****
הסיפור הוא משפחה. או שאולי גם המשפחה הזאת היא סוג של מיקרוקוסמוס של המדינה המשונה הזאת, עם הקרעים, הבילבול, החיפוש אחר זהות מבודלת בתוך הערב-רב של הזהות הקולקטיבית שנקראת, איכשהו, "ישראלי". איזה קשר קיים בין מישהו שנסע להודו אחרי הצבא, לקח סמים, הפך ללווייתן, ואז איבד את עצמו וחזר בתשובה כדי למצוא את עצמו מחדש, לבין, נאמר, בנו הערבי של בעל מוסך ביפו שהתחתן עם יהודייה שהעמידה לו צאצאים בעלי זהות חצוייה, או בעצם כפולה? לכאורה, כלום, אבל כאן, הם גיסים. ונאלצים לחיות יחד, בתוך משפחה מורכבת ממילא, עם אבא ששונא כמעט את כולם חוץ מבתו סנהדרין, עיתונאית תל אביבית דמיקולו, קלישאה של אשכנזיה שאוהבת את המקיאטו שלה עם כתם סימטרי של חלב שיבולת שועל ומתכחשת בראיונות העבודה שלה לשורשיה הבולגריים-מזרחיים? איך אפשר לחבר? זה לא מתחבר. אבל החיים, וואלה, החיים לא שואלים אותך אם אתה מתחבר או לא. מניחים אותך (מי יותר ומי פחות) בתוך המציאות הזאת, והשכנים שלך ומי שנוסע איתך באוטובוס או יושב איתך בחדרי המתנה של בתי חולים הם שמאלנים וימניים, ערבים ודוסים ועניים ועשירים ומזרחיים וצ'רקסים ומתפללים ואתאיסטים, מניפי דגלים ויורקי על דגלים, שונאים ואוהבים, אדישים וטבעוניים ולהט"בים ומתנשאים, מחוברים ומנותקים, או גם וגם וגם, כולם עם כולם עם כולם, בסלט שהקערה שלו היא ישראל והרוטב הוא פלפל ומלח, שמן זית והרבה הרבה לימון.
ככה זה גם כשאהרון אלקלעי הבולגרי מיפו שהצביע ימין וסובל ערבים רק כשהם מתקנים לו את המכונית, אבל אז בן אחד מתחפף לכאן ובת אחת מתחפפת לשם, והבת האמצעית עושה לו דווקא ומתחתנת עם ערבי ומקצרת את חייו. סולחה רודפת סולחה, ואין ברירה כי חייבים להמשיך לחיות ולהמשיך לריב ולהמשיך ולהמשיך, ככה אנחנו חיים ואלה הקלפים שחולקו לנו ואיתם נסתדר, לטוב ולרע.
אני יודע כי על הדרך גם המשפחה שלי יצאה כזאת, עם אמא ניצולת שואה ואבא עם כיפה סרוגה שגדל במשפחה חרדית ליברלית, אח אחד מתנחל מבת עין שאחת הבנות שלו התחתנה עם אישה ושתיהן מגדלות ילד משותף מחבר הומו, אחות אחת חרדית מבית שמש ועשרות צאצאים ונכדים, אחות נוספת מתנחלת שבעלה מצביע מרצ, ואני שלא יודע בכלל מה אני ומי אני, לבי נוהה וסולד אחרי ההוא ואחרי ההוא, לא ישן בלילות לנוכח השסע הנורא שנבעה כאן בתוכנו, ורק רוצה שכולם יידעו לחיות ביחד, לטוב ולרע.
****


















