשוט לא סבל אותם.
קראתי את הפרק של המנהל בקיץ וקראתי אותו בחיים משלנו, והם פשוט אותו דבר!! רק שאחד דתי והשני חילוני!

הטעות השנייה שלך, היא להמשיך סדרות שנסגרו כבר ממזמן.

קיץ אחד ביחד קיבל סוף כזה מקסים!! למה היית צריכה לקחת את איתי ולהמשיך איתו את מעורב ירושלמי??? אני מצטערת, אבל אני לא אבין את זה בחיים. הרעיון שמאחורי מעורב ירושלמי באמת טוב, אבל את יכולת לכתוב דמות חדשה... או שזה פשוט מעבר ליכולות שלך.
ועכשיו שוב פעם לקחת את איתי, והפעם לחיים משלנו.
למרות שמעורב ירושלמי קיבל אחלה של סוף!!
אני לא מבינה למה את עושה את זה כל פעם מחדש.
מעבר לכך, אני לא מבינה למה אני כל פעם קונה את הספרים שלך ונופלת מחדש.
את לא מסוגלת להמציא דמויות חדשות! העלילה שלך כל כך בנאלית! וכן, מצטערת להודיע לך - אבל אפשר לתאר כל דמות שלך בשורה וחצי!!
בחיים משלנו מתואר בפירוש "[...] עומדים להתמודד עם העצמאות" - איזה עצמאות ואיזה נעליים??? הרי בגלל שאת כל כך מתקבעת לדברים שהביאו לך הצלחה ואת מפחדת לנסות לכתוב על דברים חדשים, שוב, ה' יודע איך מצאתי את עצמי קוראת על עלילה שמרביתה מתרחשת בתוך כותלי בית ספר.


על חיים משלנו, אני לא הולכת אפילו לכתוב ביקורת.
הוא פשוט לא שווה קריאה מבחינתי.
אני את הספר הבא של רוטנר, כבר לא אקנה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
הזמן השבור

הזמן השבור

אריאלה בנקיר

אני לא אכביר במילים, אין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה.
רעיון נחמד - רק חבל שהוא ממוחזר בטירוף (לב של דיו אנשים??)
סיפור אהבה - צפוי עד כדי כאב. היא יכלה קצת להפתיע, אבל היא החליטה ללכת עד בטוח.
עלילה - נסבלת.

לא התלהבתי

לפני 13 שנים• ~דניאל~
תשוקה

תשוקה

ג'וד מורגן

"אף אחד לא צופה באישה בדרכה למותה"
זאת השורה הראשונה שהתגלתה אלי כשפתחתי את הספר בחנות הספרים. היא הייתה מספיקה, הספר נקנה.

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה בלתי מוסברת למאות ה-16,17,18.
אני נמשכת אל התקופה ואל הקסם שבה. הגינונים, ההליכות, הלבוש. הכל קוסם לי.
חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי נולדת בתקופה הזאת?
הייתי בטח אומללה. הכללים החברתיים הנוקשים, המוסכמות, הבדלי המעמדות, היחס הלא שווה לאישה. אולי בכל זאת טוב שנולדתי במאה ה- 21.

אני אנסה לתאר לכם את הסיטואציה:
יש לנו את X ו- Y. X ו - X והם מאוהבים מאוד.
אבל הם לא יכולים פשוט לנהל מערכת יחסים במסגרת שהיא לא נישואים זה יהיה לא ראוי (לאישה יצא שם לא טוב), ולכן עליהם להינשא. נשמע פשוט לא? ישנם כמה נורמות פשוטות שעליהם למלא, לא משהו רציני. ראשית, X ו- Y צריכים להיות במעמד אקונימי וחברתי שווה, שנית הם לא יכולים פשוט ללכת ולהתחתן גם אם הם אנשים בוגרים ועצמאיים. הם צריכים לקבל את האישור של ההורים שלהם. וכדאי מאוד ש- Y תעשה אחלה של רושם על ההורים. כדאי שיהיה לה את המעמד המתאים הכלכלי והחברתי המתאים ואת ההשכלה והחינוך המתאימים או שהיא יכולה ללכת לעזאזל. כי אלה הפרמטרים על פיהם Y יכולה להשיג את X. זה ממש לא משנה אם היא אישה טובת לב או אם היא אוהבת באמת ובתמים את X.

הספר כתוב לפעמים מנקודת מבט של אחת הדמויות שמדברת אלינו הקוראים, ולפעמים מנק' מבט כללית משעשעת וסרקסטית הצופה בדמויות שלנו ומתארת את העובר עליהן.
העלילה כתובה בסדר כרונולוגי - מהילדות של הדמויות עד לסופן. הספר עוקב אחרי 4 נשים (האהובות עלי הן אוגוסטה לי וליידי קרוליין לאמב) שסיפור חייהן נקשר זו לזו.

הספרים לפעמים קצת יותר מדי גדוש בפרטים, זה לפעמים קצת מייגע אבל זה שווה את זה - אני ממש נהנתי. ממליצה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
 גאולה מרצון

גאולה מרצון

יעל (תהלליה) פפר

14 שנים. 14 שנים זה בעצם כל החיים שלי, פחות שנתיים.
ב-14 שנים הספקתי לעשות כל כך הרבה. וכך גם יעל. כי 14 שנים זה בעצם חיים שלמים, פרק חיים מטורף שמכיל כ"כ הרבה.

תכירו את תהלליה הרשקוביץ. תהלליה לובשת רק בגדים ארוכים ורחבים שמטשטשים את מבנה גופה הנשי, ככה היא דואגת לכסות כל מלימטר בגופה. תהלליה נשואה, לא כדת ודין, אבל היא נשואה, לטענתה. יש לה גבר, ולא סתם גבר - גבר אלוהי ביותר, שמזכיר לה דמות תנכית חשובה עם הזקן שלו והביגוד. אה כן ולגבר שלה יש עוד 31 נשים חוץ ממנה, איתן הוא שומר על קשר זוגי יום יומי. אבל כל זה לא חשוב נכון? כל עוד יש לה אותו לעצמה, הכל בסדר. הגבר שלה כל כך חשוב, אסור שיסבול משום מחסור, ולכן היא ועוד ה-31 נשים שלו (שהן כמובן לא חשובות, כי הוא שלה.) דואגות לפרנס אותו ולספק לו את כל חשקי ליבו, כי אסור שדבר יחסך מהגבר שלה, חלילה! לתהלליה אסור להסתכל על גברים אחרים, למה? ככה, זה מה שהגבר שלה הורה לה. והיא תציית לו, הוא הרי צודק בהכל... והכל לטובתה בסופו של דבר. אסור לה ליצור קשר עין עם גברים אחרים, אסור לה אפילו להיות בקרבת גברים אחרים. גם בקרבת אחיה, היא צריכה לשבת מאחורה ולא לידו במושב האוטו. ביג דיל! למי אכפת, נכון תהלליה? חייה של תהלליה מסתכמים בניקיונות הבית, יחד עם נשותיו האחרות, וכמובן עבודה קשה ומעייפת כדי לספק את כל צורכי גואל. חיים חברתים? לאאא מי צריך אותם כשיש את גואל. משפחה?? הם לרעתה. אבא שלי רוצה להשכיב אותה לדעת גואל. אבל גואל אוהב את תהלליה, הוא אוהב אותה מאוד ולכן יש להם גם 8 ילדים (שמצטרפים ל-82 הילדים שיש לגואל מנשים אחרות.) כולם נושאים את שמו של גואל. אז נכון שהיא מגדלת אותם לבד לגמרי, מכלכלת אותם לבד לגמרי, ומתנהלת על תקן אמא חד הורית.
מבחינת תהלליה, החיים שלה הם נס אחד גדול מאותו הרגע שבו פגשה את גואל. גואל הוא הכל, ובלעדיו זה כלום. מי אני שאבקר אותה?

אני פשוט בשוק. סיימתי את הספר עם אותה בחילה שליוותה אותי במהלך כל הקריאה שלו. מין בחילה כזאת שתופסת אותך בבטן ולא עוזבת אותך.
היה לי סטריאוטיפ ברור לגבי איך צריכה להיות דמות הקורבן שתיפול לידיו של פסיכי כמו רצון, אבל יעל דאגה לנפץ את הדמות הזאת.
היה לי ברור שאישה שתיפול לידיו של חולה נפש כמו רצון, צריכה להיות אישה בעלת ביטחון עצמי נמוך, חסרת ניסיון עם גברים ויציאות, שברירית, לא עצמאית, כזאת שרק מחכה לגבר הזה שינהל את כל חייה ויכתיב לה איך לחיות.
טוב זאת לא יעל. יעל יצאה עם הרבה בחורים, היא נראת טוב והיא מודעת לכך, היא דומיננטית, עצמאית ובעלת ביטחון עצמי גבוה.
אחרי שקראתי את הספר הזה אני כבר לא מרגישה כל כך בטוחה, הוא טלטל אותי. גואל רצון היווה עבור הנשים האלה, גבר דומיננטי, שליח ה', קרן אור, איש שיודע הכל, איש נערץ, לא איש אלא מישהו על-אנושי. הוא היווה עבורן הדבר הטוב ביותר והטהור ביותר בעולם. מי מאיתנו הנשים, יכולה להרים את היד ולהגיד בלב מלא שהיא חסינה בפני שטיפת מוח כזאת?? מי מאיתנו יכולה להגיד שהיא בחיים לא תיפול שבי לדבר כזה?
בהחלט מפחיד ומעורר הרבה סימני שאלה. הספר הזה גרם לי להיות יותר חשדנית (במידה הנכונה), הוא פוצץ קצת מבועת הנאביות שלי, ובעיקר גם סיפק לי הרבה מאוד אינפורמציה על אחת הכתות המובילות בארץ ישראל, המתבססת בעיקר על שטיפת מוח ושליטה פסיכולוגית, כי הרי אף אחת מהנשים האלה לא היתה כבולה בשרשראות ברזל אל גואל. אלו היו שרשראות חזקות יותר שכבלו אותם אל גואל.

תכירו את יעל פפר. היא אישה יפה ומטופחת, יש לה שמונה ילדים אותם היא מגדלת לבד. היא מטפחת את הקריירה שלה, ועובדת קשה כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה בכבוד. יש לה חיי חברה והיא גם בקשר עם משפחתה. היא עצמאית, אינדבדואליסטית, חזקה, מאמינה בעצמה ובעיקר חסרת פשרות. היא לא אחת שתיתן לגבר, אף גבר לסובב אותה, להכתיב לה כיצד לחיות אח חייה. היא בעלת חירות.

תהלליה הרשקוביץ, יש לי רק דבר אחד להגיד לך REST IN PEACE
יעל, שיהיה בהצלחה בחיים החדשים – מאחלת לך שתמיד תיהי בעלת חירות.
אה כן ולך רצון... בהצלחה בכלא... אתה תזדקק לה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~

ביקורות נוספות על "שומרת אחותי"

שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

אני אוהב את אח שלי.
אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו.
וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים).
כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי.

אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם.
אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס.
הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה.
אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק.
למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים.
אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד.

היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'.
ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע.
דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים?

אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר.
ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה בגלל זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי.
לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים.
לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית.
אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות.

הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים.
נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם.
למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר.
הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם.
והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו.

החיים הם דבר לא צפוי.
החיים הם דבר נורא.
אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•POLLO
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

לפני כמה חודשים נתקלתי בדף הפייסבוק השכונתי במישהי שחיפשה מטפלת לתינוק בן שלושה חודשים, כולל לינה. "איזה נורא זה" חשבתי לעצמי, "אמא שאפילו בערב לא רוצה להיות עם התינוק שלה. בשביל מה אנשים כאלה עושים ילדים בכלל." כשגיליתי מה עמד מאחורי המודעה הזו התביישתי בעצמי על שכל כך מיהרתי לשפוט. מסתבר שאחותו בת השלוש (!) של התינוק אובחנה כחולה בסרטן. אז כמובן שזה נורא שתינוק קטנטן יגדל עם מטפלת זרה, אך האין זה מובן שאמו רוצה להיות עם בתה החולה?
בעולם טוב שום אדם לא היה אמור לעמוד בדילמה כזו. אבל למרבה הצער החיים מזמנים לנו מבחנים מהגיהנום.

על מצבים כאלו בדיוק מדבר "שומרת אחותי". כפי שכתבו באינספור ביקורות לפני, הספר דן במשפחה בה ילדה חולת סרטן. האח הגדול מוזנח לגמרי, האחות הקטנה הובאה לעולם כדי שתוכל לתרום מח עצם ובכלל חלקי חילוף לאחותה הגדולה. הספר קולח וכתוב היטב. פיקו מפעילה מכבש על בלוטת הדמעות. עלי מניפולציות זולות כאלה עובדות. לא הפסקתי לדמוע, היה קשה לי לקרוא אך לא יכולתי להניח את הספר מהיד. אמנם הכתיבה מלודרמטית מדי, אך הדילמה, לצערי, היא מהחיים. קל לשפוט את שרה, האם, על כך שהולידה ילדה בראש וראשונה לתרומת איברים אך איזה הורה לא היה עושה הכל כדי להציל את ילדו החולה?

אני זוכרת מקרה אמיתי שנשמע יותר בדיוני מהספר. אמא לילד עם אנמית פנקוני, מחלה גנטית חשוכת מרפא שגורמת לאינספור בעיות איומות, ובמקרים קשים מוות. כשהילד אובחן במקום להתמוטט ולהרים ידיים היא חקרה את המחלה ודירבנה רופאים בכירים מכל העולם לקדם טיפולים חדשניים. כשהבינה שתרומת מח עצם תציל את חיו של הילד ואפילו תמגר את המחלה היא החליטה להוליד ילד נוסף שישמש תורם. זה היה מירוץ נגד השעון, יותר דמיוני ממה שמתארת פיקו – מצבו של הילד החולה הלך והדרדר, וההריון המיוחל עדיין לא הסתיים. כשנולדה האחות התורמת היא היתה במשקל נמוך מכדי לתרום מח עצם. תרומת דם טבורי לא הועילה. האח החולה גסס. האם עמדה בפני דילמה נוראית – לאשר תרומת מח עצם ולסכן את בתה התינוקת או להניח לבנה למות? איך אפשר להכריע? במציאות האם לקחה את הסיכון וסוף הסיפור טוב כמו באופרת סבון. הילד הבריא, התינוקת שרדה את התרומה, וכיום שני הילדים בריאים לחלוטין. האם היתה לה הזכות? באופן פילוסופי אין לי תשובה. אני פשוט יודעת שאני מעריצה אותה על החוסן הנפשי ועל היכולת שלה להזיז הרים כדי להבריא את בנה.

אני מבינה את הביקורת על שרה. כמו שכותבת אנג'ל בביקורתה המעולה "זה לא נתפס. לתת לעובר לשוטט תשעה חודשים ברחם שלך ולא לחשוב על שם אפשרי, לא לתהות על המראה שלו או על מי שהוא יהיה - כי כל מה שתראה יהיה דם בתרומות ומוח עצם." אני יכולה לסנגר מנסיוני האישי הדל, ממקרה שלשמחתי נופל בהרבה מהדילמות שמעלה פיקו. כשבתי הגדולה אובחנה כחולה בסוכרת נעורים ואושפזה הייתי בתחילת הריון עם הקטנה. בשמירת הריון ליתר דיוק. הרופא אסר עלי להיות עם בתי בבית החולים. הוא טען שאני מסכנת את העובר שלי, ושהגדולה יכולה להיות בבית החולים עם אביה. לא חשבתי לרגע לשמוע בקולו. הייתי בבית החולים, הרמתי אותה, עליתי וירדתי במדרגות למרפאה. הכל. ולא חשבתי על הקטנה ועל המראה שלה ועל מי שהיא תהיה. חשבתי רק על הגדולה שצריכה אותי ולא יכולתי להכיל כלום מעבר לזה. למזלי גם כאן היה סוף טוב וההריון החזיק והקטנה המקסימה שלי נולדה בזמן. אבל זה היה יכול להיות אחרת.

מאז שהגדולה חלתה אני פעילה בכל מני אגודות שלא קשורות בהכרח בסוכרת. הכרתי הורים לילדים עם כל מני תסמונות שלא ידעתי על קיומן. ומה שראיתי הוא שברוב המקרים כשיש ילד אחד חולה במחלה קשה כמעט בלתי אפשרי שלא להזניח את שאר הילדים. זה מאוד עצוב ולא הוגן, אבל זה מה שיש. ההורים כל כך מותשים ומלאים בצרכיו של הילד החולה עד שרצונותיו "הרגילים" של ילד בריא נדמים אנוכיים וזניחים. " 'אחותך חולה מאוד.' אני אומרת בקול נעדר כל הבעה. 'אני מצטערת אם זה מפריע לתור שלך לרופא השיניים או לתוכנית שלך ללכת לקנות נעלי התעמלות. אבל הדברים האלה ממש לא נמצאים כרגע בראש סדר העדיפויות. נראה שבתור ילד בן עשר, אתה יכול לגלות מספיק בגרות ולהבין שהעולם כולו לא תמיד סובב סביבך' ." קראתי ובכיתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על קטנתי. גם כשהיתה בת שבוע והיתה באמצע האוכל העברתי אותה לא אחת לעגלה כי לאחותה היה נדמה שהסוכר נמוך. סדר העדיפות היה חד משמעי, לפי עדיפות רפואית ולא לפי גיל. לא הייתי עושה היום אחרת, אבל זה עדיין עצוב. לא יודעת אם זה קשור אבל לקטנה שלי יש עמוד שידרה מברזל, קסם אישי אינסופי, והיא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה.

מה אני בעצם רוצה לומר בכל הביקורת המבולבלת הזו? שהחיים לא הוגנים. שהספר אמנם רחוק מלהיות מופת מבחינה ספרותית, אך מעלה דילמות חשובות וקשות. את סוף הספר לא אהבתי (אמנע מספויילרים). מצד שני אני לא יודעת אם יש סוף ראוי לסיפור כזה. שלא נדע.

לפני 12 שנים•בלו-בלו
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

סוף סוף ספר שאמור לשבור לי את הלב, ובאמת מצליח לשבור לי אותו.
אחרי שרשרת ארוכה של אכזבות מספרים דוגמת 'אשמת הכוכבים', '13 סיבות', ו-'חייבים לדבר על קווין', שנכנסו לרשימת הקריאה שלי ובמלוא חוצפתם גם עקפו כמה ספרים בדרך, רק בגלל כמה אנשים שאמרו לי 'קח, קח תקרא, זה יגרום לך לבכות' (אבל בפועל זה לא קרה, והעיניים שלי נשארו יבשות מתמיד), אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אמצא ספר שיגרום לי לבכות. ספר כזה שלא אפסיק לחפור לכם עליו פה באתר (ושהוא לא הארי פוטר). הגיע הזמן שארגיש בדיוק את מה שאחרים מרגישים כשהם קוראים ספרים כאלו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------

אנה נולדה בגלל אסון. אנה נולדה מתוך ייאוש. אנה לא נולדה כמו כל התינוקות, ככה סתם, מאהבה. אנה נולדה מתוך לית ברירה. אנה נולדה רק בגלל שקייט, אחותה הגדולה, חלתה. אנה נולדה כי קייט אחותה אובחנה כחולה בלוקמיה (סרטן הדם) וכדי שתשרוד, הוריה, שרה ובריאן, צריכים למצוא תורם. הבעיה היא שלקיחת תרומה מאדם שהוא לא בן משפחה, הוא סיכון גדול יותר מלקחת תרומה מאדם שהוא כן. האח, ג'סי, מסיבות כלשהן לא יכול לתרום. ההורים נמצאים בדילמה קשה מכל. 'מה לעשות?' הם שואלים בקול גדול. 'מה לעשות?' הם שואלים גם בלחש.
כשהמוות נמצא כה קרוב לקייט, ההורים מחליטים לעשות צעד וללדת את אנה בכדי שתשמש כתורמת של קייט ותציל את חייה.
אנה נולדת. וכמו שהיא נולדה מתוך אסון, חייה נראים כמו אסון: אמנם התרומה של אנה והניתוח הראשוני של קייט, נחלו הצלחה, אבל מסתבר שקייט לא הבריאה לגמרי. בגיל 5, כשכבר היה נראה ששום דבר רע לא יכול לקרות, קייט חולה שוב. ואם קייט חולה שוב, אז גם אנה תורמת שוב.
שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.
מאופן חד פעמי, זה הפך להיות אופן רב פעמי. אנה, שהיא בסך הכל ילדה קטנה שאמורה, כמו כל ילדה אחרת בגילה, לחוות ילדות רגילה, (שזה אומר לחגוג במסיבה, לגלוש במגלשה ולשיר שירי ילדים ועוד כל מני דברים שילדים עושים), נאלצת להיות כבולה למשפחתה (ובעיקר לאחותה) ועד לזמן לא ידוע, לשמש כתורמת, שזה אומר בעיקר לנסוע במהירות שיא לבית החולים בכל פעם שקייט מתלוננת על כאבים, ולהיות מוכנה לכך שבכל שנייה זה יכול לקרות.
אמנם יכול להיות שמדי פעם באמת יוצא לה להרגיש קצת כמו 'ילדה רגילה' ולחגוג במסיבה ולגלוש במגלשה ולשיר שיר ילדים ועוד כמה דברים שילדים עושים (וזה כנראה מה שקורה. הרי לא ציפיתם שהיא תהיה כל היום, 24 שעות ביממה, בבית חולים עם אחותה, נכון?), אבל רוב הזמן היא ככה. אני לא איזה מומחה לילדים, אבל כל אחד אמור לדעת שכמה דקות בשבוע להרגיש כמו ילדה, זה לא מספיק בשביל שזה ייחשב 'התפתחות תיקנית'.
אנה היא ילדה בריאה, אבל חייה הם חיים של ילדה חולה.
ושום דבר מזה גם לא מפסיק כשהיא מגיעה לגיל 13. ובגיל 13, בשיא של גיל ההתבגרות, היא בוחרת לשבור את השתיקה. היא חושבת שזהו זה, די כבר, נמאס. היא לא רוצה שהוריה יתייחסו אליה כאל חפץ. היא אמנם אוהבת את אחותה אנה וכל כך רוצה שהיא תחיה, אבל גם לה מגיע לדבר. גם אליה מגיעה התייחסות. מצב קשה ככל שיהיה, היא גם בן אדם, בדיוק כמו קייט.
היא הולכת רחוק. רחוק מדי. היא בוחרת להעיד נגד הוריה בבית המשפט. היא מוצאת לעצמה עורך דין בשם 'קמבל אלכסנדר', ומעידה.
בית המשפט הוא המקום המרכזי בסיפור. בית המשפט הוא מקום שממנו עולות שתי שאלות עיקריות: הראשונה היא 'מי צודק?', והשנייה היא 'מי לא צודק?'
בית המשפט הופך להיות מוקד גדול מאוד למהומות.
ובתוך כל המהומה והרעש של בית המשפט, יושבת שם גם נערה אחת בת 13. לנערה הזאת קוראים אנה.
אנה תרמה את כל כולה מיום היוולדה כדי שקייט תישאר בחיים. עכשיו הגיע תורם של הוריה לתרום לה את כל כולם כדי שהיא תרגיש שאוהבים אותה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

למרות כל ההבדלים שיש לדעתי בין הספרים 'אשמת הכוכבים' ו'שומרת אחותי' (ויש הבדלים גדולים), יש בכל זאת משהו שמשותף לשניהם: שניהם רבי-מכר מאוד מוכרים, אהובים ומדוברים (במיוחד בקרב בני הנוער).
אני לא יודע מה איתכם, אבל תמיד כשהרבה אנשים חופרים לי כל הזמן על איזה ספר מסויים (ולא רק ספר. זה יכול להיות גם שיר, כמו 'דרך השלום' של פאר טסי לדוגמא), אז קצת מתחיל לרדת לי החשק ממנו. ולא רק החשק, אלא שבנוסף גם נדמה שהאיכות של אותו ספר, יורדת.
וכך גם במקרה של שניהם: גם כשקראתי את 'אשמת הכוכבים' וגם כשקראתי את 'שומרת אחותי', הייתה לי הרגשה כאילו מנסים לרגש אותי בכוח. כאילו רוצים שאני אתחיל לבכות, כמו כולם.
'אשמת הכוכבים' לא הצליח בזה. לעומתו, 'שומרת אחותי' דווקא כן.
וזה לדעתי כל ההבדל.
ב'שומרת אחותי' הצלחתי להרגיש את הסרטן. ב'שומרת אחותי' הצלחתי להרגיש את צינורות האינפוזיה שמחוברים לך לכל מני מקומות בגוף. ב'שומרת אחותי', הצלחתי להרגיש את חדר הרפואה המלא בחיידקים ובמחלות וגם בריח של כימיה. אבל ב'אשמת הכוכבים', לא.
תסלחו לי בבקשה מעריצי 'אשמת הכוכבים', אבל כשקראתי את 'אשמת הכוכבים', הרגשתי בעיקר כאילו אני קורא איזו פארודיה מוזרה על הסרטן. פארודיה חסרת פואנטה לגמרי.
יכול להיות שזה פשוט עניין של טעם אישי, אבל כאן, ב'שומרת אחותי', בניגוד ל'אשמת הכוכבים', הרגשתי שזה אמיתי. ממש ממש אמיתי. הכי אמיתי וכנה שיש. הצלחתי להרגיש בבירור את הכאב שהאנשים החולים עוברים מדי יום (וגם את הכאב שעוברים האנשים הבריאים) והצלחתי להרגיש את הדבר שהכי צריכים להרגיש: רגש.

------------------------------------------------------------------------------------------------

הסיפור מסופר דרך נקודת מבטם של מספר דמויות שלהן תפקיד חשוב בסיפור:
אנה, שנתקלת מדי יום ביומו במבוגרים ששולטים בחייה ולפעמים אף מחליטים עבורה החלטות קלות מבלי לשאול אותה דבר.
שרה, אמה של אנה, שאהבתה אל בתה החולה, קייט, כל כך עזה וכל כך גדולה עד שלפעמים היא שוכחת להעניק את אותה אהבה גם לשאר ילדיה.
ג'סי, אחיה של אנה, שמרגיש לעתים בדיוק כמו אנה, בודד ועצוב , אבל בניגוד אליה, הוא מתמודד עם הבעיה בעזרת סיגריות, אלכוהול, גניבת מכוניות ושריפתם.
בריאן, אביה של אנה, שמנסה להרגיע את הרוחות ולשפר קצת את המצב בבית וגם מחוצה לו, בערך כמו שהוא מכבה את השריפות שפורצות ברחבי העיר ומציל את האנשים מתוך הבתים.
קמבל, עורך דינה של אנה, שלא מוותר והולך בשבילה עד הסוף, אך לפעמים לא מצליח לשים לב לדברים שקורים מסביבו, ולחשדות נגדו שהוא עושה את כל מה שהוא עושה, רק בשביל הרווח האישי שלו.
ג'וליה, האפוטרופסית לתביעה של אנה, שיוצרת קשרים עם אנה ומשפחתה.
וקייט, אחותה של אנה, שחולה בלוקמיה ושכל הסיפור הזה התחיל בעיקר בגללה.

ועכשיו, כמילות סיום וסיכום, אני רוצה להגיד את המשפט המוכר והמפורסם מהביקורות שכתבו אחרים על הספר 'אשמת הכוכבים': זה לא ספר סרטן.
טוב, לא רק. זהו בעיקר סיפור על משפחה במשבר, על יחסים בין אנשים, על הבחירות שאנו נאלצים לעשות מדי יום ועל המחיר שאנחנו משלמים עבור אותן בחירות.

------------------------------------------------------------------------------------------------

"השם האמיתי של אנה הוא אנדרומדה. הוא רשום בתעודת הלידה שלה. קבוצת הכוכבים שהיא נקראת על שמה מספרת את סיפורה של נסיכה שנכבלה בשלשלאות לסלע, כדי שתשמש קורבן למפלצת ים. זה היה עונש לאמה קסיופיאה, על שהתברברה ביופייה באוזני פוסידון. פרסיאוס, שהתעופף בקרבת מקום, התאהב באנדרומדה והציל אותה. בשמים היא מצוירת כשזרועותיה מתוחות וכפות ידיה כבולות."

--------------------------------------------------------------------------------------------------

אח, כמה נפלא זה שספר גורם לך לבכות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

מה אתה צריך לתת לילד? חום, אהבה. תשומת לב גם כן, מן הסתם. זה מובן מאליו.
ילדים צריכים להיות מרוצים, מאושרים. אם יקרה משהו שיתסכל אותם, לאחר הם יבליגו ויחזרו להיות שמחים.
העיקר שיחזרו להיות שמחים.
אם תתחשבו במשפטים הקודמים כנכונים, אז תמצאו את משפחת פיצג'רלד כחריגה.
יש שם שלושה ילדים בלתי מרוצים; אנה, בת הזקונים – 13 - שרואים אותה רק כשמבקשים ממנה משהו (במקרה שלנו, תרומות לקייט, אחותה). ואח הבכור למשפחה, ג'סי – 18 - שנעלם מהעיניים של ההורים שלו ממזמן, בלתי נראה. הילד שבשלב מסוים עבר לגור במחסן מעל לחנייה כדי להפסיק להרגיש כמו רוח רפאים. בנוסף, הפך לעבריין במשרה חלקית וזרק בקבוקי תבערה למבנים ריקים. אירוני משהו אם מתחשבים בעובדה שאבא שלו הוא כבאי.
ואם אתם שואלים מה עם הילדה השלישית, אבשר לכם ששמה קייט - 16 - ושהיא חולה בלוקמיה – סרטן, במצב סופני למדיי, יותר מעשור שלם.
אבל לא רק הילדים לא מאושרים במשפחת פיצג'רלד.
האם, שרה, מוצאת את הילדה הקורסת במרכז עולמה. כתחילתו, וסופו. היא איבדה את שארית חייה כאשר שנים לפני העלילה היא התפטרה מעבודתה כעורכת דין ופסקה לטפל בילדה הבכור – ובהמשך גם בבת הזקונים שלה - כאשר בתה אובחנה כחולת סרטן.
האב, בריאן, כבאי שמחמת עבודה לא נמצא רבות בבית, צריך לאסוף את החתיכות ולהפוך אותן למשפחה שלמה.

ג'ודי פיקו רוקמת עלילה לא קלה - ילדה שנולדה למימוש אינטרסים, שגדלה מתרומה למשנה והייתה תורמת מידית מבחינת הוריה עוד מהרגע שנולדה.
יום אחד, נראה שפתאום, באמצע החיים, היא מחליטה לקום ולמחות מנגד, לתבוע את הוריה בשביל זכויות על גופה; להפסיק להיות בובה על חוטים.

זה לא נתפס. לתת לעובר לשוטט תשעה חודשים ברחם שלך ולא לחשוב על שם אפשרי, לא לתהות על המראה שלו או על מי שהוא יהיה - כי כל מה שתראה יהיה דם בתרומות ומוח עצם.
אפשר לנסות, לנסות לחשוב על אחים, ילדים, הורים, מי שזה לא יהיה. להציב אותו בדמיון ולנסות לפרק אותו לגורמים. להתעלם מהשם, מהאופי, מהעובדה שהוא חיי ונושם, לראות מול העיניים רק מה הוא יכול לתרום. אני בספק אם מישהו יצליח.
איך אפשר ליצור תינוק כדי שיהיה בובה על חוטים שתשמש להתרמות קבועות?

להיות מנוצל זאת הרגשה נוראה.
נראה שאת כל העולם נצלו, כל אדם ואדם. אני בספק אם יש אדם שלא נצלו לטובה כזאת או אחרת; בין אם זו היפהפייה שמסריחה מאלכוהול, עם המוח הזעיר בבר, או התמימה הזאת שמציירת יפה, או האדם ההוא שרוצה עבודה.
להיות מנוצל זה אומר שאתה האחרון שדעתו נחשבת, הראשון שהצעד שלו ישפיע על כל "המשחק”. האדם שכדאי לו לקבל קצת עצמאות ושכל כדי לדעת להתנגד, ולדעת לעמוד על זה, כי להיות מנוצל זה לא נעים.
כמה זמן כבר אפשר להיות מנוצל? זאת שאלה טובה. מסתבר ששלוש עשרה שנה.
איך אתה מרגיש כשאתה מנצל מישהו? שום דבר שלא בסדר, מסתבר.
שרה היא דמות קשה. דמות קשה לחלוטין. אם כי אנושית להחריד. שרה היא ה"מנצלת". אם כי היא לא מרגישה ככה, היא לא חושבת ככה בכלל.
כמו שאמרתי, היא האם במשפחת פיצג'רלד. בתה של אנה, ושל קייט.
יש לשרה נטייה לכפות את הדעות שלה על הכלל. “אם אני חושבת ככה, ככה מן הסתם גם היא חושבת", זאת ההשקפה שלה.
החשיבה שלה מאוד... אני חושבת שהיא מאוד שטוחה. היא חושבת במישור אחד ויחיד, אחיד ורדוד, ולא מסתכלת על הצד השני. יש לה נטיות לתת לרגשות שלה להשתלט על הכל, עד כדי כך כשבחמת זעם היא סטרה לילדה בת שלוש עשרה, עד כדי כך שאמרה את המשפט בספר הזה, שלא נעלם מראשי, ומכל הספר הזה, הוא הכי חרוט בזיכרוני.
"תפסיקי להתנהג כמו בת חמש!”
לא, המשפט הזה זה לא העיקר. מי שהיא אמרה לה אותו היא העיקר; אנה בת החמש. זה היה בין המשפטים הכי נוראיים בספר.
יש לשרה נטייה לא להצליח לפצל את המחשבות שלה לשלושה ילדים. כשאחד הילדים במצוקה, אני מבינה שזה איכשהו מובן. אבל המצוקה התמידית תמיד קיימת, וצריך ללמוד לשרוד. זה הרגע בו החשיבה השקולה שלה הייתה צריכה להתעורר ולסמן בתמרורי אזהרה את האזור. התעלמות מילדים אחרים היא לא פתרון. לשבת על הספה בזמן שהילד שלך צריך ללכת לרופא השיניים זה לא פתרון.
”אחותך חולה מאוד.” אני אומרת בקול נעדר כל הבעה. “אני מצטערת אם זה מפריע לתור שלך לרופא השיניים או לתוכנית שלך ללכת לקנות נעלי התעמלות. אבל הדברים האלה ממש לא נמצאים כרגע בראש סדר העדיפויות. נראה שבתור ילד בן עשר, אתה יכול לגלות מספיק בגרות ולהבין שהעולם כולו לא תמיד סובב סביבך.”
ג'סי משקיף מבעד לחלון. בחוץ קייט מכופפת ענף של עץ אלון כדי ללמד את אנה איך מטפסים. “כן, נכון, היא חולה,” הוא אומר. “למה שאת לא תגלי בגרות? למה שאת לא תביני שהעולם לא סובב סביבה?”
לראשונה בחיי אני מתחילה להבין מה יכול להביא הורה להכות את ילדו. זה קורה מפני שלפעמים אתה מביט לתוך עיניהם ורואה בבואה של עצמך שהיית מעדיף לא לראות. ג'סי עולה בריצה לקומה השנייה וטורק את דלת חדרו.
[הפוגה של מחשבות במהלכה היא עולה אל חדרו הנעול]
"אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה להתנצל.”
יש איזו המולה מעברה השני של הדלת, ואז היא נפתחת בתנופה, פיו של ג'סי מכוסה בדם, כמו שפתון של ערפד. חתיכות של חוטי תיל בולטות מתוכו כמו סיכות של תופרת. אני מבחינה במזלג שבידו, ומסינה שהשתמש בו כדי לתלוש את הסמכים משיניו. “עכשיו לא תצטרכי יותר לקחת אותי לשום מקום.” הוא אומר
בשלב מסוים צריך להתבגר, במוקדם או מאוחר. כשמתבגרים מוקדם, זה או בגלל מהפך, או בגלל דברים שאף פעם לא היו לך ותמיד היית צריך. שרה מזניחה את ילדיה וגורמת לילדתה בת השלוש עשרה לפנות לעורך דין, אם כי אולי במקרה בו הייתה האם מתייחסת יותר אל בתה, אני בספק שזה היה קורה מלכתחילה.

אני רוצה להתמקד בסרט, שהייתי חייבת לראות אחרי שסיימתי את הספר. אמא שלי טענה שהוא "מעלף" "מדהים" "מעולה" ראיתי מתוכו רק 25 דקות ולא טרחתי לראות יותר; הוא מציג בצורה שונה לחלוטין את המשפחה. מאוחדת הרבה יותר. ממה שראיתי ג'סי הוא לא ג'סי. אנה לא פסימית ושקטה, היא חיובית וקוראת בשמחה דברים, ותוך רגע הפנים שלה מחמירות. זה יוצא ככה - “ראיתי את הפרסומת שלך! 'אני קמבל ואני אעזור לכם בתיק שלכם!' - באתי לתבוע את ההורים שלי”. קמבל זקן מידי, לבבי מידי, מסכים מהר מידי. העיקרון הבסיסי של התביעה נשאר. אבל שם זה באמת מפתיע ולא הגיוני. הרי האמא אוהבת, מחממת (ספויילר קצר וחשוב: אני מודעת לעובדה שאנה תבעה את הוריה בזכות אחותה, אבל בסופו של דבר, אחותה גרמה לה לעשות רק עוד צעד אחד. סוף ספויילר). בכל מקרה, אני לא ממליצה לראות את הסרט במקרה ותהיתם אם כן או לא. עיוות מוזר לחלוטין של הספר הזה.

הספר הזה יפהפה, נוגע, כואב ומאוד קשה. הוא עוסק בנושא שאני חוששת שמפחדים לעסוק בו. הוא כתוב בכתיבה טובה ורהוטה. הלוואי שהייתי מגיעה להישגים של ג'ודי פיקו. ובאמת, יש לה משהו (אגב, היא יהודייה (-: ממש כיף להתגאות בעם שלנו אחרי זה).
אז כל מה שיש לי לומר זה שהוא ספר נהדר. כתוב טוב ומבוצע טוב, ואני לא אתחרט לגלוש לעוד ספרים של ג'ודי פיקו.
ושאני מקווה שדבר כזה לא יקרה לי. לא עכשיו ולא אף פעם.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

וואו, הייתי צריכה לקרוא את הספר ממזמן. אבל טוב מאוחר מאף פעם. הספר המדובר הוא שומרת אחותי.

תקציר בכמה מילים:
הסיפור מספר על נערה בת 13 שנולדה, כדי לשמש תורמת לאחותה. כשהיא מגיעה לגיל 13, וכשהיא מחליטה לתבוע את הוריה.

הדמויות:
הסיפור מתרחש מנקודת מבט של כל הדמויות המרכזיות. כך שכל יום אחנו רואים מנקודת מבט אחרת. האמת שבדרך כלל אני לא מתחברת לקונספט, כי זה מבלבל אותי ואני אף פעם לא מבינה איזה דמות אני קוראת. אבל בספר הזה המעברים בין הדמויות מאוד ברורים. לכל דמות יש את המאפיינים שלה, כך שגם אם אתה לא קורא את הכותרת עם השם בכל פרק, תוכל להבין במי מדובר (כמובן שרק אחרי שתיכנס לזה)

הדמות האהובה עליי היתה העורך דין, קמבל אלכסנדר וכמובן שהוא בא ביחד עם ג'דג', הכלב נחייה. אני לא יודעת להסביר למה כל כך אהבתי אותו, אבל זה היה המצב.

הכתיבה:
הכתיבה הייתה סוחפת. כבר תקופה שאני קוראת ספרים ומנסה להשאב לכתיבה שלהם ולא עובד לי. כבר תקופה שאני מנסה לסיים ספרים וזה לא עובד לי. את הספר הזה, לא קראתי, בלעתי אותו. ספר שלא כתוב טוב, לא יצליח לסחוף אותי. לא משנה כמה הרעיון והפוטנציאל מרשים.

הסוף:
זה לא ספויילר, אל תדאגו. אבל רק אמירה כללית הסוף גרוע ברמות. בואו נגיד שאם הייתי הסופרת לא הייתי מסיימת ככה.

אבל בשורה תחתונה הייתי ממליצה לקרוא את הספר הזה.

לפני שנה•
★★★★★
•גאולה
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל אחד היה מניח חבילה עם כל התכונות שלו, חיצוניות ופנימיות, על השולחן להחלפה, בסוף כולם היו לוקחים את החבילות של עצמם.
כי למה שאני ארצה להיות ילדה יפהפייה ויתומה?
למה שארצה להיות בחור מקובל שמכור לסמים?
או מדען גאון עם מאניה דפרסיה?
בסוף, תמיד יש יותר גרוע ממך.

אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי לספר הזה, והאמת שגם לא ממש אכפת לי. פשוט הוצאתי אותו מהמדף, בידיעה שאין לו סוף טוב, או התחלה טובה, או אמצע טוב. אבל בכל זאת, הוא פשוט...
תדמיינו כאילו הוציאו את הלב שלכם מהמקום וקיווצ'צ'ו אותו קצת ועשו לו קצת חורים ואז תקעו אותו בחזרה. וזה מה שהרגשתי מהספר הזה.
שהוא כזה מעצבן, ונורא, ומצחיק, ושנון. ואני שונאת אותו ואוהבת אותו.

אני לא בטוחה אם אני יכולה לשפוט את האם, שרה פיצג'רלד, או לא.
אמנם מצד אחד, כן, היא זונחת כמעט לגמרי את שני הילדים האחרים שלה.

"אז בבוקר של חג המולד ההורים שלי מגיעים לשכנים בשביל לאסוף אותי. הם נראים זוועה, שניהם, אבל כשהם מביאים אותי הביתה, יש מתנות מתחת לעץ. אני נורא מתרגש, ואז אני מגלה מתנה שהשם שלי רשום עליה, ומתברר שזו מכונית עם קפיץ נמתח- אחלה מתנה בשביל ילד בן שלוש, אבל לא בשבילי, ובמקרה ידעתי שהיא הייתה במבצע בחנות המתנות של בית החולים. לכי תביני."

"יש לך מושג מי זו שרה טוטינג? היא השוערת בנבחרת אמריקה. ואני לא אזכה לפגוש רק אותה, אני אזכה לשמוע ממנה מה אני עושה לא נכון. המאמן השיג לי מלגה מלאה, כך שלא תצטרכו לשלם אפילו אגורה.."
"חמודה" אני אומרת בזהירות. "את לא יכולה לעשות את זה."
"אבל זה לא עכשיו או משהו. זה רק בקיץ הבא."
ואולי אז קייט כבר לא תהיה בחיים.

ואלה רק דוגמאות קלות לגמרי להזנחה מצד האמא.
מצד שני, קשה להאשים את שרה על הצורך שלה לשמור על הבת שלה בחיים, גם אם המשמעות היא לסכן את השנייה. קשה לשפוט אותה על כך ששמה את קייט במרכז עולמה, והשאירה את שאר הדברים להתמוטט מאחוריה.
אז לא, אני לא יכולה לכעוס עליה. להיפך. מדהים כמה שהיא חזקה.

הדמויות בספר הזה מאוד עמוקות, אנושיות, מפתיעות. הן לא מושלמות. המניעים שלהן אף פעם, אבל אף פעם לא טהורים. הן אנוכיות, הן לא יודעות לפעול בשיקול דעת, והן פוגעות באנשים שהן אוהבות. אבל זה מה שהופך אותן למיוחדות, ושלמות, ויפהפיות.

כמה מילים לגבי הסרט: התחלתי לראות אותו קצת אחרי שסיימתי את הספר. הוא לא רע, אבל הדמויות רכות מדי, מושלמות מדי. אפילו ג'סי, שאמור להיות קצת פסיכי, מתנהג כמו ילד טוב. קמבל, שמקבל את התיק של אנה רק בשביל להוסיף אותו לרשימת ניצחונותיו נעשה ידידותי מדי. אנה מתנהגת כמו ילדה רגילה וחייכנית בת 13 ולא כמו ילדה רצינית ושנונה שרוצה לתבוע את ההורים שלה. ג'וליה אפילו לא מופיעה. זה פשוט לא מסתדר.

אני חושבת שהחבילות של אנה, או של קייט, או שרה, של כולן היו נשארות כמה זמן על שולחן ההחלפות.
כי מי היה רוצה להיות ילדה שנועדה לתרום איברים לאחותה?
או ילדה חולת סרטן סופני?
או אמא של ילדה חולת סרטן סופני?
אבל יש שם גם כל כך הרבה יופי, והרבה מעבר לזה בכל דמות. אז אני מקווה שבסוף.. אולי גם הן ייקחו את החבילות שלהן בחזרה. למרות שמגיע להן יותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•fairy tale
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

ניגשתי ל"שומרת אחותי" עם ציפיות גבוהות. ג'ודי פיקו היא הרי אמנית הדיסקציה של הנפש האנושית, והפתיחה של הספר אכן הבטיחה מסע בלתי נשכח. ב-150 העמודים הראשונים מצאתי את עצמי בתוך מערבולת רגשית נדירה; כל כמה עמודים פיקו הצליחה לטלטל את עולמי, לגרום לי להחליף צדדים ולהזדהות עם דמות אחרת. רגע אחד הלב יוצא אל אנה והזעקה שלה לאוטונומיה, ורגע לאחר מכן, כשנחשף הסבל המצטבר של קייט, המצפן המוסרי מתהפך והכעס על "האגואיזם" של אנה משתלט. זו הייתה כתיבה במיטבה – חדה, כואבת ומעוררת מחשבה.
אלא שככל שהעלילה התקדמה, הקסם התחלף בתחושת מיצוי מעיקה. פיקו, בנטייתה הידועה למרוח את הדילמה עד דק, החלה לדרוך במקום. המסרים חזרו על עצמם, הזיכרונות מהעבר הפסיקו לשפוך אור חדש, והנוסחה המוכרת של "הורים חלוקים" (שמוכרת מספרים אחרים שלה כמו "זהירות שביר") החלה לחרוק. שרה האם הפכה לדמות כמעט חד-ממדית, "שור שרואה בגד אדום", שבמלחמה הסיזיפית שלה על חיי בתה אחת, הפסיקה לראות את שני ילדיה האחרים כבני אדם חיים ונושמים.
הטרגדיה האמיתית בספר היא השקיפות. קייט, שהיא לכאורה מרכז העלילה, נותרת דמות פסיבית שקולה כמעט ולא נשמע. ואנה, שנלחמה כל כך כדי להיות "ישות בפני עצמה" ולא רק הערת שוליים רפואית לאחותה, מגלה שבלעדי קייט היא אינה יודעת מי היא. המשפט שלה – שהיא מבינה מי היא רק כשהיא ליד אחותה בבית החולים – הוא אולי הרגע העצוב והמדויק ביותר בספר.
אולם, הנפילה הגדולה ביותר היא הסיום. פיקו בחרה במוצא הקל והמניפולטיבי ביותר: להרוג את הגיבורה במוות מקרי ושרירותי רגע אחרי שהושג הקלוז'ר המשפטי. הטוויסט הזה לא רק צפוי עבור מי שמכירה את סגנונה, הוא פשוט מרגיז. הוא מייתר את כל המאבק המוסרי שתפס ספר שלם. אנה מעולם לא זכתה לבחור באמת; גם במוות שלה היא נשארה "ערכת חלפים", כשההחלטה על גופה נלקחה ממנה שוב על ידי הגורל והסופרת.
בשורה התחתונה: ספר שהתחיל כיהלום מלוטש ומטלטל, אך איבד את דרכו לטובת מריחה עלילתית וסיום מניפולטיבי שמעיד על עצלנות ספרותית. 3 כוכבים על פתיחה מופלאה ודילמה עוצמתית, שנרמסו תחת מכבש של נוסחתיות יתר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•ליליאן די
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

ספר טוב, בהחלט.
כתיבה טובה, בהחלט.
גיבורים שהם אנשים טוביםף ובעיקר גיבורות שהם נשים ובנות טובות.
נוגע ללב? כן. מטלטל במקצת? כן. מציף דילמות של ממש? כן.
אז למה, אבל למה באמת, אחרי שאני קמה מהספרים של ג'ודי פיקו ההרגשה שלי כבדה כזו?

לקרוא אני קוראת בעיקר כדי להרגיש טוב, לצחוק מספר זה להרגיש טוב, גם קתרזיס זה להרגיש טוב, וגם פורקן של דמעות זה להרגיש טוב.
אבל משהו בספרים של פיקו מוציא אותה כבדה. 5 קילו וחצי שערל יותר ממה שהתחתי, וזה לא הוופלים שנגסתי תוך כדי.
אז אולי זו רק אני.
אבל אולי לא.
קחו את זה בחשבון.

לפני שנה•
★★★★★
•מירי הופמן
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

ספר שגורם לדריכות לקראת הבאות. 
נערה שהורותה במבחנה ויעודה מראש נקבע: היא תהיה חלקי החילוף לאחותה חולת הסרטן.  
כילדה, לא היה לאנה מה לומר על כך, אך עם הגיעה לגיל 13, החליטה לתבוע את הוריה ולדרוש זכות על גופה. תביעה בה היא זכתה משפטית.
לבסוף, איבריה של אנה מושתלים באחותה בדרך שלא היא בחרה... (הזהירו מפני ספויילרים, אז נמנעת מלפרט...).
פיקו מייצרת כאן לא מעט שאלות מוסריות, הקשורות בין אנה להוריה, לאחותה קייט החולה, ואף לאחיה הגדול שכבר לא סופרים אותו, והוא חש נטוש ועזוב,
וכמובן , אנה עם עצמה: איזו תחושה זו שנולדת להיות כלי שרת, ולא כישות עם זכות קיום משל עצמה?
מדברים היום על "ילד הורי" - איזו אחריות עצומה הטילו ההורים על אנה, להיות למעשה החמצן לחייה של אחותה,
איזו משקולת הנחיתו על כתפיה הרכות...
אני מוצאת את הספר מטלטל מבחינה פסיכולוגית ואנושית, ועם זאת מעורר חמלה (לא רחמים).

לפני 3 שנים•טנא
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“הו כן, זה היה ספר טוב הכתיבה הייתה מעולה, הדמויות היו מעניינת ומעוררות אהדה, העלילה הייתה זורמת, אב”