הספר היה זכור לי במעומעם.
כנראה שקראתי אותו בעבר, אבל באמת שלא זכרתי...
בקריאה צעירה אולי מה שמעניין בסיפור זה איך נהיים מגניבים ועושים דברים "של גדולים"?...
- ובכלל לעקוב אחרי היחסים המפותלים בין מיה וחברותיה לבין הקראשים שלהן -

אבל בקריאה בוגרת - מה שבלט לי הוא שההורים, ובכלל כל המשפחה של מיה הנסיכה -
לא ממש עושים את תפקידים!
אולי הם עדיפים מגרנמר, הסבתא המלכותית המרוכזת בעצמה עד אובדן קשר עם המציאות...

אבל המצב הוא שתפקידם לגדל נערה מתבגרת. בנוסף על כל הצרות של מיה -
היא גם צריכה בהקדם האפשרי להיכנס לתפקיד מלכותי... למרות שזה לא מתכתב עם שאיפותיה ואופייה.
בספר הזה היא מנסה לממש את עצמה כסופרת ולהתקבל עם סיפורה החתרני לכתב עת יוקרתי, וסופגת אכזבה צורבת.

ובמצב העדין הזה נוכחים בחייה מבוגרים לא עדינים בכלל:
למשל אמה חסרת האחריות, שהתחתנה עם המורה לאלגברה והם מגדלים תינוק שחלק מעול גידולו נופל על מיה - כי שניהם מבוגרים חסרי אחריות.
והיא דווקא זו שמגלה אמפתיה כלפיהם - יותר נכון אין לה ברירה.
גם המבוגרים האחרים בסיפור שמיה קשורה אליהם ורואה בהם מודל לחיקוי - עוברים משברים משל עצמם.

נראה שאין לה עם כל העול הזה על מי להישען, והיא נאלצת לככב בהצגה מגוחכת שכתבה סבתה, ולהתחכך במפורסמים בעלי אגו מפותח...
וכל זה רק כדי לא לחשוב על כל הבעיות והתמודדויות הרבות שעוד שמצפות לה...
כאשת חינוך אני חייבת לציין שהאסטרטגיה שאותה נקטה מיה להתמודדות עם בעיותיה -
*אמפתיה מוגזמת לאנשים שלא מגלים כלפיה את אותה אמפתיה בחזרה.
*העמדת צרכי אחרים לפני צרכיה כדי שיבינו איזו חברה מעולה היא.
*בריחה על ידי הגשמת חלום של מישהו אחר (השתתפות בהצגה התופסת את כל זמנך כשאין לך בכלל שאיפות להיות שחקנית)
*מחשבות על עבירה על החוק תוך ניצול מעמד הנסיכה.
*התנצלות על עקרונותייך המיניים.
ועוד -

זו לא אסטרטגיה מומלצת להתמודדות עם גיל ההתבגרות.

זהו הספר השלישי בסדרת יומני הנסיכה, והוא טיפה יותר בוגר מהספרים שקדמו לו.
למרות שקראתי אותו לפני לא מעט שנים, מה שאהבתי בקריאה חוזרת בספר - הוא שזכרתי את הפרטים המרכזיים.
(אה - וגם אהבתי את העובדה שלא הייתי צריכה לחכות שהאחיות הקטנות שלי יסיימו לקרוא אותו, אחרי שנלחמו עליו וחיכו בתור בספרייה של בית הספר- אי שם ב-2004...)

כסופרת אני חושבת שזה אלמנט חשוב שאשמח ללמוד מהסופרת - איך לחרות פרטים כאלה על הדמות אצל הקורא כך שיישארו לשנים ארוכות.
זה חשוב במיוחד כשכותבים סדרת ספרים, כי אם הקורא כבר מלא רגש לדמות ומוצא דמיון בינו לבינה...
אז לא צריך להזכיר באלגנטיות (או פחות באלגנטיות) מה היה בספרים הקודמים!

אז זה מה שמצפה לכם בספר:
*החתול של מיה הנסיכה (11 קילו, לא לחינם הוא נקרא לואי השמן!)
*הסבתא המטורפת שמכינה את מיה להיות השליטה על ג'נוביה (מיה קוראת לה "גרנמר" ומבועתת מאהבתה למשקה סירת צד)
*ההתלבטות הרומנטית של מיה בין בחור חנון א' לבין בחור חנון ב' - אף אחד מהם לא באמת מעניין... וזה מה שכל כך חמוד בהתאהבות שלה!
*הרעיונות הקיצוניים של חברתה הטובה לילי מוסקוביץ'
*האויבת המושבעת לנה ויינברגר

אני ממש נהניתי מהקריאה, אפשר לומר שזכרתי את הפרטים החשובים ולמרות זאת לא זכרתי את העלילה עד רמה שאשתעמם לקרוא.
בנוסף על כך - את התקופה שבה יצא הספר אפשר לתאר כתקופה האחרונה שבה ספרי נוער מצליחים היו כאלה שהתיימרו גם לחנך וגם להבין את הנוער.
קל לראות את האג'נדות החינוכיות של הסופרת, ויש בו הרבה דיונים לא מטיפים בנושאי צמחונות, טיפול פסיכולוגי, פמיניזם ועוד.
האמת שזו אולי קלישאה...
אבל אני שמחה שגדלתי בתקופה שבה לסופרי הנוער הייתה תקווה שיוכלו להשפיע על הנוער דרך ספר, וזה לא היה נחשב חלום תמים מדי.

זה היה חמוד ממש כמו הקודמים אבל בספר הזה מיה מתלוננת הרבה ויש לה פחות עלילה. כל קטע ביומן היא מתבכיינת על זה שהיא נסיכה ושסבתא שלה רוצה לקחת אותה לשופינג והאם מייקל יפרד ממנה? וכמה זמן הם ביחד? וזה מתחיל לעלות על העצבים וזה ממש חבל.
ודמותה של טינה משעשעת אותי בכל ספר. מתחיל לייאש

נהניתי כל-כך מהספר הזה צחקתי המון. הספרים של מאג קאבוט נהדרים וקלילים מתאימים לי.

יומני הנסיכה זה ממש נחמה בימים קשים אלה ממש אוהבת את הסידרה מתכננת לסיים את כל סדרת הספרים.
מאד קאבוט היא פשוט גאון

נהניתי ממש מהספר לקחתי אותו לטיסה להונגריה.
הסיפור מגולל את סיפורה של מיה שמגלה שהיא פתאום נסיכה, גם אהבתי מאוד את העלילה, ולדמויות הייתה אמירה. בעיקר שמחתי שאבא של מיה חי, בסרט הוא מת. השוויתי קצת בין הסרט לספר. חייבת לציין שלמרות שאני כבר לא בגיל הטיפש עשרה נהניתי מכל רגע ואני מחפשת לקרוא את הממשך.

תקופת ספרי התיכון עם המעודדת המכשפה והחנונים ממחשבים והספורטאים המגניבים כבר קצת מאחורי, אבל ליומני הנסיכה אני חוזרת שוב ושוב! את נסיכה לנצח יש לי על המדף במקום של כבוד ואני פותחת אותו מדי פעם וקוראת בהתרגשות את הקטעים שאני כבר מכירה בעל פה. מג קאבוט הזאת היא גאון ויומני הנסיכה לנצח יתפסו אצלי מקום בלב.

אוקיי, ספר בסדר, ואף יכול לעזור ולעורר הרבה מחשבה לנערה מבגרת.
הוא לא יותר מדי טוב, העלילה הרגישה לי קצת שטחית מדי, ומיה, גיבורת הספור, כותבת בצורה קצת תינוקית, יחסית לגילה.
היא לא מוצאת בה אפילו משהו טוב אחד, וזה קצת מעצבן. היא גבוהה מדי? שתחשוב על צד החיובי. יש בזה המון גאווה, אז בבקשה, להפסיק להתלונן.
אמא שלה חברה של המורה שלה לאלגברה? עם כמה שזה מפדח, חמודה שלי, תנצלי את הזמן בלימוד המקצוע במקום להתבכיין!
ואילו רק 2 דוגמאות ממליוני בעיות בחייה של הנערה המסכנה. ואת הבעיה המרכזית בסיפור, טוב... תצטרכו לגלות בעצמכם בעת קריאתכם בספר.
אבל זה לא יותר מדי השפיע עלי, כי לאט לאט הגיעו גם הרגעים בהם מיה הועלה בטובה סוף סוף לשמוח.

אז הספר באמת קליל ודי כיפי לקריאה, הוא מיוחד ושונה מספרי יומני נערות אחרים, אבל העלילה קצת שטחית מדי והספר לא מעורר יותר מדי רגשות, ואף הדמויות שמאוד קשה להזדהות איתן.
מומלץ לנסות, אבל איני מביטה שתתחברו לספר בצורה רגשית במיוחד ותתחילו להזיל דמעות, ומצד שני, לא נראה לי שאפשר ממש לשנוא את הספר הזה. הוא די כיפי.

אוקיי אז,
סדרת יומני הנסיכה היא הסדרה הכי אהובה עליי
לא יכולתי שלא לצחוק עם מיה לבכות איתה ולהבין אותה
מכיוון שכרגע אנחנו כמעט באותו הגיל ואני יכולה בדרכים מסוימות להזדהות איתה
אומנם היא נסיכה ואני לא אבל אנחנו חושבות בצורה דומה.
אני כרגע קוראת את הסדרה בפעם השנייה אחרי שלוש שנים
ואני ממליצה לכולם לקרוא את הספרים.